א.ב.

ב. מחלוקת סאוויני ויהרינג בתפיסת מיני ההחזקה

נקודת-המשבר בתפיסה המשפטית הרומית של מושג ההחזקה היתה בשאלה: מהו באמת קנה-המידה המהותי להבחנה בין "פוססיה" ו"דטנציה" - ועל השאלה הזאת ניתנו בתקופה החדשה שתי תשובות עקרוניות חלופות: האחת על-ידי סאוויני ואחותה על-ידי יהרינג.

לפי סאוויני, ההבדל בין שני מיני ההחזקה הוא, שלשם פוססיה נחוצה כוונה מוגדרת של המחזיק להחזיק כבעלים, או להחזיק לעצמו ( animus dominii, {כוונת בעלות, _לטינית} animus sibi habendi{כוונת החזקה, _לטינית}) ;^יז) אם לפעמים מוצאים אנו פוססיה גם אצל אדם המכיר בעליונות בעלותו של אחר, הרי זה רק כשבמקרה הנתון מאפשר המשפט לפוססור המקורי להעביר את הפוססיה שלו לאחר (ואז על-כל-פנים מחזיק המקבל animo jure possessionis {כוונת זכות החזקה, _לטינית} , או מתוך כוונה ליהנות מזכויות של פוססור);^יח) אבל אם אין שם כוונת החזקה בכלל, או שהכוונה היא להחזיק לאחר ואין המשפט מאפשר את העברת זכויות הפוססיה למחזיק-בפועל, ממילא נשארת החזקתו המעשית של מחזיק זה חסרת משמעות משפטית כשלעצמה. לעומתו, דעת יהרינג היתה שטיב כוונת המחזיק - זהו למעשה הגורם החסר משמעות משפטית: כל החזקה בסתם, מעצם טיבה היא פוססיה, ומי שטוען כי אותה החזקה אינה מוגנה כשלעצמה - עליו הראייה שקיימת הוראה חוקית מיוחדת, המונעת משום-מה את דין הפוססיה במקרה הנתון, באופן יוצא-מן-הכלל.^יט)

בשיטות המשפט של יבשת אירופה בתקופה החדשה, מערכת מושג ההחזקה היא שונה לפי העמדה הננקטת במחלוקת הזאת - ובתחילה נפנה למערכת זו בצרפת ובאיטליה, שם נתקבלה השיטה הקשורה בשמו של סאוויני.

יז) סאוויני, עמ' 111 ואילך.

יח) שם, עמ' 125 ואילך.

יט) יהרינג, עמ' 8.

הדף הבא