שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
מלבד הרשויות החיוביות שמנינו יש לכל שותף רשות חיובית גם לענין השבחת הנכס ותיקונו. לעניין השבחה, רשותו של השותף הבודד אמנם איננה מוחלטת, ומלכתחילה יכולים חבריו לעכב בעדו;נז) אולם, אם לא עיכבו - חזקתו של השותף היא כי הורד ברשות על-ידי כלל השותפים להכניס את השבח, ו"שמים לו כאריס".נח) פירושו של דבר היא - בהתאם למה שראינו במשביח ברשות, בפרק ג' לעיל, סע' ג', מס' 5 - שהשבח נעשה רכושם של כלל השותפים, לפי חלקיהם בנכס המושבח, וכל אחד מן השותפים חייב להשתתף בהוצאות ההשבחה לפי חלקו; אם ערך השבח עולה על ערך ההוצאות, חייבים השותפים לפצות את המשביח גם על ידי תשלום ערכו של אחוז מסוים מחלקם בעודף-הערך, לפי השער הנהוג בקבלנים או באריסים באותו מקום. השביח השותף את הנכס בניגוד לרצונם המפורש של חבריו, או בשעה שלא היה בידם למחות,נט) מסתבר כי דינו כזר שהשביח בלי רשות, וידו על התחתונה - לפחות לגבי אותם השותפים שבאמת התנגדו או שלא יכלו להתנגד.
דברים אלה אמורים בשבח שאפשר גם בלעדיו. לעומת זאת, שבח [ש]הוא בבחינת תיקון הנדרש על-פי המנהג או שהנכס "צריך לו צורך גדול" - יש ביד כל שותף לחייב את חבריו כי ישתתפו עמו בהכנסתו, אפילו בעל-כרחם.ס) בקשר לכך עשויה להתעורר השאלה מה משמעותו של הדין למקרה שהשותף לא חייב את חבריו להשתתף עמו מלכתחילה, אלא עמד ותיקן בעצמו, ומבקש הוא השתתפות בהוצאות בדיעבד. מסתבר כי מה שהרמב"ם אומר בנושא זה בסוף פ"ה מהל' שכנים הל' א', כפי שנראה להלן, מתיחס רק למקרה שהתיקון היה שלא מתוך "צורך גדול" וגם חרג מדרישות המנהג. כמו-כן נראה שאין כאן מקום לתחולת הדין של המשביח שהורד ברשות, מפני שלפי דין זה היה המתקן גובה לא רק את חלק חבריו בהוצאות, אלא גם חלק מחלקם ביתרון-הערך - ואין הדבר מתקבל על הדעת, שהשותף יוכל להרוויח רק על-ידי כך שיימנע מלהזמין את חבריו להשתתף עמו בשווה, מלכתחילה. לכן נראה לי שגם בדיעבד, כשהתיקון הוא בגדר המנהג או "צורך גדול", אמנם יכול השותף המתקן לדרוש השתתפות, אבל לא כדין המשביח שהורד ברשות, אלא רק בגדר ההוצאות המתאימות שהוציא - וזאת על-פי הדין המיוחד, שלעניין תיקון מן הסוג הנידון, השותפים אינם בחזקת מורשים זה על-ידי זה, אלא הם בבחינת זכאים לכוף זה את זה. במקום שחייב שותף להשתתף בהוצאות התיקון, משתעבד חלקו, לפירותיו, לכיסוי החובה.סא)
אם עמד השותף והכניס מדעתו תיקון החורג מדרישות המנהג ושאין בו צורך גדול, סובר הרמב"םסב) כי חייבים חבריו להשתתף עמו בהוצאות רק אם גילו דעתם כי נוח להם בתיקון; אולם, לע"ד מסקנה זו תמוהה. מתאימה היא למקרה הסתמי שבאה לאדם אפשרות ליהנות על ידי חסרון חברו, אבל בדיני השותף המשביח ראינו כי שבח המוסב על ידי השותף אינו נתפס על הדרך הסתמית הלזאת, אלא נתפס הוא במסגרת המיוחדת של דיני היורד לנכסי חברו - ובאמת קשה לראות על סמך מה ובאילו גדרים אפשר להבדיל בין סתם שבח בלתי-מחויב של השותף בנכסי השיתוף, אשר מסכים הרמב"ם כי נידון הוא על-פי דיני הירידה לנכסי הזולת,סג) לבין שבח שהוא בבחינת תיקון אשר אין בו צורך גדול והחורג מדרישות המנהג. אני מניח אפוא כי סברה זו של הרמב"ם למעשה אינה יכולה אף-פעם למצוא לה תחולה מעשית, כדי לדחות את הדין הכללי של השותף-המשביח שראינו לעיל.
דיני התיקון שאמרנו מתיחסים רק לתיקון במובן הרגיל, הנדרש כשהנכס קיים, אך נפגם. אולם מתעוררת גם בעייה של תיקון במובן השיקום של נכס שנשחת לגמרי: כגון שהנכס המשותף הוא כפול ומורכב הוא ממגרש ועליו בית - והבית נפל. במקרה כזה נראה שאין אף אחד מן השותפים יכול לכוף את חבריו להקים את הבית מחדש, אלא שמכל-מקום - כל זמן שהשיתוף בנכס הנותר מתקיים - יש לכל שותף רשות מוחלטת להחזיר את המצב לקדמותו, על חשבונו הוא. השותף שעשה כן קונה לעצמו את גוף הנכס המשוחזר - ואם המדובר הוא בנכס הצמוד למקום,סד) קונה הוא אף את מקומו; אבל על-כל-פנים, יכולים חבריו לחזור ולזכות בחלקים מתאימים בקניין, לפי יחסי השיתוף הישנים, על-ידי כך שיפרעו את חלקם המתאים בהוצאות.סה)
אף-על-פי שאמרנו כי כל שותף, המשתתף בהחזקת הנכס, מחזיק כבעל-בית לעצמו, הרי מכל-מקום - מטבע מדברים הוא שבה בעת הריהו מחזיק בנכס השייך גם לכל אחד מחבריו, ומכאן מתעורר הצורך בתיאום בין שני המצבים הסותרים. דיני ישראל מכניסים את התיאום על-ידי כך, שההחזקה נחשבת עצמאית רק בדרך כלל, אבל לענין אחריות בין השותפים לבין עצמם נחשב כל שותף בודד, המשתתף בהחזקה, כשומר לכל אחד מחבריו.סו) עם זאת, פירושו של דבר הוא, שבו בזמן אשר השותף האחד שומר לרעהו, שומר גם רעהו בשבילו - ובכן, רעהו שהוא בעל-בית לגביו, נמצא בו בזמן גם במלאכתו שלו, כשומר, והרי זו אפוא "שמירה בבעלים", - ומי ששומר בעוד שבעל-הבית נמצא עמו במלאכתו הוא פטור.סז) פטור זה אמור למקרה שהנכס הנשמר אובד או ניזק עקב פשיעתו של השומר בשמירה, שאז השומר פטור כלפי בעל-הבית, אף-על-פי שלא שמר כראו;סח) אבל אם הזיק השומר "בידים" או על-ידי ממונו - פשיטא שחייב הוא כרגיל. יוצא אפוא שלגבי ענייננו אין השותף יכול לבוא בטרוניה על חבריו, למה התרשלו בשמירה ולא מנעו את הנזק שניתן היה להימנע; אבל אם השתמש אחד השותפים בנכס מעבר לרשותו והזיקו תוך כדי כך, הריהו חייב לפצות את חבריו.
מצד שני, אפשר שהשותפים יסכימו ביניהם כי חלק מהם יסתלק מן ההחזקה הישירה בנכס, וכל השמירה תתרכז בידי החלק הנותר בלבד. במקרה כזה נפטרים השותפים המסתלקים משרותם של השותפים האחרים, והללו נעשים שומרים בשביל חבריהם, על מלוא האחריות הנובעת מכך, הן כלפי פנים הן כלפי חוץ.סט) דרגת האחריות של השותפים הנותרים יכולה להיות כלשהי מתוך הדרגות הרגילות.ע) כפי שאמרנו, במקום שאחד השותפים משתמש בנכס מדעת עצמו ושלא על-פי דין "ברירה", הריהו מוציא באופן אוטומטי את שמירתם של השותפים האחרים, ונעשה הוא שומר מטעמם (בדרגת שואל), אף-על-פי שלא היתה מצידם הסכמה מפורשת. אם השימוש הוא כזה שאין עליו אפילו הסכמה מסתמא, מסתבר כי שמירת השותפים האחרים מסתלקת על-כל-פנים, אבל השותף המשתמש אינו נעשה שואל, כי אם גזלן.
לבעיה של חלוקת האחריות בין השותפים המשתתפים בשמירתו של הנכס נחזור עוד להלן, בסעיף-המשנה על השיתוף בתביעות וחיובים.
אם כי אמרנו שכנראה אין השותף יכול להפקיר את חלקו בשיתוף לכל העולם, אין מניעה שיעביר את חלקו לאדם מסוים - או, ביתר דיוק - שיקנה את הנכס לאותו חלק שהיה לו בשיתוף. דין זה הוא פשיטא, ור' למשל משנה נדרים פ"ה מ"א. בדומה לזה, פשיטא שיכול כל שותף לשעבד את הנכס בגדר חלקו, שהרי בגדר "הברירה" העומדת לו רשאי השותף להכניס לחצר אפילו זרים. אולם, שותף המוכר או המשכיר את חלקו לזר - יש לחבריו דין מצרנות.עא)
כמו-כן, פשיטא הוא שהשותפים בנכס זוכים בפירותיו בהתאם לחלקיהם היחסיים.עב)
בהמשך מכאן, ממילא משמע כי השותפים יכולים גם להתנות ביניהם על הרשויות המיוחדות הנמצאות לכל אחד מהם על-פי חזקת-ההקנאה ההדדית, החלה ביניהם מכוח הדין. התנאה כזאת תיתכן בדרך של הקנאת שעבוד חוזר בנכס, אשר השותף יקנה לחבריו - או למישהו מהם - כנגד חלקו ורשויותיו המיוחדות. מתוך העקרון הזה מסתברת ההלכה המיוחדת, כי במקום שחרג אחד השותפים מרשותו הרגילה, ועשה בנכס המשותף שימוש אשר מן הסתם חבריו מקפידים עליו, באשר נושא הוא אופי של קביעות מעצם טבעו (או - במלים אחרות - שימוש אשר יש בו סידור של קבע) - וחבריו לא מחו - הרי כנגד אותם השותפים שלא מחו מקבל השותף המשתמש זכות-חזקה, כדי להתמיד בשימושו - כדרך שעשויה חזקה לזַכּוֹת שכן בשעבוד של תשמיש.עג) לאותו עקרון מתקשרת גם ההלכה, כי מי שיש לו חצר פרטית בשכנותה של חצר המשותפת לו ולאנשים אחרים, דינו לגבי החצר המשותפת כשכן שהוא זר לחלוטין.עד) השותף עשוי אפוא לזכות בשעבוד-תשמיש או בשעבוד-נזקים בחצר המשותפת, אם מדין שותף ואם מדין שכן; ומסתבר שאף אם זכה בשעבוד מדין שותף, אין השעבוד עומד לו באופן אישי דווקא, אלא הוא צמוד לחלקו בשיתוף.עה)
על אפשרות-השעבוד בין השותפים מבוססת כנראה גם האפשרות של "סיום החלקים", הנזכרת במקורות - והיינו שהשיתוף יישאר בעינו, אלא שעם זאת יקבל כל אחד מן השותפים חלק מסוים בנכס לשם שימושו המיוחד. מקום שנהוגה חלוקה כזאת, יש לכל שותף תביעה לגידור ביניהם.עו)
במה שנוגע לפירוק השיתוף, הרי אם יש בנכס דין חלוקה כפי שנברר את הדבר לחוד להלן - יכול כל אחד מן השותפים לכפות חלוקה.עז) אם אין בנכס דין חלוקה, יש לכל שותף תביעת "גוד או אגוד" על כל אחד מחבריו, והיינו שיקנה הנתבע את חלקו של התובע או שימכור לו את חלקו,עח) בהתאם לפרטים שגם-כן נברר עוד לחוד. לגבי החלוקה נשאלת גם אצלנו השאלה, אם רק מבררת היא למפרע את החלקים המסוימים שהיו לכל שותף בנכס מלכתחילה, או שמא היא בבחינת חליפין, באשר כל שותף נמצא מוכר על-ידיה את חלקו באותו חלק מן הנכס הנופל לחבריו, תמורת חלקם שלהם בחלק הנכס הנופל בגורלו הוא. נפסקה ההלכה, לפחות במה שנוגע לדיני ממונות, כי החלוקה היא בבחינת חליפין ואינה משתמעת למפרע. התוצאה החשובה ביותר מתפיסה זו היא, לפי מה שפסק הרמב"ם, שחלוקת המקרקעין - בזמן שהיובל נוהג - חוזרת ביובל.עט) על הזכות לתבוע את פירוק השיתוף יכולים השותפים למחול זה לזה, על-ידי שיקנו על כך "מגופו של הנכס" המשותף. המחילה היא מאותו סוג שראינו בנזקי-השכנים, ומשמע שהיא הסכם אשר יש בו הכלאיים של עסק הנוגע לזכות בראוי תוך צמידות לקניין במוחזק.פ)
אם איש מן השותפים אינו רוצה לפרק את השיתוף (או שמנועים השותפים מלפרקו), ואף-על-פי-כן אין הם יכולים להגיע לעמק השווה ביחס לשימושם בנכס המשותף - ואילו דין "יש ברירה" אינו מספיק לצורך העניין - כופים על השותפים את המוצא הקבוע בדין והמתאים למסיבות. מסתבר כי רצון הרוב אין לו בקשר לכך שום מעמד.פא) הכלל הראשון הוא, כנראה, שהשותף המבקש לשנות מן השימוש שהיה נהוג בנכס עד כה - ידו על התחתונה. היה הנכס מושכר, אין שומעים למי שמבקש כי יועמד לשימושם העצמי של השותפים, ואם עמד הנכס בשימוש העצמי של בעליו, אין שומעים לשותף המבקש להוציאו לשכירות.פב) נקשר השיתוף מלכתחילה לשם שימוש מסוים, מסתבר שתהא על העליונה ידו של אותו השותף אשר ידרוש לקיים את התכלית המכוונת.פג) לא נמצא בשני הכללים האלה פתרון למקרה, נראה כי תתקבל תביעתו של השותף שיציע לחבריו אה הברירה: "שכרו ממני חלקי או אשכור מכם חלקיכם" (בתנאים החלים בדרישה של "גוד או אגוד").פד) לא הוצעה גם ברירה כזאת, והנכס עשוי להשכיר לאחרים - משכירים אותו וחולקים בשכר, ואם אין הנכס עשוי להשכיר, משתמשים בו השותפים לסירוגין, לפי חלקם היחסי בקניין המשותף ולפי חלוקת הזמנים המתאימה לטיבו של הנכס.פה) מסתבר שרשימת אפשרויות זו אינה ממצה, ובמקרה שאף באחת מן האפשרויות שמנינו לא יימצא מוצא משביע-רצון, יוכל בית-הדין לסמוך את ידו גם על מוצא שמחוץ לרשימה.פו) מבחינה מושגית מסתבר שאת ההסדר הנכפה יש לראות כהשתעבדות הדדית של חלקי כל השותפים לשימוש הראוי במסיבות המקרה. אם רוצים השותפים למנוע הסדר של כפייה בעתיד, יש בידם לערוך מלכתחילה השתעבדות הדדית של חלקיהם לשימוש מסויםפז) (וממילא יכולים הם גם להתנות כי גדרי השימוש ייקבעו מדי פעם בפעם לפי סדר מסוים, כגון על-ידי רוב או כיו"ב).
נז) ר' הגהות מימוניות על פ"י מהל' גזלה ואבדה הל' ז'.
נח) בבא בתרא מ"ב ב'.
נט) דוק בכתובות צ"ד א' ובדעת הראב"ד המובאת בפסקי הרא"ש על בבא מציעא ל"ט ב' - מ' א'.
סא) שו"ע חו"מ סי' קס"א סע' ד'.
סג) פ"י מהל' גזלה ואבדה הל' ז'.
סד) כגון בית; דוגמה אחרת יכולה להיות, למשל, פח-אשפה לשימושו של בית משותף. ואילו דוגמה של נכס שאינו צמוד למקום תימצא למשל במפתח.
סה) על-פי בבא מציעא קי"ז; והגהת הב"ח, שם, על רש"י, ס"ק ד'; ופ"ד מהל' שכנים הל' ג'; וכסף-משנה שם, על הל' א'; ולתרוץ הירושלמי, ר' את פירושו של מהר"א פולדא על בבא מציעא פ"י הל' ד' - ודוק.
זכיית השותפים - נראה לפי מקורות אלה, שחלה היא למפרע, אבל אין השותפים חייבים לפצות את המתקן כדין היורד ברשות, משום שלא ברשותם ירד ולא עשוהו קבלן; כמו-כן אין יד המתקן על התחתונה משום שגם לא ירד שלא ברשות, שהרי הנכס הנותר משועבד לו לקיום הנכם שנשחת. לכן רואים אותו מלכתחילה בבחינת מתקן לעצמו, וכשהשותפים האחרים מגלים את דעתם כי נוח להם להצטרף אליו, מגלגלים עליהם את הכל. זהו אפוא באמת מקרה, שהדין אשר הרמב"ם מסתמך עליו בסברה הנ"ל עשוי להתאים לו - ור' נתה"מ וקצוה"ח על סי' קס"ד סע' ה'.
סו) בבא בתרא מ"ג א'-ב'.
סז) שו"ע חו"מ סי' שמ"ו; ור' בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ו', סע' ו' והערה פ"ג שם, וסע' ח', מס' 3.
סח) הכוונה היא, לפי טבע העניין, למקרה שהנכס הנשמר הוא מיטלטל; אבל מאחר שהמדובר הוא בפטור, ממילא הוא הדין, כמובן, גם במקרקעין. ר' בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ו', סע' ה'.
סט) לעניין התוצאות כלפי פנים - ר' שו"ע חו"מ סי' קע"ו סע' ח' ודברי מהר"ם פדוא[ה] המובאים בכסף-משנה על פ"ב מהל' שאלה ופקדון הל' ז'. לעניין התוצאות כלפי חוץ, ר' בבא קמא נ"א ב'.
ע) בקשר לכך איך לחוש לביקרתו של הש"ך על הגהת הרמ"א בחו"מ סי' קע"ו סע' ח', שהרי אף הרא"ש - אשר הש"ך מסתמך עליו - גורס רק שתפיסת השור על-ידי הניזק הראשון אינה מבטלת את שמירתו של בעל השור, כי אם עושה את התופס לשותף בשמירה, אבל אין הרא"ש גורס כי אי-אפשר להסכים שאחד השותפים יתנדב לשמור בעד חבריו ולפטרם משמירתם.
עא) שו"ע חו"מ סי' קע"ה סע' ה' וס"ב, ור' תשובת הרדב"ז סי' קס"ז.
עב) ר', למשל, בבא בתרא י"ג א'.
עד) למשל, שם, הל' ח'.
עה) השותפים, מצידם, יכולים לזכות בשעבוד שכנים, כנגד חצר שכנה, אם הם מקיימים את הנוהג השעבודי ביחד, או באמצעותו של מישהו מהם, הנראה כפועל מטעמם ובשבילם. אם אחד השותפים נראה כפועל בזה רק לעצמו בלבד, מסתבר שהוא יזכה בשעבוד רק בצמוד לחלקו, ויתכן אפילו שתעלה חזקה של מחילה אישית בלבד; וצריך עיון.
עו) שו"ע חו"מ סי' קע"א סע' ב'.
עז) שם, סע' א'.
עח) שם, סע' ו'.
עט) על-פי אנציקלופדיה תלמודית, ערך "ברירה", הסעיף על חלוקת השותפות.
פ) שו"ע חו"מ סי' קע"א סע' א' הגה, ור' סמ"ע, שם, ס"ק ב', וביאור הגר"א ס"ק ג', ור' במקור הדברים, בתשובת הרשב"א, סי' תתק"ז.
פא) שו"ע חו"מ סי' קנ"ו א', ור' סמ"ע, שם, ס"ק ו'.
פב) פ"א מהל' שכנים הל' ב', ור' כסף-משנה שם.
פג) על-פי טור חו"מ סי' קע"א סע' ל"ג.
פד) שו"ע חו"מ סי' קע"א סע' ח' הגה.
פה) שם, סע' ח'.
פו) דוק בתשובת ריב"ש, סי' רכ"ז.