ד.ו.

ו. דינים כלליים

להשלמת הפרק נבחן כאן מספר בעיות הצריכות פתרון הלכתי לגבי השעבודים השונים למיניהם, ונזכיר כי על פתרונות אחדים מסוג זה, בדיני ישראל, הערנו כבר במהלך סקירתנו עד כאן. כך, קודם-כל, בהערה נ' - הדין שסיום שעבוד בזמן שלא נקצב מלכתחילה טעון מתן שהות מתאימה. שנית, בהערה ע' - שסתם שעבוד, אשר לא נקבע בו אחרת ואין בו דין מיוחד, עובר בירושה וניתן גם להעברה מחיים. בהקשר זה, נראה להוסיף מסברה, כי שעבוד הניתן להעברה בלי צורך בהסכמה מיוחדת מבעל-הבית - ממילא הוא נכלל גם בנכסים הערבים לחובות הקונה; ונראה לומר כי אפילו שעבוד שהוסכם עליו עם בעל-הבית כי לא יהא עובר בלי הסכמה מיוחדת - או שלא יהא נכלל באחריות הנכסים - מכל-מקום הוא ייכלל באחריות, אם התנאי המונע הותנה על-פי דרישת הקונה בעצמו^קמד) ולא היה לו קול.^קמה)

דין כללי שלישי שהזכרנו הוא אפשרות ההתנאה של תנאי-לואי חוביים בשעבוד המבוסס בהסכם.^קמו) רביעית, הזכרנו בהערה קה-1 את המסקנה בדבר השתעבדות השעבוד לזכות בעל-הבית לתקן את הנכס, כשהשהיית התיקון עד לאחר תום השעבוד תגרום לבעל-הבית נזק יותר גדול מהנזק הנגרם בינתים לקונה השעבוד. חמישית, בהערה קה-3, הסקנו עקרון כללי בדבר זכותו של צד בהסכם העומד לתקופה לסיים את ההסכם תוך זמנו, כשהצד שכנגד נוהג בניגוד למוטל עליו - ואף כשאין שם זכות חזרה לפי מה שהערנו בהערה ק"מ. ולבסוף, בהערה קיג-1, ראינו כי כל צד בשעבוד זכאי לחזור ולגבות מחברו מה שהוציא לפרעון חוב שהיה מוטל על חברו בקשר לשעבוד ושחברו היה חייב לפרעו גם על-פי התחייבות כלפי הפורע עצמו או שאי-פרעונו היה גורם לחברו הפסד ודאי.

מלבד אלה ניתן להסיק בדיני ישראל דינים כלליים כלהלן:

א) בכל מקרה שמתעורר ספק לגבי תוכנו של שעבוד, צריך התוכן להתפרש על-פי הגדרים שבהם הועמד השעבוד, באופן שיהיה לקונה כל יתרון המחויב מטבע הדברים, בהתחשב במנהג ובמסיבות המקרה, ובלבד שלא תיגרם לבעל-הבית שום הפרעה ולא תימנע ממנו שום רשות כל אימת שאין הדבר מחויב על-פי אותם השיקולים.^קמז) נותר עוד ספק לאחר מכן, הרי יד הקונה על התחתונה (באשר הוא המוציא מחברו).^קמח)

ב) השעבוד כולל בסתם את הרשות להכניס בנכס את התיקונים הנחוצים לשם מימושו התקין של השעבוד;^קמט) אך במקום שעל-פי מהלך הדברים הרגיל ובלי שום פשיעה הולך הנכס ומתקלקל באופן הצפוי לשחרר את בעל-הבית מנטל השעבוד (כגון שהושכר בית "זה" למגורים, והוא מתמוטט והולך עד שחדל להיות ראוי לשימוש המוסכם, ובעל-הבית מצפה להשתחרר על-ידי כך מן השכירות ולבנות לו בית חדש) בסתם אין הקונה רשאי לתקן ולשנות את ההתפתחות לרעת בעל הבית.^קנ) נראה גם-כן כי במקום שיש קונים אחדים בנכס, ואחד מהם תיקן מחוץ לגדר חובתו כלפיהם, אך באופן שגם הקונים האחרים יוכלו ליהנות מן התיקון, והיו לו בגין כך הוצאות יתרות, רשאי המתקן לתבוע מהם את ההנאה המכוונת מן התיקון, אלא אם ישלמו לו את חלקם בהוצאות.^קנ-1)

ג) דין נטל ההוצאות והחיובים הכרוכים בקניין הנכס. השאלה היא, מי חייב לשאת בנטלים האלה כשהקניין מפוצל בין בעל הנכס מחד גיסא וקונה-השעבוד מאידך, והתשובה צריכה בירור יותר נרחב. הסדר כללי מפורש בעניין תחולת הוצאות הנכס בין בעל הנכס לקונה-שעבוד מוצאים אנו במקורות העבריים לגבי בעל בנכסי אשתו, בכתובות ע"ט ב' - פ' א'. ההסדר הוא, שאם בא הבעל לגרש את אשתו, הרי אם הספיק לאכול מפירות נכסי-המילוג - שוב אין הוא זכאי להחזרת שום הוצאות שהוציא, - אבל אם לא אכל כלום והוציא הוצאות, זכאי הוא לפיצוי כיורד שלא ברשות. אולם, נראה לומר כי דין זה מיוחד הוא, ואין ללמוד ממנו עקרון כללי. כמו כן מוצאים אנו בכמה מקרים כי נטלי-חיובים הכרוכים בבעלות הנכס עוברים אל השומר המשתמש בו - כמו במצוות ציצית, מעקה, מזוזה ובדיקת-חמץ^קנא) - אך מסתבר שגם בכל אחד מן החיובים האלה יש צד ייחוד, הנוטל את ערכם כראייה בענייננו. מקור יותר מתאים מוצאים אנו בבבא קמא קי"ג ב'. כאן נקבע כי האריס אינו חייב לפרוע את המס המוטל על שדה האריסות; ואם כי נראה לפרש שהגמרא אינה באה לקבוע בכך דווקא את הדין העברי עצמו, אלא מביאה היא את דינא דמלכותא שהיה נהוג בשעת מעשה בבבל, הרי מן הסגנון האוהד שהגמרא נוקטת ומפירוש רש"י - "דאין לו חלק בגופו של קרקע, ואין עליו לפרוע חלק על הבית" - ניתן להסיק שעל-כל-פנים מכירה גם ההשקפה העברית בהגיונו של דבר. אולם, מצד שני ישנו הסיכום של ה"ה על פ"א מהל' שאלה ופקדון הל' ד' - ועל-פי סיכום זה, הדין הוא כי שוכר או שואל של בהמה, הרי הם, ולא בעל-הבית, חייבים במזונותיה כל זמן השעבוד. מצירוף שני המקורות הללו קרוב אפוא להסיק, כי בסתם אין קונה-השעבוד מתחייב בהוצאות שהנכס מצריך, אבל ההוצאות שהן תנאי להפקת ההנאה שהאיש זכאי לה חלות מן הסתם עליו - ואם אותן הוצאות הן בו בזמן גם צורך החזקתו של הנכס עצמו, הרי בסתם אף חייב בהן הנהנה כלפי בעל-הבית.^קנב)

קמד) ר' שו"ע חו"מ סי' רמ"א סע' ט - לעניין הבחנה בין תנאים לפי מיהותו של הצד הדורש את התנאי.

קמה) השווה שו"ע חו"מ סי' קי"ז סע' ג'-ד'.

קמו) לגבי שעבוד שאינו מבוסס בהסכם - העקרון הוא ש"אין חבים לאדם שלא בפניו": משנה ערובין פ"ז מי"א. בשיטות המשפט של יבשת אירופה אפשר להתנות תנאי-לואי חוביים אף בהקנאה שאינה מבוססת בהסכם: ר' לעיל, פרק ג', סע' ב', מס' 5, בסמיכות להערה קט"ז.

קמז) על-פי שו"ע חו"מ סי' קנ"ג סע' ג'-ד' וח'; סי' קנ"ה סע' י"ז; סי׳ קס"ט; סי' רי"ז סע' א'-ד'. כל המקורות האלה עוסקים אמנם בשעבודי שכנים, אך נראה שהעקרון הוא כללי: ר' גם סי' שי"ג, העוסק בשכירות.

קמח) שם, סי' שי"ב סע' ט"ו-ט"ז, והגה שם. גם במקרה שהספק הוא לא לגבי תוכן השעבוד עצמו, כי אם ביחס לתנאיו - יד בעל-הבית על העליונה, כי הקונה הוא הצריך להוכיח שהשעבוד מגיע לו בתנאים שלהם הוא טוען.

קמט) שם, סי' רי"ז סע' ג'.

קנ) שם, סי' קנ"ג סע' כ'.

קנ-1) ר' דין "זה נהנה וזה חסר" בבבא קמא, דף כ', ומשנה בבא מציעא פ"י מ"ג.

קנא) מנחות מ"ד א'; בבא מציעא ק"א ב'; פסחים ד' א'.

קנב) ר' גם בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ו', סע' ט', הערה קל"א.

הדף הבא