5

ובאמת, עומק-חדירה זה הוא התנאי לכך שהדין המנוסה ישיג את תכליתו בשלמות, כפי שמתחייב הדבר באופן כפול. מצד אחד, כמובן, אין המדיניות המשפטית הנכונה יכולה להימצא כלל אלא מתוך תפיסה מעמיקה וממצה ככל האפשר של השתלבות העניין, מבחינה חומרית ורוחנית גם-יחד, בשיטת המציאות; זהו הרקע האידיאולוגי לעיבודו של הדין או של המוסד המשפטי, ומדת שלמותה ואמיתה של ההתמצאות ברמה זו של הדברים - ולוּ גם בהרגשה שלא מדעת - היא הקובעת את טווח יעילותו של הדין או של המוסד שיופק. אם יתנו הדין או המוסד ביטוי לשיטה אידיאולוגית נעלה ועמוקה ורחבת-אופקים - תהא להגיון הגלום בהם משמעות גם מעבר לזמנים המתחלפים, ומעבר לעניין הממשי המסוים שקיבל בהם את פתרונו המפורש; אם לעומת זאת, יימשכו הדין או המוסד מהשקפה שטחית, הרי מעבר לזמנם ולתכנם המפורש יישאר עניינם בלתי-מכוסה, ואף במסגרת זמנם ותוכנם נעמוד בפני ספק אם תהא תוצאתם לטובה - אפילו על-פי קנה-המידה התכליתי של המחוקק שלהם בעצמו. ואילו מצד שני, כפי שראינו, הניסוח המשפטי אינו בעצם אלא ארגון מושגי של המציאות, במסכת רעיונית מיוחדת, בהתאם לתכליתו וצרכו של העניין המשפטי - ושוב מתעוררת אפוא בעיית השיטתיות של ארגון זה עצמו, ברמת העיצוב הטכני של הדברים למעשה.^כ) אם הקביעות המשפטיות השונות, על מושגיהן, תהיינה ברורות וחתוכות על-פי תפיסה אידיאולוגית ממצה ומאוחדת - שלהן עצמן ושל רקען המציאותי במשולב - ממילא ייקל על הפרשנים לפתח מהן את "המתימטיקה המשפטית" המסתעפת, כפי שראינו לעיל וכפי שמחייב העניין המשפטי מטבעו.

אם לא כן, והיינו שיהיו הדברים מעורפלים ודלי-משמעות, או שיימשכו על-כל-פנים מהנחות יסוד סותרות או שטחיות, הנסתרות מתוכן או שאינן מגיעות כדי גישור הגיוני ביניהן - ממילא ייתקע כביכול הפיתוח המשפטי בחול. הדינים והמושגים השונים יוקעו כ"עלובים" או "שרירותיים" - לא רק על-פי קנה-מידה אידיאולוגי-חיצוני כלשהו, כי אם על-פי עצם הגיון המסגרת המשפטית המחייבת, שלהם בעצמם; וכתוצאה מכך, או שיידחו אותם דינים ומושגים מן השימוש לגמרי, או שעל-כל-פנים יוקפאו שוב, כל אחד בתוכנו המפורש לעצמו, מתוך שלא יוכלו להצטרף זה עם זה כבסיס לפיתוח דינמי נוסף, בבחינת ביטויים מגשרים בין מכלול עניינם המשותף לבין איזו אמת משפטית שלמה כנגדו.

דברים אלה, אין פירושם כמובן שההגיון השיטתי צריך להשתלט על הניסוח המשפטי בכיפה. אדרבה, כאן שוב עומדים אנו בפני תהליך דומה למה שראינו אצל הפרשן בדיעבד, אשר חוש-המידה שלו חייב להיאבק עם החומר המשפטי הדומם, כפי שהוא נמצא לפניו במכלולו. כמוהו חייב גם העורך המקורי להיאבק תמיד עם מכלול השיטה שהוא מפתח והולך, כדי להוסיף ולשלב בה תיקונים וסייגים, ככל שעשוי להידרש על-פי חוש-מידתו או על-פי צורך מוגדר. זהו למעשה ניסוח חוזר - במילים אחרות - של העובדה שהזכרנו, שההגיון השיטתי במשפט נמשך משני מקורות משלימים: לא רק מתכנית הארגון של המסגרת המשפטית בכלללותה, אלא גם מן ההגיון המוביל לעיצובו של כל דין ומושג משפטי בפני עצמו. אך מעצם הבהרה זו שוב חוזר ומשתמע, שגם הסייגים המוכנסים כך לשיטה אסור להם על-כל-פנים להיות "שרירותיים" - או בלתי-משתלבים עם הערכים האחרים של השיטה בשלמות הגיונית מתוקנת אחת. אם אין הדברים משתלבים, מתעורר ספק לא רק לגבי טיבו של העיקר או של הסייג הנועד לתקנו, כי אם לגבי טיב העיקר והסייג כאחד; כי המציאות, של-פי טבע שכלנו נתפסת היא לנו כאחת ביסודה - לא יתכן שנסבול בה מסקנות שאינן מתישבות, ולוּ גם על בסיס דיאלקטי.

בהתאם לכך ניתן לסכם כי הדרישה לשיטתיות במערכת כללים משפטיים היא מצד אחד פועל-יוצא מהותי של הטכניקה המיוחדת, ההכרחית להפעלת הכללים למעשה; ומצד שני - מידת השיטתיות המצויה במערכת הכללים, על-פי הצירוף של טיבם מלכתחילה ומה שנתפרש בהם בדיעבד, היא הביטוי המובהק למידת נכונותה ויעילותה של מערכת הכללים, מבחינה אידיאולוגית וטכנית גם יחד.

*

כ) ביחס להבחנה בין הרקע האידיאולוגי (או בנוסח אחר: הרקע "התכליתי" או "המדעי") של המשפט לבין עיצובו הטכני (או הצורני), ר' ז'ני, עמ' 4 ואילך; ראדברוך, עמ' 246.

הדף הבא