ה.ב.
ב. המשמעות האמיתית של מעשה-הקניין בחיובים
אולם, באמת נראה שד"ר אורבך לא היה מוצדק באינדוקציה שאליה הגיע - מן הסיבה הפשוטה שהסתירה מתישבת באופן מוגדר לחלוטין במקורות ההלכה בעצמם, ומתישבת היא על יסוד התפיסה העקרונית שהבאנו בשם הרמב"ם.
במקורות אין חולק על כך שהתביעה כשלעצמה, בבחינת מהות בלתי-חפצית, אין מושג הקניין שייך בה, ואילו תחולת הקניין בקשר לתביעות מתישבת בשלשה אופנים המשלימים זה את זה. ראשית, לפי הדוגמאות שראינו, עיקר הקושי בכך הוא ש"קניין מיד המתחייב" עשוי להעמיד תביעה, בעוד ש"קניין מיד המתחייב" משמע מעשה של קניין-סודר, והיינו צורה מובהקת של הקנאת חפצים חומריים.ט) אולם, בקשר לכך מתברר כי מעשה מיוחד של קניין איננו כלל דרישה יסודית בתביעות, בהבדל מן המצב בחפצים.י) די שראובן יקבל הלוואה משמעון כדי שיהא חייב להחזירה; די ששמעון יסמוך על הבטחת ראובן ויפעל על-פיה, כדי שיהא ראובן חייב לקיימה;יא) ודי שראובן יקנה חפץ משמעון על מנת לשלם, כדי שאמנם יהא חייב במחירו.יב) ועל-פי דוגמה אחרונה זו ניתן לומר, שאף אם מתחייב ראובן רק על-ידי כך ש"קונים מידו" - היינו על ידי כך שמושך הוא סודר או כלי אחר מיד שמעוןיג) - אין משמע שהקניין מוסב באמת על ההתחייבות, או על התביעה שכנגדה, אלא מוסב הוא על הסודר שראובן קונה משמעון, כביכול על מנת לשלם את מחירויד), ובאמת אין החיוב חל משום ש"קנו מיד ראובן", אלא משום שראובן קנה חפץ של ממש מיד שמעון וקיבל עליו חיוב בתמורתו.טו) באופן כזה, התירוץ הוא אפוא שתחולת מושג הקניין בקשר להתחיבויות באמת איננה עניין של תפיסה מהותית לגבי התביעות, אלא - שוב - הריהי רק עניין של רהט הלשון, ולו גם מתוך התפתחות מסובכת: מבחינה מהותית אמנם חל הקניין רק על הסודר, ולא על ההתחייבות, אבל מתוך שהכוונה המעשית איננה להקנות סודר, כי אם לזכות בהתחייבות - ועל הקניית הסודר אין האנשים נותנים בכלל את הדעת - הפכה הלשון את היוצרות, ודימתה את ההתחייבות עצמה כנשוא הפעולה הצורנית של הקניין, המבוצעת סוף סוף רק לשמה.
אולם, גם אם אין ספק כמעט שכך היתה ההתפתחות ההיסטורית, הרי העובדה נשארת שהלשון הסבה על-כל-פנים את מושג הקניין מגוף הסודר אל העמדת החיוב, וזאת בהתאמה גמורה למשמעות האמיתית של העסק - ועל יסוד זה הועלה ההסבר השני. הסבר זה מופיע בקשר לקניין-סודר הנדרש לפעמים גם כדי לקיים מחילה של תביעה, ובא הוא על ביטויו בתוספות על סנהדרין,דף ו' עמ' א' ד"ה צריכה קניין, ובנימוקי יוסף על סנהדרין, פרק זה בורר, סי' תתקפ"ט (דף כ"ד עמ' ב'), ד"ה אין לאחר קניין כלום. מן ההסבר הזה משתמע כי מעשה-הקניין בקשר להעמדת תביעות ומחילתן - אף אם מוסב הוא עליהן - מכל-מקום אין לו משמעות קניינית של ממש, אלא בא הוא רק בבחינת חיקוי של הקנאה, כדי להפגין את גמירת-הדעת של הצדדים במקום של ספק: ביסודו של דבר מתקשרת המחילה בלי שום הקנאה צורנית, בדברים בעלמא, ואף העמדת התביעה די לה בדברים הנאמרים בפני עדים, או המועלים על הכתב,טז) או המבוססים בהנאה גלויה שכנגד, כפי שראינו לעיל - אך אם בכל-זאת נשארת סיבה כדי לפקפק בדברים, עשוי קניין-הסודר "לאלמם" או "לחזקם",יז) כעניין צורני בעלמא, שאין לו משמעות עיונית.
והנה, גם תירוץ זה ודאי משקף התפתחות היסטורית ברורה,יח) אך כשלעצמו נתקל הוא במכשול הלכתי: אותה הלכה שהבאנו בתחילה, בדבר אי-תחולתו של מושג הקניין בתביעות, הריהי נלמדת מסוגיה שבה הוצעה אפשרות על חיזוק דברי התחייבות "בקניין", והאפשרות נדחתה כבלתי-מועילה בשום-פנים.יט) ולפי זה, שוב, מסתבכת הפקעת ביותר; שהרי לכאורה נסתר מכאן גם התירוץ הראשון, ואם-כן משמע שאין ההתחייבות נולדת לא רק כנגד הקנאה מדומה של סודר, אלא גם לא כנגד הקנאת חפץ אמיתית וכנה - תוצאה שבוודאי אין להעלותה על הדעת.
לכן נזקקים אנו גם לתירוץ השלישי, המתגבש מתוך התוספות על בבא בתרא דף ג' עמ' א', ד"ה כירצו מאי הוי וד"ה קניין דברים בעלמא הוא; מדברי הרא"ש בפסקיו, שם, סי' ג'; מן התוספות על כתובות, דף נ"ד עמ' ב' ד"ה אף-על-פי; ומנימוקי יוסף על בבא מציעא, פרק הזהב, דף נ"ח עמ' א' ד"ה ואם קנו מידו. ומשמעותו השלמה של התירוץ הזה כך היא: מושג הקניין איננו שייך אמנם ב"דברים בעלמא", והיינו בהבטחות כלשהן, כדי להפכן לחיובים עם זכות תביעה משפטית כנגדם - ולא רק במובן זה שהבטחה כשלעצמה אינה יכולה "להיקנות", אלא גם במובן שאי-אפשר כלל "לאלם" אותה לדרגה משפטית, לא על-ידי קניין-הסודר הסמלי ולא על-ידי הקנאה אמיתית תמורתה. אולם, דבר זה איננו תקלה משפטית, אלא נובע הוא מטבע המשפט בעצמו. כי החובה לקיים הבטחות באשר הן איננה כלל עניין לדיני הממונות, אשר מושג הקניין שייך לתחומם, אלא היא עניין לדיני האיסור - וכאן אמנם אפשר "לאלם" הבטחות כלשהן בשבועות ונדרים, שיש להם גם חיזוק משפטי מתאים בדרך עונשין.כ) לעומת זאת, בדיני הממונות יש לנו עניין רק באותן הבטחות אשר המבטיח ערב לקיומן בנכסיוכא) - וכשם שאפשר להקנות את הנכסים לזכויות בחפצי הזולת, בגדרים שונים, כן אפשר להקנותם גם בהקף המיוחד של הזכות למכרם ולגבות מהם את ערך נשוא ההבטחה במקרה שתופר. הנחת היסוד להסבר היא כי בסוגיה הנ"ל בבבא בתרא מדובר היה בהבטחה שמטבעה לא הייתה שייכת בה ערבות הנכסים; וכפועל-יוצא משמע כי במקום שמוצעת ערבות הנכסים, הרי תוך שתופס הקניין בנכסים ממילא "מאלם" הוא גם את ההבטחה הנערבת.כב)
אך לא רק זאת. הבטחה הנלווית בהצעה של ערבות נכסים - אין כלל צורך כי ביסוסה המשפטי יתחיל דווקא במעשה המותאם לקניין הנכסים. כפי שראינו, עשויים להועיל בתביעה אפילו דברים בלתי-צורניים, שאינם מועילים בדרך-כלל להקנאת חפצים. יוצא אפוא כי במקום שישנו הצרוף של הבטחה והצעת ערבות, עשויה החובה השלמה להתקשר גם מן הכיוון ההפוך, היינו שהעמדת התביעה היא שתעמיד גם את ערבות הנכסים - וכך נסגר המעגל של שלשת ההסברים שראינו: העיקר הוא שהיחס האישי בעלמא של תביעה וחיוב אינו יכול להיות נשוא של קניין, אלא רק חפצים חומריים עשויים להיות נשוא למושג הלזה; אך במקרה שיש צירוף של יחס אישי וקניין חפצים, ונמצא בסיס מתאים לתביעה בדיני ממונות, עשוי קניין-הסודר להועיל הן במובן זה שמקנה הוא לתובע את נכסי הערבות, הן במובן ש"מאלם" הוא את דברי ההבטחה, והן במובן השלישי שבתמורה להקנאת הסודר מתקשרת תביעה משפטית (המבוססת בערבות קניינית). מאיזה צד אנו מתחילים את המניין אין נפקא מינה.כג)
י) השווה פ"א מהל' מכירה הל' א' ופי"א שם, הל' ט"ו. יש אמנם מקרים יוצאים מן הכלל שבהם מעשה הקניין אינו נדרש גם לגבי חפצים, כגון בבבא מציעא ט"ז א', על-פי דברי רבא, או בבבא בתרא ק"ו ב', על-פי דברי רב אשי. אך אלה הם באופן מובהק מקרים יוצאים מן הכלל, וחילופי של דבר מוצאים אנו בהעמדת חיובים.
יא) בבא בתרא קע"ו ב' - ור' דעת ר' יוחנן שהבאנו לעיל מבבא מציעא צ"ד א'.
יג) שם, סי'קצ"ה סע' א'.
יד) השווה נדרים מ"ח ב'.
טו) דוק בדברי הרשב"א המובאים בשיטה מקובצת על בבא מציעא צ"ד א', ד"ה הקשה הראב"ד; ור' גולאק, ב', עמ' 47.
יז) ר' גם-כן תוספות על בבא מציעא נ"ח א', ד"ה א"ר יוחנן, ונ"י שם, ד"ה ואם קנו מידו; והשווה פכ"ג מהל' אישות הל' י"ז וטור חו"מ סי' קנ"ה סע' ס"א.
יח) השווה פ"ה מהל' מכירה הל' י"א-י"ג.
יט) בבא בתרא ג' א'.
כ) שו"ע יו"ד, הלכות נדרים ושבעות (סי' ר"ג-רל"ט) - ור' ביחוד סי' רל"ט סע' א' וב', לעניין ההבחנה בין הבטחה בדיני האיסור והבטחה בדיני ממונות. השווה הרב הרצוג, ב', עמ' 9.
כא) כפי שעוד ננתח את המושג ביתר דיוק להלן, אך יוקדם על-כל-פנים שמציין הוא רק חפצים חומריים.
כב) השווה הרב הרצוג, ב', עמ' 9: "קניין משעבד הן את האיש הן את נכסיו בעת ובעונה אחת, בתנאי שהעניין הוא כזה אשר ייתכן בו קניין במובן המקורי".
כג) מעגל דומה מתקבל גם במקרה של העמדת תביעה בלי "קניין", אלא "בההיא הנאה" בלבד: כאן מתקשרת - מצד אחד - התביעה האישית, ממילא "מתאלמת" הקנאת הנכסים הערבים, וההנאה שהפיק המתחייב מולידה את התביעה האישית והזכות בנכסים כאחת. אשר למחילה שהזכרנו, הרי גם בה חלים אותם הדברים - רק בכיוון ההפוך. שהמחילה כשלעצמה היא בלתי-קניינית משתמע בבירור בקידושין ט"ז א', אך גם כאן שייכת הקנאה כדי לסלק את ערבות הנכסים, והיינו להקנות את הנכסים בגדר הערבות חזרה לחייב. השווה ראב"ן על שבועות ל"ט א'.