ב.ב.

ב. הדינים ביבשת אירופה^יב)

ביבשת אירופה נידונים הנכסים מן הסוג המשמש נשׂוא לפּרקנו במסגרת המושג של res extra commercium {דבר מחוץ למסחר, _לטינית}- דברים שאין בהם דין מיקח וממכר - והרי זה אפוא מושג המציין לכאורה דברים שאינם כלל "נכסים" לפי מיוננו שלנו. ואמנם, מצד הדברים מסוג זה נכללים כאן ביחוד res communes {דבר משותף, _לטינית}, כגון האויר, ו- res divini juris {דבר המשפט האלוהי, _לטינית} או "דברי המשפט האלוהי", המקבילים מבחינה מושגית לחפצים האסורים בהנאה בדיננו. אולם, ה- res communes כוללים, כפי שראינו, גם את מי-הים והמים הזורמים, אשר בדיני ישראל אפשר כנראה לראותם מבחינה עקרונית כנכסים של הפקר (בסייגים שנראה להלן, בסע' ד' סוף סי' 2). אשר ל-res divini juris, הקפם למעשה הוא הרבה יותר מצומצם מן החפצים האסורים בהנאה על-פּי דיני ישראל, והרי הם כוללים רק "חפצי קודש", המוקדשים לפולחן, או res sacrae {דבר קדוש, _לטינית}, וקברות או res religiosae {דבר דתי, _לטינית}. הדברים מסוג זה במשפט האירופי החדש אינם דווקא נמנעי-בעלות, אלא מתקיים בהם המבחן של בעלות הכפופה לרשות הרבים, ובאמת הריהם נתפשים אפוא - אפילו כשהם לעצמם - בגדרי ﬠניינו.

בין ה-res communes {דבר משותף, _לטינית} מזה וה-res divini juris {דבר המשפט האלוהי, _לטינית} מזה כוללים ה-res divini juris את ה-res publicae {נכסי ציבור, _לטינית} או נכסי ציבור, והם הם השייכים למﬠשׂה לנשוא ﬠנייננו בייחוד. אולם, אף סוג זה של נכסים כשלﬠצמו, עוד הוא מﬠורבב במשפט האירופי עם סוג אחר של נכסים, אשר הוא מצידו שׁוב חורג מגדרי ﬠנייננו כפי שהגדרנוהו לעיל.

"נכסי הציבור" במובן המדויק הם הנכסים העומדים במישרין לשימוש הציבור, וכוללים הם בﬠיקר את דרכי התחבורה, כבישים, נמלים, נהרות בני שיט, חוף הים עד קו הגאות המירבית, שפת-הים (ﬠד קו בלתי-מסוים מעבר לכך), וכו׳; אך המשפט האירופי נוטה לﬠרבב את "נכסי הציבור" במושג אחד ﬠם נכסי המדינה ורשויות ציבוריות אחרות, הנוﬠדים לשרת את צרכי הציבור בעקיפין - כגון ביצורים, קסרקטינים, מוזיאונים, אנדרטאות, ואף מיטלטלין הנועדים להשתמר לטובת הציבור בﬠינם, בגין ערכם ההיסטורי או האמנותי. הנכסים משני המינים נתפסים בצרפת ובאיטליה במושג המאוחד של domaine public {רכוש הציבור, _צרפתית} (demaino pubblico){רכוש ציבורי, _{איטלקית}} או "רכוש ציבורי" - בהבדל מן "הרכוש הפרטי", העשוי גם-כן להימצא לאותן רשויות ציבוריות (כגון בניינים שונים, מפﬠלים כלכליים, ציוד משרדי, כספי האוצר וכו׳); וטﬠם הﬠרבוב הוא שבנכסי "הרכוש הפרטי" חלים דיני הקניין הרגילים - ולו גם בכפוף לסייגים מיוחדים כלשהם העשויים לחול אף ביחס ל"רכוש הפּרטי" מצד המשפט הממלכתי, - בﬠוד ש"הרכוש הציבורי" מוגבל באופן עקרוני בשני סייגים אלה: אין בו דין הקנאה ואין בו זכות-חזקה.

מעבר להגבלה זו אין למעשה הבדל בין "הרכוש הציבורי" העקיף לבין "הרכוש הפרטי" של המדינה והרשויות הציבוריות: שני מיני הרכוש גם יחד נתונים לשלטונן של אלו כדרך שכל רכוש נתון לשלטון בעליו, על-פי צירוף דיני הקניין וכל סייג אפשרי מצד המשפט הממלכתי - ולו יהא שבעל הרכוש הרגיל אינו צפוי בסתם לממש את קניינו אלא בהתאם לצרכיו הפרטיים, בעוד שלמדינה ולרשויות הציבוריות אין שום צרכים פרטיים מתאימים, מלבד צרכי שירותן לציבור, בכל פריט ופריט רכושי כדרכו. על-כן גם "הרכוש הציבורי", מצידו, במסגרת אותה הגבלה מיוחדת שאמרנו - למעשה אין הוא כפוף להגבלה באופן מהותי לעולם, אלא עשוי להשתחרר ממנה בכל עת. האפשרות האחת לכך היא שהעניין הציבורי בנכס יאבד מטבע הדברים, כגון שהנהר ישנה את אפיקו, או שהקסרקטין ייהרס ויישארו רק גלי אבניו ומיטלטלין שונים מציודו; האפשרות השנייה היא שהרשות המוסמכת תשחרר את הנכס ממעמדו כ"רכוש ציבורי", בדרכי-הנוהל הקבועות לכך על-פי דין. בשני המקרים נהפך הנכס לנכס רגיל, באותה שייכות קניינית שבה הוא נמצא מעבר להיותו "רכוש ציבורי" - ובסך-הכל יוצא אפוא כי ההבדל המהותי בין "הרכוש הפרטי" ל"רכוש הציבורי" (ולפחות "הרכוש הציבורי" העקיף) הוא מצומצם ביותר. ביחוד מתברר שגם "הרכוש הציבורי" הוא למעשה בר-הקנאה בכל עת - ולו גם תוך נוהל מסובך קצת יותר מזה הנחוץ כדי להקנות פריטים מן "הרכוש הפרטי" שדין הקנאתם הוא מוגבל, - וההבדל הממשי היחיד הנשאר למעשה הוא רק זה שב"רכוש הציבורי", כל זמן שמעמדו מתקיים, אין התופס שלא כדין יכול להגיע לכלל זכות-חזקה. אך הבדל זה - לא זו בלבד שהוא מצומצם, כאמור, אלא יש גם מקום לתהות עליו מעיקרו: שהרי אם ההנחה היא כי בדרך-כלל זכות-החזקה היא מוצדקת - אף לגבי תמונה של רמברנדט, למשל, שנגנבה מאספן פלוני - אין שום הכרח לראות דווקא את זכות-החזקה כבלתי-מוצדקת כשהגניבה היתה ממוזיאון; ובהתאם לכך, בגרמניה, לפי אנקצרוס-ניפרדי, אמנם הגיעה ההתפתחות המשפטית לכך, שבנכסי המדינה והרשויות הציבוריות, שאינם "נכסי ציבור" במובן המדויק ואינם עומדים במישרין לשימוש הציבור, אין מבחינים עוד בין "רכוש ציבורי" ו"רכוש פרטי" אלא בכלם רואים "רכוש פרטי" בלבד. הדבר אינו מונע שבנקודות שונות יהא הרכוש הזה כפוף להוראות מיוחדות של המשפט הממלכתי, בכל ענין וענין לפי צרכו המיוחד, כאמור.^יג)

יב) הסקירה מבוססת על פלניול וריפר ג', ﬠמ' 122 ואילך; מסיניאו, א', ﬠמ' 424 ואילך; אנקצרוס-ניפרדי, א', ﬠמ' 544 ואילך; ודרנבורג, א', ﬠמ' 163 ואילך.

יג) במסגרת זו קיימת בגרמניה הבחנה בין ה-verwaltungoveruiosgen או "הרכוש המינהלי"{_גרמנית}, שפריטיו נחוצים לתועלת הציבורית, לבין ה-finanzveranogen או "הרכוש הכספי"{_גרמנית}, שפריטיו חשובים רק בגין ערך-החליפין שלהם.

הדף הבא