ו.ב.1.

שלישית, המקרה שהצדדים מתכוונים לחוזה של שמירה, והחפץ נמסר, ואף-על-פי-כן אין החוזה נקשר בעטיו של מכשול משפטי, כגון שאחד הצדדים פסול לדינים. החוק הצרפתי, בסע' 1925, קובע שאם המפקיד הוא פסול, אחראי השומר מכל-מקום, ואילו על-פי סע' 1926 - אם השומר הוא פסול - חלה על השומר על-כל-פנים חובת ההחזרה; והרי זה פגם מפורש בתיאוריה החוזית. ושוב, גם להיפך, כשהחפץ נמסר לאדם שלא לשם שמירה, ולבסוף מתברר כי החוזה שעל-פיו נעשתה המסירה היה בטל - או מתבטל הוא למפרע, - והמקבל נהפך למעשה לשומר לחברו: לפי השיטה האירופית נקבעת אחריות המקבל במקרה כזה בגדר המושגים של "תשלום בלי חוב" ו"התעשרות שלא כדין"^ל) - אבל באופן כזה רק מערבבת השיטה האירופית מין בשאינו מינו, כי עניין "ההתעשרות שלא כדין" (או גדרי החיוב בתמורה במקום שזה נהנה וזה חסר) הריהו בבירור משהו שונה לחלוטין מעניין האחריות לחפצי הזולת שנתקבלו בלי יסוד - ובמידה שאמנם נידונה במסגרת זו שאלת האחריות, התוצאה היא שלמעשה נזקקת גם השיטה האירופית באופן מיוחד לעניין של שמירה, אלא שאין היא מוסרת לעצמה דין וחשבון על כך.^לא)

ולבסוף, מוכח חוסר-ההתאמה של התפיסה החוזית בענייננו על-ידי סע' 1946 לספר החוקים הצרפתי. סעיף זה קובע ש"כל חיובי שומר הפקדון (היינו: חיוביו החוזיים) נשמטים אם הוא מגלה ועולה בידו להוכיח כי הוא עצמו הוא בעל החפץ המופקד" - והרי הוראה זו, שהיא מטבע הדברים,^לב) מראה בבירור שמעבר וממעל להתחייבות החוזית שליטים יחסי-הקניין על גדרי אחריות השומר.^לג)

לכן, נראה שהנכון הוא לפסול גם את הנסיון שנעשה בספר החוקים האזרחי החדש בהונגריה, שעל אף שרשיו בשיטת המשפט הרומי והתפתחויותיה בשיטות-המופת של יבשת אירופה, אמנם הוכנס בו בפירוש המושג של אחריות השומר, בפרק מיוחד לכך בדיני ההחזקה (המסונפים לבעלות)^לד) - אלא שתוך כדי כך הוכנסה בו גם הפרדה בין דיני השומר "שלא על-פי זכות או חובה", שפרק זה חל עליו, לבין דיני השומר המחזיק על-פי זכות או חובה, היינו השומר החוזי, שעניינו נשאר כלו בתחום החיובים החוזיים. נגד נסיון זה יש לומר, שאם מכירים כבר בכך כי אחריות השומר היא עקרונית ובלתי-תלויה בחוזה בהכרח, ממילא צריך להיות ברור, שאף אם במקרה מסוים הוסדרה השמירה בדרך חוזית - מכל-מקום אין בזה שום הסדר-יחסים מקורי, כי אם רק התנאה על חיוב עקרוני, בלתי-חוזי, הקיים למעשה או המתחייב לפחות מבחינה הגיונית מלכתחילה, - ועל ההבדל המעשי הכרוך בהבחנה זו נעמוד תיכף ומיד, בבירור התפיסה העברית.

ל) סע' 1235, 1376 ואילך בספר החוקים האזרחי הצרפתי; בג"ב, סעי' 812 ואילך וסע' 989-991; איטליה, סע' 2033 ואילך, 2041-2042; חוק החיובים השוייצרי, סע' 62 ואילך וצג"ב, סע' 940; והשווה לעיל, פרק א' סע' ה' סי' 6.

לא) חוסר התודעה הנכונה של העניין מוביל כמובן - גם בנקודה זו, כמו בנקודות אחרות - לתוצאות מסולפות למעשה. כפי שראינו לעיל, בפרק א', סע' ה' סי' 6, התוצאה המעשית של הגישה הנידונה היא כי המחזיק אחראי לשלמות החפץ רק אם החזיק בשרירות - והיינו כגזלן; אך החזקה מסוג זה אינה נכנסת כלל לתחום הבעיות שבהן עוסקים אנו כאן. שייכת כאן לענייננו רק ההחזקה בתום-לב - ובמקרה של החזקה מסוג זה, כפי שראינו, המחזיק הוא פטור, ומשמע שרשאי הוא גם להזניח את החפץ; אך תוצאה זו היא גרועה בבירור - לפחות משנודע למחזיק כי החפץ איננו שלו או כשמלכתחילה היה לו לדעת כי זכותו עשויה להתבטל למפרע. פגם זה בא אמנם על תיקונו בחוק הגרמני, כי במקרים אלה משווה הוא את המחזיק בתום-לב למחזיק בשרירות (בג"ב, סע' 347 ו-990); אך החוק הגרמני אמנם גם יוצא בהקשר זה משגרת השיטה הרומית, וקובע הוא את האחריות בפירוש על סמך ההחזקה, בפרק על "תביעות מכוח הבעלות" (כנגד המחזיק).- על דיני המשפט העברי בנקודה זו נעמוד בפרוטרוט להלן. באנגליה נידון העניין על-ידי פייטון (שמירה) בעמ' 114-117, תחת הכותרת involuntary bailment {פיקדון מאונס, _אנגלית}. כאן העיקר הוא שאין על השומר אחריות, אך המצב המשפטי כלו אינו מגובש. חוק השומרים, תשכ"ז, מתעלם מן הבעיה.

לב) הוראה דומה אינה מופיעה אמנם בפירוש בכל החוקים של המשפחה הרומית, אבל אין ספק כי למעשה מוכרח להתקבל בכלם אותו הדין עצמו. באנגליה נמנע הדין על-ידי כך שקבלת הפקדון בבחינת חפץ הזולת משתקת מבחינה נהלית כל טענה אפשרית של השומר שהחפץ שלו (גודיב, עמ' 49-50). ר' גם להלן, הערה נ"ד, בדבר חוסר-ההתאמה הכללי של התפיסה החוזית כשבעל­ הבית בשמירה הוא גזלן.

לג) באנגליה מזכירים עוד נימוק נוסף נגד התפיסה החוזית, שבפקדון הרגיל נקשרים חיובי השומר אף-על-פי שאין להם תמורה (צ'שיר ופייפוט, עמ' 66), אבל נימוק זה הוא מיוחד לשיטה האנגלית ואין לו משמעות אובייקטיבית.

לד) סע' 196-197. בספר-מחקרים על החוק ההונגרי קוראים אנו על כך במאמרו של ד"ר ד. צ'ונארי, בעמ' 123, לאמור: "המשפט הסוציאליסטי קובע... את שיתוף-הפעולה החברי כהוראה כללית. אין אדם רשאי לנהוג התעלמות גמורה ברכוש זולתו, אף כשהרכוש איננו רכוש ציבורי. הדברים אמורים לא רק כדרישה מוסרית, אלא מופיעים הם גם במקרים טיפוסייס-פרטיים כחובה משפטית. לכן - ולדעתנו בצדק - מסדיר ספר החוקים האזרחי ההונגרי את חובת-השמירה, על האחריות הכרוכה בה, בין דיני הבעלות, כחובה קיימת, המוטלת על כל חבר בחברה, כאות לנכונותו החברית, ביחס לרכוש הזולת".

הדף הבא