ז.א.2.א.

2. המשפט האנגלי

א. מיני שיתוף-הקניין במוחזק^טו)

המשפט האנגלי יודע שני סוגים עיקריים של שיתוף-הקניין במוחזק: joint tenancy{שכירות משותפת, _אנגלית} (או joint ownership{בעלות משותפת, _אנגלית}) ו-tenancy in common{חכירה משותפת, _אנגלית} (או common ownership{בעלות בשיתוף, _אנגלית}).^טז) ההבדל במינוח הוא לפי מה שמדובר במקרקעין, שקניינם הוא tenancy {חכירה, _אנגלית}, או במיטלטלין, שקניינם הוא ownership{בעלות, _אנגלית}. בסוג השיתוף הראשון, קניין השותפים הוא ביסודו אחד ומאוחד, במובן זה שאף אחד מן השותפים אין לו חלק מיוחד ברכוש, אשר אותו יוכל להוריש, - והתוצאה היא שבמשך הזמן, כשהשותפים נפטרים בזה אחר זה, נשאר הנכס בסופו של דבר ובהכרח קניינו של אחד מהם בלבד, מסיבה זו היה השיתוף מסוג "ג'ויינט" חביב על הקומון-לו, באשר הוא לא פגע במידה חשובה בעניינו של הפיאודל, לדעת בכל עת מי הוא מחזיק-הקרקע המסוים, החייב לו את החובות הפיאודליים. לעומת זאת, בשיתוף מסוג "קומון" יש לכל שותף חלק בלתי-מסוים בכל פרודה של הנכס, בדומה לתפיסה של המג'לה, וקניינו של כל שותף בחלקו הוא עצמאי ועובר בירושה. סוג זה הוא אפוא נוח יותר לעניינו של השותף עצמו, ולכן היה סוג זה חביב על "האקויטי".

החיבה של כל שיטת-משפט לסוג-השיתוף "שלה" חשובה לפירוש ההקנאה המכניסה את הנכס לקניין המשותף. הדין היסודי הוא שאם ההקנאה היא לאנשים אחדים יחד, ואין בלשון ההקנאה מלים מפורשות המורות על הכוונה שחלקי השותפים יהיו עצמאיים, הרי השיתוף הנוצר הוא מסוג "ג'ויינט", ורק אם יש בהקנאה מלים מפורשות של severance{ניתוק, _אנגלית} או הפרדה - מועילה היא ל"קומון"; אולם, מכוח האקויטי נהפכת ההקנאה בכמה וכמה מקרים להקנאת "קומון", אף-על-פי שבמסגרת הכלל האמור היה ראוי לה להיחשב כהקנאת "ג'ויינט". צ'שיר מזכיר לעניין זה שלשה מקרים: א) כשאנשים אחדים מלווים כסף על משכנתא אחת; ב) כשאנשים אחדים קונים נכס ביחד ומשתתפים בתמורה בחלקים שאינם שווים; ו-ג) כשאנשים אחדים קונים נכס ביחד לצורך של עסק או מפעל משותף. בהתאם לכך, בכל פעם שמכירים בנכס כי הוא מנכסיו של עסק משותף (partnership{שותפות, _אנגלית}), רואים אותו כנתון בשיתוף-"קומון" של השותפים בעסק.

אולם, בשיתוף מסוג "קומון" עלתה תקלה חמורה שנמנעה בשיתוף מסוג "ג'ויינט". בסוג השני הזה (בכפוף למה שנראה להלן) אין לשום שותף חלק מיוחד הניתן להעברה נפרדת במסגרת השיתוף, ונמצא שכל זמן שהשיתוף מתקיים נשארת זכותם של כל השותפים יחד מבוססת רק באותה הקנאה מסוימת אחת שיצרה את השיתוף. אם השותפים רוצים להקנות את הנכס לאחרים, ומתבקשים הם להוכיח את רשותם, אין הם צריכים אפוא אלא להוכיח את הכשרות של אותה הקנאה אחת, שמכוחה הם באים. לעומת זאת, בשיתוף מסוג "קומון" נתון חלקו של כל שותף להעברה נפרדת ולפיצול נוסף - ואם רצו השותפים להעביר את הנכס כלו, הרי שכל אחד מהם צריך היה להוכיח את רשותו בנפרד ולחוד, כי בדרך-כלל נמצא שמאז ההקנאה שיצרה את השיתוף כבר היתה לכל חלק וחלק היסטוריה מיוחדת משלו - דרך פיצולים, התחברויות והעברות מיד ליד, אשר הכשרות של כל אחד מהם היתה טעונה הוכחה עד להקנאה המקורית שיצרה את השיתוף (מלבד כל ההוכחות הנחוצות עוד מעבר לזה).

מצב זה הכביד מאוד על המשא-ומתן במקרקעין המוחזקים בשיתוף מסוג "קומון" וחוק הקניין הקרקעי מ-1925 (Law of Property Act{_אנגלית}) ביטל להלכה את השיתוף מסוג זה, והכניס במקומו הסדר שהוא רק הצל של מה שנכלל במושג זה לפנים. ההסדר הוא, שאם מתכוון המקנה ליצור שיתוף מסוג "קומון" במקרקעין, הריהו צריך להקנות את המקרקע ל-trustees{נאמנים, _אנגלית}, לשם מכירת המקרקע, ועל תנאי שאת התמורה שתתקבל, ואת הפירות שיתקבלו בינתיים, הם יחזיקו בבחינת נאמנים לאנשים האמורים להיות השותפים - לכל אחד מהם לפי חלקו. התוצאה היא אפוא, במלים אחרות, כי הקונים-השותפים, בתור שכאלה, אינם נעשים שותפים במקרקע המוקנה, כי אם רק שותפים-אקויטביליים ב"קומון" בזכות לתמורה ולפירות שיתקבלו. אם המקנה לא יצר trust{נאמנות, _אנגלית} כזה, ואף-על-פי-כן היתה ההקנאה צריכה להתפרש כהקנאה לשיתוף מסוג "קומון", נוצר ה-trust מאליו, והיינו על-ידי כך שהשותפים-הקונים נעשים trustees for sale{נאמנים למכירה, _אנגלית} לעצמם. שיטה מוזרה זו משיגה את מטרתה על-ידי כך שבדרך-כלל - כשיש כוונה שהשותפים עצמם יחזיקו במקרקע וישתמשו בו - אין המקנה יוצר פיצול אישי בין הנאמנים לבין האנשים שהוא רוצה להקנות להם באמת, אלא בפירוש או מסתמא הריהו ממנה את האנשים הללו עצמם כנאמנים. בתפקיד זה הריהם מקבלים את המקרקע לקניינם שלהם, בשיתוף מסוג "ג'ויינט" - ומאחר שנאמנותם היא נאמנות לעצמם, הרי כל זמן שאין הם רוצים למכור את המקרקע, יכולים הם להחזיק ולהשתמש בו כטוב בעיניהם: לעניין החזקה ושימוש אין הבדל בין השיתוף מסוג "ג'ויינט" לבין השיתוף מסוג "קומון", כפי שנראה ביתר פרוטרוט להלן; ואילו ביחס לחובת המכירה המוטלת על הנאמנים, אין שום דבר המחייב אותם להזדרז בזה, ולהלכה אפשר כי הגשמת החובה תידחה לעולם.

אולם, בזה מסתיימת השגת המטרה ומתחילות מגבלותיו של ההסדר: א) הזהות האישית בין הנאמנים והשותפים-המכוּוָנים אינה יכולה להתמיד. מאחר ששיתוף-הנאמנים הוא "ג'ויינט", נמצא כי במקרה שאחד מהם מת, שוב לא נותר ליורשיו מעמד בהחזקת המקרקע והשימוש בו, ונשארת להם רק הזכות האקויטבילית לחלק בפירות ובתמורה שתתקבל בעד המקרקע. ב) מאחר שמספר הנאמנים אינו יכול לעלות על ארבעה, נמצא כי במקרה שהכוונה היא ליצור שיתוף גדול יותר, מכל-מקום לא יוכלו כל השותפים להשתתף בהחזקה ובשימוש, ולחלק מהם תישאר רק הזכות לפירות ולתמורה (והם יוכלו כמובן גם למנוע את זכות ההחזקה והשימוש של הנאמנים, במידה שזו לא תעלה בקנה אחד עם עניינם של "המאמינים" ב-trust{נאמנות, _אנגלית}). ג) לעולם לא יתכן שזכות ההשתתפות של אחד השותפים בהחזקת המקרקע ובשימושו תועבר בנפרד. אמנם, הדין המקורי של השיתוף "ג'ויינט" הוא, שכל שותף יכול להעביר את זכותו בנפרד, מלבד בירושה ובצוואה, אבל התוצאה היא שהעברה נפרדת כזאת מסיימת את השיתוף "ג'ויינט" והופכת אותו לשיתוף "קומון" בחלקים שווים. לכן ביטל החוק החדש את אפשרות ההעברה הנפרדת במקרקעין, בכלל. אשר להשכרת המקרקע - הדין בשיתוף מסוג "ג'ויינט" הוא שיכול כל שותף להשכיר את חלקו לאחרים, בלי שסוג השיתוף ישתנה, ולא מיבעיא שכלל השותפים יכולים להשכיר את הנכס בכללו. אולם, במקרה שהשיתוף "ג'ויינט" הוא רק trust לשם הסדר של "קומון", נמצא כי הנאמנים אינם יכולים להשכיר, כל אחד את חלקו "הלגלי", אלא יכולים הם להשכיר רק את הנכס כלו, תוך חובה לחלק את דמי השכירות בין השותפים "המאמינים", לפי חלקם של אלה ב"קומון". מסתבר גם-כן שהנאמנים יכולים לשעבד את המקרקע בשעבודים מסוג easements{זיקת הנאה, _אנגלית} ו-profits{רווח, _אנגלית}.

כדי להוסיף תוקף למטרתו של ההסדר המתואר, דהיינו להקל על מכירת המקרקע המשותף ב"קומון", קובע החוק כי מי שלוקח את הנכס מן הנאמנים אינו נפגע אף-על-פי שידע כי הנאמנים מכרו את הנכס בניגוד לרצון "המאמינים".

מצד שני, כפי שראינו, כדי לסתום את אפשרות היווצרותם של קנייני "קומון" במקרקעין על-ידי העברה נפרדת של מעמד השותף בקניין מסוג "ג'וינט", עמד החוק וביטל את אפשרותה של העברה כזאת בכלל. נוצר אפוא פגם יסודי בדיני הקניין מסוג "ג'ויינט", על-ידי כך שהשותף הוצמד כאן למעמדו בקניין, ללא אפשרות הסתלקות. כדי להתגבר על התקלה הזאת, שנוצרה על-ידי החוק בעצמו, עמד המחוקק האנגלי ועשה תקנה לתקנתו, על-ידי כך שביטל בכלל את אפשרות השיתוף הכן מסוג "ג'ויינט" ברמה "הלגלית": שיתוף כזה נשאר מותר רק לשם החזקת המקרקע בנאמנות לאנשים אחרים, ואילו במקום שהשותפים אמורים ליהנות בעצמם מן המקרקע לפי עקרון "ג'ויינט" הוטלה החובה להוריד את השיתוף לרמה "אקויטבילית" בלבד, ושוב על בסיס של "נאמנות למכירה", בדומה לשיתוף מסוג "קומון". הסדר זה משיג את מטרתו על-ידי כך שאיסור ההעברה של חלקים נפרדים הוטל רק ברמה הקניינית-במוחזק: ברמת הקניין-בראוי נשארו דיני השיתוף כפי שהיו לפנים, בלי שינוי כלשהו, וכל שותף ב"ג'ויינט אקויטבילי" לפירות ולתמורה יכול גם היום להעביר את חלקו בנפרד ולהפוך בזה את התביעה המשותפת לפירות ולתמורה מסוג "ג'ויינט" לתביעה משותפת לפירות ולתמורה מסוג "קומון".

התוצאה מכל זה היא שבמקרקעין נותר עוד כיום באנגליה שיתוף קנייני במוחזק רק בין trustees{נאמנים, _אנגלית}. שיתוף זה הוא בהכרח מסוג "ג'ויינט", והיינו שהוא אחד ומאוחד, אינו ניתן להעברה מפוצלת, אינו כפוף לדיני הירושה כל עוד חיים שותפים אחדים, ואילו כשנותר בחיים רק שותף אחרון - נקנה לו הנכס ביחידות. במה שנוגע לזכות ההחזקה והשימוש, הרי גם זכות זו היא אחת ומאוחדת בין השותפים: לכל אחד מהם יש זכות להחזיק ולהשתמש בנכס כלו, בשווה עם חבריו, ואין לאיש מהם תביעת trespass על חברו אלא אם הלה מנשל אותו מן הנכס או מכלה את גופו של הנכס. ביחס להחזקה ולשימוש, הוא הדין גם כשחל במוחזק שיתוף מסוג "קומון".

אשר לתיקונו של הנכס והוצאות אחרות לגביו, הדין המקורי הוא שאין השותף יכול לחייב את חבריו כי ישתתפו עמדו, ומצד שני אין גם לשותפים תביעה זה על זה ביחס לפירות שאכלו. אולם, חוק מיוחד הכניס זכות לקבלת חשבונות,^יז) וכשהשיתוף הוא במסגרת של trust{נאמנות, _אנגלית}, חלים ביחס לתיקונים והוצאות דיני הנאמנות הכלליים.

אשר לפירוק השיתוף, הרי במקרקעין ממילא עומד כיום כל שיתוף לפירוק בתוקף "הנאמנות למכר", אשר במסגרתו השיתוף מתקיים. מלבד זה, אם כל השותפים הם מבוגרים ומסכימים לחלוקת המקרקע ביניהם, רשאים הנאמנים לחלקו, בכפוף לתשלומי איזון או בלעדיהם, ובמידת הצורך רשאים הם תוך כדי כך לשעבד את חלקו של כל שותף לתשלומי האיזון המוטלים עליו. דרך לכפות את החלוקה איננה קיימת. במיטלטלין, לעומת זאת, יכול בית-המשפט לצוות על חלוקה בתנאים שימצא לנכון, אם נתבקש לכך על-ידי שותפים הזכאים לפחות למחצית.

טו) על-פי צ'שיר, עמ' 323 ואילך; הלסבורי-סיימונדס, כ"ט, 380-382.

טז) יש גם סוג שלישי, הקרוי [חסר במקור], אך מפאת חוסר-חשיבותו לא נסקור אותו כאן.

יז) ר' הלסבורי-סיימונדס, כ"ז, עמ' 660-661, 758-759.

הדף הבא