ב.ד.2.

2. כרמילית

מושג "הכרמילית" מופיע בברייתא, בשבת ו' א'; ואף-על-פי שאחד מאופני הופעתו שם הוא בצירוף "ים ובקעה ואיסטוונית והכרמילית", שאינם "לא כרה"ר ולא כרה"י", נראה ש"כרמילית" הוא גם השם המשותף לכל אלה ביחד, כפי שהוא מופיע שם במניין הרשויות השונות: "רה"י ורה"ר וכרמילית", וכפי שמוגדר גם בפירוש בשו"ע או"ח סי' שמ"ה סע' י"ד: "איזה הוא כרמילית? מקום שאין הלוך לרבים, כגון ים ובקעה ואצטוונית" וגו'.

אשר להגדרה "מקום שאין הלוך לרבים" - יש לדייק בה היטב. אין פירושה שהילוך הרבים דעלמא אסור במקום, כדרך שאסור הוא בסתם ברשות היחיד; הכרמילית, עצם ייחודה הוא בכך שהילוך הרבים מותר בה - ומבחינה זו היא ממש "רשות הרבים", - אלא שהרבים אינם רגילים לנצל בה את רשותם בהמון, ומכאן מעמדה המיוחד. המעמד המיוחד, מבחינת דיני הממונות, מתבטא בכך, שאם כי גם את הכרמילית - כמו את רשות הרבים הרגילה - אין אדם רשאי לתפוס לחלוטין לעצמו ולמנוע בה את רשות התנועה העקרונית לרבים, הרי להחזיק בחלקים ממנה ולהשתמש בהם לעצמו באופן ארעי, בבחינת חצר של ד' אמות או כלים, הריהו רשאי.^מד)

מבחינת המעמד הקנייני של הכרמילית, נראה שיש בה כמה אפשרויות. אפשרות אחת היא זו שכבר הזכרנו, היינו שמתוך רשות-הרבים הרגילה מתבחן חלק, שהרבים אינם משתמשים בו בהמון - אם על-פי עצם תנאי השעבוד מלכתחילה, ואם בגלל טיבו של המקום בדיעבד, - ובמקרה כזה דומה המעמד הקנייני של הכרמילית למה שראינו ברשות-הרבים הרגילה: הרי זה שעבוד על הקניין הפרטי, ולו גם שעבוד יותר מסוייג.

אפשרות אחרת היא זו המודגמת בכרמילית מסוג של "בקעה". בקעה היא שדה העומד בבעלות פרטית, אך שעל-פי טבעו ומקומו נשאר הוא פתוח למעבר זרים בתוכו.^מה) מעבר זה אינו מבוסס בשעבוד, אלא בהרשאה ארעית בעלמא או בדין הכפייה על מידת-סדום,^מו) ובעל המקום יכול בכל עת להפסיק את המעבר, כשיהיה לו ענין בכך. בינתים אין כאן לזרים, באופן עקרוני, זכות לשום דבר מגופו של המקום, אלא רק רשות לעבור בו בלבד, באופן בלתי-תלוי עקרונית בזהותם האישית ובתכלית עניינם, - ומבחינה זו מתדמה הבקעה לרשות הרבים. אולם מאחר שהרבים אינם דוחקים לעבור כאן בהמון, נחשבת הבקעה ככרמילית, ומשמע כי העוברים אינם כפופים כאן לאיסור העמידה בעברם, אף מסתבר שיכולים הם ליהנות כאן מדין חצר של ד׳ אמות או כלים. עם זאת, ודאי אין הם יכולים ליהנות מדין זה כנגד בעל המקום עצמו, שלדידו הבקעה היא רשות-היחיד וחצר פרטית שלו - ולו גם חצר שאינה משתמרת לדעתו. הבקעה - בדיני ממונות - היא אפוא לאו דווקא מה שאינו "לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד", וגם אין היא בכלל כרמילית טהורה, אלא היא תערובת של כרמילית ורשות היחיד. דומה מבחינה זו לבקעה - אלא שאין בה בעל-בית מסוים - הריהי חצר של הפקר, שהרבים עוברים ומשתמשים בה, בלי שמישהו ינצל בה בינתים את האפשרות לזכות בה לחלוטין לעצמו.^מז)

שוב אפשרות שלישית - וניתן לומר כי היא החשובה ביותר - הרי היא זו המודגמת בכרמילית מסוג ים. מעמדו הקנייני של הים מתקשר למה שכבר היתה לנו הזדמנות להזכיר בפרק הקודם בדבר "המדברות והימים והנהרות והנחלים".^מח) אף עצם מושג "הכרמילית", כשם שחל הוא על הים, כן חל הוא בודאי גם על כל יתר הפריטים שנמנו כאן (לבד ממה שהנהרות והאגמים עשויים אולי ליהפך לרשות הרבים גמורה, כפי שעוד נחזור ונדון בדבר להלן)^מט) - ועתה נעבור איפוא לברר את דינם של כל אלה ביחד.

כפי שהזכרנו כבר על-פי שו"ע חו"מ סי רע"ג סע' י"ב, דין "המדברות והימים והנהרות והנחלים" הוא ש"כל שבהם הפקר"; אך הסמ"ע מעיר ומפרש שם, בס"ק י"ז, שאין הדברים אמורים אלא "במה שבהם... כגון העשבים והעצים והפירות", וכן "דגים מהימים ומהנהרות" - ובודאי גם החול של המדבר ועצם המים שבים ובנהר, בהיפרדם כמיטלטלין, - אך "במדבר וים עצמו לא שייך זכייה". והנה, פירוש זה מבוסם על דיוק ניסוח ההלכה, כפי שהוא מופיע לראשונה אצל הרמב"ם, בפ"א מהל' זכייה ומתנה הל' א', אך עומד הוא בסתירה גלויה למימרה מפורשת של שמואל, בבבא בתרא נ"ד ב', ש"נכסי עכו"ם הריהן כמדבר, כל המחזיק בהן זכה בהן" - לכאורה ראוי היה אפוא לפרש כי הרמז המשתמע מדברי הרמב"ם אינו אלא מקרה, וכי דיוק הסמ"ע איננו נכון; או, לפחות - ולחילופין - שמבחינה משפטית אמנם אין הבדל בין מדבר וכל הפקר אחר, אלא שכל זמן שהמדבר הוא מדבר, ממילא אנן סהדי שלא זכה בו אדם, ואילו משזכה בו אדם - ממילא יצא מגדר מדבר. לפי אפשרות שנייה זו, רמז הרמב"ם הוא עובדתי בעלמא ואין לו יומרה של משמעות משפטית - וכך גם הבין כנראה בעל הטורים.^נ) אולם, יש אפשרות גם להצדיק את הסמ"ע, כלהלן.

בבבא קמא, דף פ"א עמ' א' ו-ב', משתמע כי "המדברות והימים והנהרות והנחלים" של ארץ-ישראל נכללו בחלוקת הארץ בין השבטים, ולא הושארו בבחינת הפקר לכל, אלא נמסרו לבעלות הקיבוצית של כל שבט ושבט אשר בתחומו נכללו. ר' שמעון בן אלעזר מסיק מכאן שגם כל מה שבתוך המדברות וכו' הריהו בבעלות הקיבוצית של השבט ו"מופקר" באופן רפלקסיבי לבני משבט לבדם - וברוח זו השיג הראב"ד על הרמב"ם, שכתב כי המדברות וכו' כל שבהם מופקר לכל. לחם משנה ומגדל-עוז דחו את השגת הראב"ד, בטענה שאין הלכה כר' שמעון בן אלעזר; אבל הרב המגיד קיבל את ההשגה ותירץ שבעצם אין כאן מחלוקת, אלא שהרמב"ם כתב במקום זה את הדין כפי שהוא בחוצה-לארץ, ואילו דעת הראב"ד אינה שייכת אלא בארץ-ישראל. והנה, ביחס לדברים שבתוך המדברות וכו' - נראה שמוצדקת עמדת הדוחים את השגת הראב"ד, ואף בארץ-ישראל - מה שבתוך המדברות וכו' מופקר הוא לכל;^נא) אבל אף-על-פי-כן, יש כיוון מחשבה נכון גם בתירוץ הרב המגיד, המבחין בין הארץ וחוצה-לארץ, כי ברור שהמדברות וכו' שבארץ-ישראל - אף-על-פי שכל שבהם הפקר, הרי הם עצמם אינם הפקר, כי אם בבעלות השבטים,^נב) - ואילו המימרה של שמואל באמת יכולה לשקף אפוא רק את הדין שהיה נוהג בבבל בזמנו.

הבעלות הקיבוצית של השבט במדברות וכיו"ב שבתחומו - נראה שהיא בעלות ממין מיוחד, כי בודאי אין להעלות בה על הדעת הקנאת חלקו של כל אחד מבני השבט בדרך הרגילה או אפשרות של תביעה לפירוק השיתוף. כמו כן יוצא ממה שראינו, שאין המקרקעין מסוג זה בבחינה רשות-היחיד של כלל בני השבט, כדרך חצר השותפים, שהרי מעיקרם מופקרים הם לרבים ליהנות ממה שבהם - וזה הדבר ההופך אותם, בהבדל ממקרקעין שבבעלות רגילה, לכרמילית מעצם טבעם. אשר לתוכן החיובי של הבעלות השבטית, מוצאים אנו שרשאים בני השבט להסדיר ולצמצם את ההנאה מן מהפקר בכרמילית זו, לטובתם השבטית המיוחדת, כגון על-ידי הטלת מס על הזוכים - כפי שראינו בענין החלזון וחול-הזכוכית של שבט זבולון - או על-ידי קביעת גדרים מיוחדים לרשות הזכייה, כפי שעל-פי פירושים שונים גידרו בני נפתלי את זכות הדייג בים כנרת בשעה שהסכימו לשעבדו לזכות הדייג של כלל ישראל.^נג)

מד) ר' בספר על "ההחזקה ודיניה" פרק ה' סע' ג'.

מה) השווה משנה בבא בתרא פ"א מ"ב.

מו) ר׳ להלן, בפרק ג', סע' א׳ סי' 5.

מז) ר' שו"ע חו"מ סי' רס"ח סע' ב'.

מח) שם, סע׳ ב', בסמיכות להערה ל"ד ואילך.

מט) ר' את המושג מוחל בפירוש על המדברות, וגם היערות, בדברי הרשב"א המובאים על-ידי המ"מ על פי"ד מהל' שבת הל' א'.

נ) בחו"מ סי' רע"ג סע' י' - ור' לשם השוואה סע' 664 של הצג"ב בשוייצריה.

נא) ר' לחם משנה ומגדל עוז על פ"א מהל' זכייה ומתנה הל' א'; וכך נראה לי מוכח גם מענין החלזון וחול-הזכוכית שבתחום שבט זבולון (על פי מגילה ו' א'), אשר בעצם אין הם מוצאים ממעמד ההפקר-לכל, ולבני זבולון רק ניתנה הרשות לגבות מס מן הזוכים מהפקר זה.

נב) וגם זה אמנם מוכח לא רק מבבא קמא, אלא גם מענין החלזון וחול-הזכוכית של זבולון - שאם לא כן, לא יכלו בני זבולון לגבות מציידי מחלזון וכורי החול אפילו את המס.

נג) מגיד משנה על פ"ה מהל' נזקי ממון הל' ג'. לפי תפיסת הרמב"ם ניתנה אז זכות דייג חפשית לכל רק באמצעות חכות, רשתות ומכמורות, בעוד שזכות הדייג באמצעות ספינות וקלעים נשמרה לבני נפתלי לבדם. לפי תפיסה אחרת הותרה לכל רק הטלת החכות; דיג הרשתות והמכמורות נשמר לבני נפתלי, ואילו דיג ספינות וקלעים נאסר בכלל, כדי שלא לפגוע בחופש התנועה בכינרת.

הדף הבא