א.ג.

ג. מחלוקת הקלאסיציסטים והפרסונליסטים

אף-על-פי-כן, עוד כדאי לנו כאן להוסיף ולתת את הדעת על המחלוקת האמורה, מנקודת-ראות אחרת. על-פי התפיסה הפרסונליסטית מתחייבת המסקנה העיונית כי הזכות הריאלית אינה אלא צרור של תביעות (או "זכויות פרסונאליות")^יד) לכיבוד הכוח המשפטי, העובדות לזכאי כנגד כל אחד מבני הציבור - ועל ידי כך ממילא נעלם כל יסוד מהותי מן הזכות הריאלית, באופן שהבדלתה מן הזכות הפרסונלית נעשית רק עניין של כמות ומושא.^טו) מכאן נשאר רק צעד אחד למסקנה הנוספת, שההבחנה על פי המושא או ההקף של הזכות היא בלתי רלבנטית מבחינה משפטית-מושגית, ולפי זה קמו גם ביבשה באירופה פרשנים אשר ביקשו לצרף את הזכות המוחלטת והזכות הריאלית למושג אחד,^טז) או שביקשו לבטל את ההבחנה בין זכויות ריאליות וזכויות פרסונליות בכלל.^יז) אולם, מבחינת המשפט-החיובי-למעשה מתברר כי דיני הזכויות המוחלטות בחפצים (הן באנגליה הן ביבשת אירופה) הם חטיבה שונה לחלוטין מדיני הזכות הפרסונלית הרגילה, גם אם אפשר אולי לנסות ולתרץ את הסוג האחד של דינים במושגים של אחיו. כפי שכותב דרנבורג - אשר דבריו נשארו כנראה נכונים עד היום - "עדיין לא תיאר שום אדם את הזכויות הריאליות (במובן הקלאסי) לפרטיהן על פי תפיסת המתנגדים (=הפרסונליסטים). לתיאור כזה, אשר יש אומרים כי הוא נחוץ, אין גם לצפות. הוא היה בלי ספק פושט את הרגל".^יח) התוצאה היא אפוא כי התפיסה הפרסונליסטית נשארת חסרת משמעות מעשית, ואין היא מזכה את בעליה אלא בשכר הפרשנות בעלמא.^יט)

יתר-על-כן, הפרשנים מגיעים כיום למסקנה כי היות הזכות "טובה נגד בני הציבור בדרך כלל" איננו תכונה מיוחדת של הזכויות הריאליות בלבד, או של הזכויות המוחלטות בדרך כלל: למעשה, גם הזכויות הפרסונליות הרגילות (התביעות המכוונות נגד אדם מסוים) הריהן טובות נגד כל העולם, במובן ששום אדם אינו רשאי לפגוע במימושן או לסכלן (לפחות בזדון) - ממש כזכויות המוחלטות או הריאליות^כ) - ועל פי האנלוגיה מסתבר אפוא שגם בזכויות המוחלטות או הריאליות צריך להימצא יסוד כלשהו, אשר הוא הוא המובן "נגד בני הציבור בדרך כלל", מעבר לצרור התביעות שהוא ההגנה בעצמה. אכן, אף הפרסונליסטים פלניול וריפר כותבים, כפי שראינו, כי ההגנה בזכות הריאלית ניתנת ל"כוח המשפטי" לגבי החפץ; אבל תיאור שכזה הולם רק את התפיסה הקלאסית,^כא) ואילו בפיהם של פלניול וריפר נהפך הוא למיסטיפיקציה גרידא, שהרי מהם אנו לומדים כי "הכוח המשפטי" וההגנה הניתנת לו הם למעשה היינו הך.

אלא שעם כל זאת העובדה נשארת כי הביקורת הנמתחת על ההגדרה הקלאסית נראית נכונה, ואין לקלאסיציסטים הגנה טובה מפניה.^כב) מכאן התוצאה היא שהמשפט החיובי נשאר נאמן לדפוסים הקלאסיים, בעוד שעל הסברתו השתלט למעשה הכיוון הפרסונליסטי-המודרני, והסתירה הנובעת מכאן מסרבלת את הספרות המשפטית בשפע של נסיונות לפורצה - ללא הצלחה.^כג)

יד) רעיון של הוהפלד, המובא אצל סלמונד, בעמ' 253; קוצורק, עמ' 198-197.

טו) פלניול וריפר, ג', עמ' 47.

טז) גינוסר, עמ' 7-8, בהערה.

יז) פלניול וריפר, ג', עמ' 47-48; דרנבורג, א', עמ' 49 בהערה.

יח) דרנבורג, א', עמ' 50 בהערה; והשווה גינוסר, עמ' 11, הערה 22. ר' גם להלן, הערה י"ג בפרק ב'.

יט) השווה אנקצרוס-ניפרדי, א', עמ' 289.

כ) ר' פלניול וריפר, ג', עמ' 49-50, וביחוד - בארוכה - בספרו של פרופ' גינוסר, עמ' 10-11 ועמ' 55 ואילך. השווה סע' 32 של פקודת הנזיקין במדינת ישראל, ופ"ת על חו"מ סי' רל"ז ס"ק ב'.

כא) השווה דרנבורג, א', עמ' 90.

כב) ר', למשל, את נסיון ההגנה של דרנבורג (כרך א', עמ' 49-50 ו-88-89), הנמוג בערפילים, ואופייני הוא שקולין וקפיטן (כרך א', עמ' 14-15) ואנקצרוס-ניפרדי (כרך א', עמ' 289) מסתפקים בטענה מעשית, בלי נסיון להצדיק את הקלסיציזם מבחינה עיונית.

כג) ר' ביבליוגרפיה מפורטת בספרו של פרופ' גינוסר.

הדף הבא