שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
עם מעשי הקניין של "כסף" ו"חזקה" נזכר במשנה, כפי שראינו,קג) גם מעשה הקניין של "שטר" (שעל עיקר עניינו עמדנו כבר לעיל, בפרק א', נושא שלישי, סע' ג', בסמיכות להערה ק"צ) - וכך קוראים אנו בעה"ש חו"מ סי' קצ"א סע' א-ב: "בשטר כיצד? כתב לו שדי מכורה לפלוני בן פלוני, כיון שהגיע השטר ליד הלוקח (וכמובן מדעת המוכר ועל דעתם המוסכמת יחד לגמר המיקח)קד) - קנה, אף על פי שאין שם עדים כלל, רק חתימת יד המוכר לבד... וצריך לכתוב איזה שדה שמוכר לו... ואם כתב סתם שדי מכורה... ולא פירש שם הלוקחקה)... ובא ראובן בזה השטר ואומר שהוא הלוקח... נאמן, כיון דתופס השטר, ולא חיישינן שמא נתן לאחר ונפל ממנו". מסיפא זו לומדים אנו, שגם אם לא צויין שם הלוקח, מכל מקום צריך השטר להיות נתון ללוקח פלוני, אבל "אם כתוב בשטר לכל מוכ"ז - אינו כלום"; כי "אף דבהלואה מהני, זהו מפני שיעבוד הגוף, אבל במכירה ומתנה, דצריך קניין - אין זה קניין". מצד שני, חתימת המוכר אף היא אינה הכרח בשטר, אבל בלעדיה נדרשת על כל פנים חתימת שני עדים, שהמוכר ציווה להם לכתוב את השטר. חתימת עד אחד לא תספיק, אף אם תאושר בהודאת המוכר, "דעד אחד בשטר לאו כלום הוא", אבל חתימת עד אחד תוכל על כל פנים להספיק, אם יהיו שם שני עדים שיעידו על מסירת השטר.קו) שטר הקנאה במוחזק (בהבדל משטר חוב) אינו מוכרח להיכתב דווקא על על "דבר שאינו יכול להזדייף", אלא אפשר לכתבו על מה שירצו - "דדוקא שטר העומד לראיה צריך שיהא ראוי להתקיים ימים רבים, אבל שטר קניין אין צריך אלא לקנות בו לשעתו, ולכן, בין שכתב לו על הנייר ובין כתב לו על החרס, ואפילו על עלה של זית או של שאר פירי, אף שאינו שוה כלום, מ"מ הוי קניין, וכיון שהגיע השטר לידו - קנה". - "והנייר והדיו צריך להיות של המוכר... ושכר הסופר יתן הלוקח".
גם דרך הקנאה זו אינה מועילה בסתם במיטלטליןקז) - ומסתבר שהשפיעו בכיוון זה שני גורמים כאחד: קודם כל הרתיעה מפני "קונסטיטוט פוססורי" במיטלטלין העשויים להיאנס ביד המוכר - וכפי שנחתם במשנה, תוך הבלעה חפוזה של כל האפשרויות הרבות שכנגד, כי: "נכסים... שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה"; ושנית - גם אם בהקנאה בשטר אין החשש ללוקח חמור כל כך כמו במקרה של קניין כסף, שבו שולם כבר המחיר מראש, הרי על כל פנים אין דרך השטר נוחה ביותר כדי לשמש הבהרה לגמירת דעתם של הצדדים, שהחליטו אמנם להקדים את המסירה הממשית על ידי הקנאה לאלתר ופקדון גרידא, כשהמדובר הוא במיטלטלין. כך הוא מפני שכתיבת השטר, כפי שכבר אמרנו, היא עניין מסובך, ואין דרך בני אדם להפליג בכגון זה בעניינים יום-יומיים כמו מכירות מטלטלין רגילות - ומה גם שבמיטלטלין רגילים אף קשה מאוד יהיה לזהות מהם באמת החפצים שאליהם יהא השטר אמור להתייחס - ואך טבעי הוא אם כן שהשתרשה התפיסה כי "מיטלטלי לאו בני שטרא נינהו". - אולם, עם כל זאת, מאחר "דכל מידי דהוי קנין בשום מקום, מהני ליה תנאה שיהיה מועיל" (אפילו כשבמקרה המסוים, בסתם, אין הוא מועיל),קח) נראה שגם דרך השטר יכולה להועיל, אפילו במיטלטלין, אם הובהר בשטר בפירוש, שאמנם אין הוא נועד רק לבסס בכתב את דברי הקניין, או לקבוע חיוב הקנאה, לקראת הקנאה האמורה עוד לבוא בעתיד, אלא בא הוא פשוט להגשים הקנאה לאלתר, במוחזק, כדרך שעשוי השטר להגשים במיטלטלין.
מעשה הקניין המובהק, המשמש בדיני ישראל להקנאה תוך השארת המימכר בינתיים לשמירה ביד המקנה, וזאת מסתמא, בלי שום הסכם לואי מפורש, ואף בלי שום סייג מיוחד ביחס למיטלטלין, הריהו "קניין סודר". המעשה מבוסס, כפי שכבר הזכרנו,קט) על עריכה מדומה של מעשה חליפין, ואת בירור יסודותיו העיוניים נדחה אפוא לעת בירורו העקרוני של עניין החליפין. כאן נציין רק שמבחינה חיצונית מתבטא המעשה בכך, שהלוקח מוסר למקנה חפץ כלשהו של הלוקח, המצוי תחת ידו - למשל, את סודרו,קי) ועם המסירה נקנים ללוקח נכסי הצד שכנגד, שאליהם היתה הכוונה, בהתאם לדברי הקניין שלשמם נערך המעשה. חפץ הנמסר לשם "קניין סודר" (בהבדל מחליפין ממש) חזקתו שחייב המקבל להחזירו. מאחר שמעשה "קניין סודר" - בהבדל מסוגים אחרים של מעשי קניין - אינו מורכב מיסודות שהגשמתם מצריכה יישוב דעת מעצם טבעם (כגון תפיסה אמיתית של נכס הזולת, תשלום כסף או עריכת שטר) אין עצם עריכת המעשה הזה גומר את ההקנאה לאלתר, ללא אפשרות חזרה, כדרך מעשי קניין אחרים, אלא הצדדים יכולים עוד לחזור בהם מ"קניין הסודר" אף אחר שנערך, כל זמן שלא הפליגו בדבריהם מנשוא המעשה.קיא)
במקום מעשה של "קניין סודר" יכול לבוא גם כל מין אחר של מעשה שנתקבל על פי המנהג לשמש כמעשה קנין סמלי, כגון תקיעת כף, רישום סימן בממכר ("סיטומתא"), וכל כיוצא בזה. אפשרות החזרה מן המעשה, כל זמן שהצדדים עוסקים בדבריהם באותו עניין, חלה גם על המעשים מסוג זה.קיב)
קג) הערה ע"ט לעיל.
קד) עה"ש חו"מ סי' קפ"ט סע' ב'.
קה) אבל הווה אומר, שאת ייחוד השדה על כל פנים פירש.
קו) ביחס לטעם ההבחנה אולי כדאי להעיר שמעשה הקניין של שטר מורכב משני יסודות: כתב המספר ומעיד על תוכן ההקנאה (דברי הקניין) וביצוע ההקנאה על ידי מסירת הכתב. הסידור המושלם ביותר של צירוף זה מתקבל בודאי כאשר גם לנאמנות הרישום של דברי הקניין וגם לעובדת המסירה - לכל אחת מהן לחוד - יש ביסוס בשני עדים, אך אין כמובן הכרח שדרישה מופלגת זו תתקיים דווקא במלואה. אפשר שיהיו שם רק עדי מסירה - ואז גם בלי עדות מיוחדת על נאמנות דברי הקניין - מכל מקום נדע כי מעשה על דעת דברי הקניין הכתובים בשטר נערך בין הצדדים; כמו כן, אף באין עדי מסירה, ועל פי עדי דברי הקניין בלבד החתומים בשטר, ולאור החזקתו של הלוקח, נוכל להסיק כי השטר על דברי הקניין הללו אמנם גם נמסר כדרוש - ואפילו כשאין שם עדי דברי קניין, ויש רק חתימת המוכר (הניתנת לבירור אובייקטיבי על פי הודאתו או בעדים) מגיעים אנו לאותה תוצאה. אולם, כשאין שם אפילו חתימת המוכר, הרי גם כשבדיעבד מודה המוכר, מכל מקום מוצאים אנו שבעת מסירתו של הכתב ללוקח, על כל פנים לא היה שם מאומה שדעת הצדדים יכלה לסמוך עליו באופן אובייקטיבי כהתגלמות מעשה הקנין של שטר. הודאת המוכר במצב זה אינה שונה מסתם הודאה בדברי הקניין, בעוד שעצם היותנו מבקשים כאן שטר, פירושו הוא כי הצדדים זקוקים היו בשעת מעשה למשהו יותר אובייקטיבי מהודאה הדדית גרידא. ר' טור אה"ע סי' קל"ג.
קז) משנה קידושין פ"א מ"ה, ור' בבא קמא ע"ט ב'.
קח) קצוה"ח על סי' קצ"ח, ס"ק ב [צ"ל ג].
קט) לעיל,פרק א', נושא שלישי, סע' ג', בסמיכות להערה קצא.
קי) אמנם כשרותם של חפצים ככלי ל"קניין סודר" נתונה גם לסייגים מסוימים, ונעמוד עליהם בדיני החליפין.
קיא) עה"ש חו"מ סי' קצ"ה. יש להדגיש כי אפשרות החזרה האמורה בקניין סודר היא "כל זמן שעסוקים באותו עניין" - ואף "לאחר כדי דיבור"; כי, כפי שנראה להלן (בפרק ד', נושא שני, סע' ג', מס' 1, בסמיכות להערות קנז-קנט) "תוך כדי דיבור" ניתן לתקן או לבטל את העסק גם בשאר מעשי הקניין.