ב.ג.

ג. המשפט האנגלי

באנגליה נראה מאוסף הדינים של הלסבורי כי אין המשפט מכיר במושג אחד כולל של "רשות הרבים", במקביל לענייננו. עם זאת מוקדש כאן פרק מיוחד וגדול מאוד לדרכים ציבוריות.^יח) תמצית הדברים היא כי הדרך הציבורית היא ענין של שעבוד המוטל לטובת הרבים, לצורך המעבר לשם מטרות חוקיות, באדמה של הפרט - ובין אם הפרט הוא אדם מסוים, או "הכתר", או גוף כלשהו. השעבוד נוצר על-ידי הועדה מטעם הבעלים והיענות הציבור על-ידי התחלת השימוש למעשה, ולאחר מכן שוב אין הוא מתבטל אלא על-פי איזה חוק מיוחד - או על-פי החוק הכתוב הכללי, הדורש הכרעה על-ידי ועדה שיפוטית. שימוש הציבור בדרך, בתום-לב, במשך עשרים שנה, הוא ראייה להועדה על-ידי הבעלים. לבעלי החצרות הסמוכות לדרך יש מלבד חלקם בשעבוד הכללי גם זכות מיוחדת להשתמש בדרך לשם כניסה לחצרם (דבר העשוי להצריך למשל את חסימת הדרך על-ידי פניית כלי-רכב וכיו"ב) - וזכות זו דוחה את רשות הרבים, כל אימת שהפגיעה לא תהיה מהותית. כמו כן רשאים בעלי החצרות הסמוכות להשתמש בדרך לשם העמדת פיגומים לצורך בנייה - בתנאי שהפיגום לא יתקיים יותר מן הזמן הנאות, וההפרעה לציבור תופחת עד כמה שאפשר. זכותו של הציבור מוגנה לפי השיטה שכבר ראינו לעיל בסקירת הדינים של מדינת-ישראל. הוראות מפורטות מאוד מסדירות את אחריות הרשויות הציבוריות השונות לגבי שמירת הדרכים.

יח) ר' הלסבורי-סיימונדס, כרך י"ט, ערך highways.

הדף הבא