שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
אין מדובר כאן, קודם-כל, באותו סוג פגיעה שבו עשויה להיפגע זכות במוחזק. זכות כזאת - אי-אפשר לפגוע בה כלל, אם לא על-ידי התערבות בגופו של הנכס, והפגיעה מתארעת במקרה כזה על-ידי כך שמתקיים בה מעשה אשר הזכות אוסרתו. מפגיעה כזאת מוגנה הזכות על-ידי דיני הנזיקין הכלליים, ואין הדבר שייך אם-כן לכאן.
שנית, אין מדובר כאן גם-כן באותו סוג פגיעה שבו עשויה להיפגע זכות בראוי, בדרך עבירה על איסור הכלול בה כנ"ל. פגיעה מסוג זה תיתכן רק כנגד זכיון, על-ידי הסגת גבולו - היינו על-ידי הפרעה למימושו או על-ידי קיום פעולות המיוחדות על-פי הדין לבעל הזכיון לבדו. מפגיעה מסוג זה מוגנה הזכות על-ידי צירוף דיני הנזיקין ותנאי הזכיון - וגם ענין זה חורג אפוא מתחומנו בבירור.
מעבר לכך אין זכות בראוי יכולה להיפגע בדרך עבירה על תוכנה המושגי: אם מישהו יתיימר למשל להיות בעל-החוב או היורש על-פי תביעה או זכות-ירושה הנתונות למעשה לאחר, הרי הזכות הראויה לא תיפגע, ולכל היותר תוכל להיפגע זכות הקניין בנכסים במוחזק, אם המתיימר יצליח לגבותם לידו שלא כדין. אולם, זכות בראוי יכולה להיפגע גם על-ידי כך שאדם יכשיל את סיכויי התגבשותה במוחזק, בלי שום עבירה מהותית כנגדה ותוך פעולה שתהא לגמרי בתחום רשותו של הפועל - ופגיעה מסוג זה היא המכוונת באיסור הרשעות שבו אנו עוסקים כאן.
אפשרות של פגיעה כזאת קיימת, ואין היא נמנעת על-פי דיני הנזיקין הכלליים, כי כל זמן שהזכות לא נתגבשה במוחזק - ממילא משמע שכל מיני הנכסים אשר בהם עשויה היא להתגבש בעתיד נשארים בינתים חופשיים מכל זיקה של כפיפות לה, ודין הוא שבעליהם יוכלו לעשות בהם כל דבר שבגדר זכותם במוחזק, אף אם הדבר יוציא את הנכסים מתחום סיכוייה של הזכות בראוי. כמו כן, התגבשות הזכות הראויה במוחזק תלויה מטבע הדברים בתנאי כלשהו, והיינו שהזכות תתגבש רק אם יקרה כך וכך; אך מכאן משתמע ממילא שאי-התגשמות התנאי נחשבת במכלול-העסק כאפשרות כשרה לגמרי, וכל אדם נשאר בינתים חופשי לפעול אף בצורה שתפגע בהתגשמותו של התנאי. הכשלת הזכות הראויה, אין בה אם-כן, כשלעצמה, מעשה-נזיקין, כי דיני הנזיקין נועדים רק למנוע או לרפא גרם של חסרון-כיס, - אך הכשלת זכות ראויה אינה גורמת לזכאי חסרון-כיס כלשהו, כי אין היא גורעת ממנו שום יתרון שהיה מובטח לו בלעדיה.
אולם, גם אם כך הוא יחס הדברים, וכך מחויב הוא להיות, על-פי טבעם, באופן עקרוני, הרי שוב - בדומה למה שראינו לעיל, - אין חופש-הפעולה כנגד הזכות הראויה נחוץ אלא כדי לאפשר לאנשים לממש את זכויותיהם לצרכם, כפי שהן נשארות קיימות בצידה של הזכות בראוי. אין טעם לקיים את חופש-הפעולה גם אם ינוצל מעבר לכך; ואת איסור הרשעות הנידון אפשר להגדיר כסייג שהותקן אמנם נגד כל מעשה שיש בו משום הכשלתה של זכות ראויה, כשהמכשיל אינו פועל בדבר תוך מימוש זכויותיו שלו בתום-לב, כי אם רק במטרה להכשיל את זכות חברו, או - לפחות - בלי להתחשב בה בזדון. במקרים מסוג זה מסכים גם המשפט העברי לדון את המעשה לפי הכוונה הסובייקטיבית; אולם, יש להדגיש שבהבדל ממה שראינו במשפטים של אירופה, על-כל-פנים אין קנה-המידה הסובייקטיבי ממצה כאן את כל מבחן-הכשרות כלו, באשר קנה-מידה זה נשלם פה על-ידי המבחן הנוסף, האם היה במעשה כדי להכשיל איזו זכות ראויה: רק כשאמנם עמד המעשה במבחן האובייקטיבי הזה, שהיה בו כדי להכשיל זכות מוכרת, פוסלים אותו, אם לא היתה לו הצדקה מבחינה סובייקטיבית.כה)
אשר לחיזוקים המשפטיים שהוצעו בנידון, כפי שהזכרנו לעיל, - מסתבר כי את האפשרות של ביטול המעשה בדיעבד אפשר לראות כנדחית, הן בהיותה סותרת את המקורות, הן מהיותה בלתי-מותאמת לטיב הבעייה ברוב המקרים. כמו כן, ברור שאין החיזוק המשפטי יכול להתבטא כאן בהתיחסות אל המעשה כאל מעשה-נזיקין: כי את מעשה-הנזיקין אפשר להגדיר כהתנהגות אשר במהלך-הדברים הישיר צפויה היא להזיק לגופו, לשמו או לממונו של הזולת, ושבתוקף הדבר הזה הריהי ממילא אסורה - אך הגדרה זו אינה שייכת בענייננו, מכמה טעמים, כפי שהסברנו. נשאר אם-כן, שעיקר החיזוק הוא באפשרות להכריז על בעל-המעשה, באופן משפטי ובאמצעים פומביים, שהריהו רשע; אך מלבד זה אפשר גם לעכב את האדם מלכתחילה מלבצע את מעשה-הרשעות, ובדיעבד נראה שאפשר גם להטיל עליו חובה של פיצוי בדרך של קנס.
כד) ר' למשל, שו"ע חו"מ סי' צ"ז סע' ד': "אסור ללווה לקחת הלואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה לגבות חובו, ואם עושה כן נקרא רשע"; סי' רל"ז סע' א': "המחזיר אחר דבר לקנותו או לשכרו... ובא אחר וקנאו (מדעת עניינו של חברו ובלא הצדקה מיוחדת לנטילת העדיפות לעצמו) נקרא רשע, והוא הדין לרוצה להשכיר עצמו אצל אחר" (או אף למתעסק במציאה); סי' רמ"ח סע' ג': "נכסי לפלוני ואחריו לפלוני... אין לשני אלא מה ששייר ראשון... וכל המשיא עצה לראשון למכור נקרא רשע"; סי' שפ"ו סע' ג', הגה: "ראובן שהלוה מעות לעובד כוכבים על משכונות, ובא שמעון ואמר לעובד כוכבים להלוות לו בפחות, והחזיר לראובן מעותיו... מקרי רשע". מסתבר שגם מה שפוסק הרמב"ם בפ"ד מהל' מתנות עניים הל' י"ג, ש"אסור לאדם להרביץ ארי וכיוצא בו בתוך שדהו, כדי שיראו העניים ויברחו" (ולא ילקטו את הראוי להם), שייך לאותה מסכת-דברים.
כה) בקשר לכך יש לכאורה מקום להקשות מהערה כ"ד, במה שנוגע לתופס את המיקח שחברו היה מחזר אחריו (עניין "העני המהפך בחררה" - קידושין נ"ט א') ובמה שנוגע למתחרה בהלוואה לעובד-הכוכבים. בשני המקרים האלה, לכאורה לא נתגבשה עדיין לנפגע זכות כלשהי - אף לא בראוי, - שהרי אין כאן לנפגע תביעה על הצד שכנגד בעסק (על המוכר או על הלווה), כדי שהעסק אמנם יתקיים בידו, ואין לו גם זכיון על העסק, כי לפי ההערכה הרווחת במקורות אין כאן דמיון למעשה ב"דגים דיהבי סייארא": האיסור על ההתחרות איננו מוחלט, והמתחרה עשוי כאן לזכות לעצמו (השווה בספר על "מושג הקניין ומערכת זכויות הממון", חלק ב', פרק ז' סע' ב'). אולם, באמת, על-ידי עצם העובדה שדחיקת רגלי המתעסק בלי הצדקה נאסרה כאן, ממילא הוכרה כאן לאדם זיקה של זכות בעסק - והיינו זכות ראויה מסוג של זכיון בלתי-מושלם.