ד.ג-ד.

ג. יתרון הגישה העברית למעשה

אל התוצאה הזאת, קודם-כל, התכוונו לעיל באמרנו, שכאשר מושג הקניין אינו מציין במישרין את היחס המשפטי לגבי החפץ, אלא את הזיקה הנוצרת בין האדם והחפץ על-ידי היחס הזה, הריהו מאפשר גמישות לשונית מיוחדת הנושאת יתרונות.^ה) כי כמובן - עצם היחס הדיאלקטי המתפתח בשיטות של אירופה בין הבעלות והחפצים מזה והזכויות האחרות מזה - כבר הוא כשלעצמו מתעה מבחינה הגיונית, ומוטב בלעדיו. אבל יש לדברים גם משמעות יותר מעשית ומיוחדת לענייננו בפרק הזה. ראינו לעיל^ו) כי לעניין עצם מעשה ההעמדה של שעבוד או גמר-העברתו לזולת, אין גם הדינים בשיטות-המשפט באירופה מחייבים את דימוי השעבוד לתביעות, אלא אדרבה - דיני השעבוד הם דומים לדיני הפעולה בבעלות או בחפץ,^ז) ולמעשה זקוקים הם אפוא לתפיסה מושגית מאוחדת דווקא לצד זה. אולם, היחס הדיאלקטי בין הבעלות והזכויות בחפצי הזולת רק מביא בעניין זה לידי תצורות משפטיות משונות, כגון צרוף של חפצים והזכויות המתיחסות אליהם בהגדרות של מקרקעין ומיטלטלין,^ח) או נוסחאות מאולצות כדי לעקוף את הצרוף^ט), - או שמונע הוא את התפיסה המאוחדת בכלל.^י)

לעומת זאת, על-פי הגישה העברית, נפתרים הדברים בפשטות. כאן אין לנו שום משולש פרובלמטי של בעלות, חפץ וזכויות בחפצי הזולת, אלא יש לנו קודם-כל חפץ; החפץ מוקנה ונקנה לזכות כלשהי - וכשנשמע למשל כי דין החפץ להיקנות "בכסף, בשטר ובחזקה", ממילא צריכים אנו להסיק בסתם כי אלו הן דרכי קניינו לכל מיני הזכויות שאפשר, וההגיון והמעשה יחד באים אפוא על סיפוקם המלא.

ד. הבעלות בחפץ ושייכות הנכס, או התפיסה העיונית של הזכויות בחפצי הזולת

אך משמעות הגישה העברית אינה מסתיימת בכך. אם - כפי שאמרנו - החפץ החומרי הוא נשוא התנועה, בין להעברת הבעלות בין לזכויות יותר מוגבלות, וחפץ מסוים מוקנה למשל לבעלות ראובן ובה בעת מוקנה הוא לפירות לשמעון, ושמעון נפטר ומוריש את "נכסיו" (במובן שאמרנו) לבנו - הרי שיהא פירוש הדבר כי בין "נכסי שמעון" יירש הבן גם את אותו החפץ שהיה מוקנה לשמעון לזכות-הפירות לבדה (ולו יהא שהירושה תחול אמנם רק בגדר אותה הזכות המוגבלת).^יא) לפי זה היה מתחייב לכאורה כי דיני ישראל לא יכירו בשום הבדל מהותי בין זכות הבעלות לבין הזכויות המוגבלות יותר המתקיימות עמה בעת ובעונה אחת לגבי החפץ: צריכים היינו לומר לכאורה כי הזכויות המוגבלות אינן מתקיימות כנגד הבעלות, אלא מתקיימות הן בצידה, ויוצרות הן זיקת שייכות מקבילה, במישור אחד עמה; שהרי שוב, לפי מה שאמרנו נשמע לכאורה שכשם שהחפץ הוא "של בעליו" כן הוא גם "של הקונה המוגבל לפירות".

והנה, אמנם, ההלכה העברית אינה מרחיקה לכת עד כדי כך: לגבי הקונה המוגבל אין אנו אומרים כי החפץ "שלו" הוא, כשם שאנו אומרים באמת על הבעל^יב) - ומשמע שגם בדיני ישראל אפשר להבחין בין "זכות בעלות" לבין "זכויות בחפצי הזולת". אך אף-על-פי-כן, אין מתחייב כי נחזור ונוציא את החפץ המוקנה לפירות מגדר "נכסיו של שמעון". הדבר מסתדר על ידי רב-משמעות מסוימת שמוכרחים אנו לבוא ליחֵס למושג השייכות ולמלת-היחס "של". כבר עמדנו על כך שהזכות המופשטת הריהי כמובן זכות הזכאי, או זכות "של" הזכאי, אם כי אין לומר כי הזכאי הוא "בעל הזכות"; עתה נוסיף ונאמר דבר דומה לגבי זוג המושגים חפץ ונכס: לשון המשפט העברי משייכת אמנם חפץ לאדם רק אם האדם הוא בעל החפץ, ובאשר הוא בעליו - וכאן מתמזגות אמנם הבעלות והשייכות לדבר אחד; אך לגבי "הנכס" (כמו לגבי הזכות המופשטת) אין השייכות כרוכה דווקא בבעלות, וכדי שייחשב החפץ כנכס של פלוני די לנו (בגדרי מה שראינו עד כאן) שהחפץ יימצא בקניין האדם, ואף אם לזכות מוגבלת בלבד.^יג)

ותוצאה זו מספיקה כדי להעמיד אותנו על התפיסה האובייקטיבית הנכונה של "הזכויות בחפצי הזולת", בהבדל מן התפיסה שהזכרנו לעיל אצל פרופ' גינוסר - שהזכויות בחפצי הזולת אינן כביכול אלא תביעות נגד בעל החפץ. פרופ' גינוסר ודאי לא היה מציע תפיסה שכזאת, אלמלא מצא לפניו את מיון הזכויות בחפצי הזולת במסגרת הרכוש על בסיס של זיהוי החפץ עם הבעלות לבדה וצירוף כל הזכויות האחרות במחלקה שכנגד, "בלתי-קורפורלית".^יד) אך התפיסה העברית מעלה בבירור, שגם אם אין החפץ שייך ב"שייכות בעלותית" אלא לבעל, הרי מכל-מקום, מן "הבחינה הנכסית" - הקניינית הכללית - שייך הוא גם לקוניו המוגבלים; ומבחינה זו, אמנם, אין הקניינים המוגבלים באים אפוא "כנגד הבעלות", אלא באים הם רק בצידה, על בסיס ריבוני, במישור אחד עמה.

ההבדל בין שתי הבחינות נובע מכך שמלכתחילה אמנם נגזרת הזכות בחפץ הזולת מתוך הבעלות, זו נדחקה מפני הזכות המוגבלת כל ימי קיומה, ובין השתים - ביחסן ההדדי - באמת נמצא אפוא יסוד של ניגוד והיתאמות, על דרך של הכרה בעליונות "בעל-בית", הזכאי למנוע כל חריגה מגדרי השעבוד, מחד גיסא, וכפיפות בעל-הבית עצמו לשעבודו של אחר מאידך. אבל ניגוד מתואם זה אין לו שום משמעות כשתופסים אנו כל אחת מן הזכויות לעצמה: הזכאים בהן יכולים להוציאן אל הפועל בלי שום היזקקות בין איש לרעהו - יש להם רשויות של שימוש, זכייה בפירות, יכולת הקנאה, חובות אחריות וכיו"ב, אבל לא תביעות אישיות זה על זה - מלבד התביעות שיש להם ממילא נגד כל העולם, להגנת רשותם, או התביעות שהועמדו ביניהם על-פי הסכם-לואי כרצונם ושאינן יסוד מהותי בעצם מושג השעבוד או הזכות בחפצו של אחר^טו). דבר זה, שוב, הוא עצמו מסתבר גם-כן מתוך כך שהזכויות בחפצי הזולת אינן אלא מתפצלות מן הבעלות, כפי שראינו בחלק הראשון של המחקר; שהרי אם יסודות הבעלות הם מעצם טיבם אוטונומיים, ואינם צריכים לתיווכו של נתבע כדי לצאת אל הפועל - ממילא הוא הדין, בהכרח, באותם היסודות בהיפצלם. במילים אחרות רשאים אנו לומר אם-כן, שכאשר תופסים אנו את הבעלות והזכויות בחפצי הזולת מבחינת התוכן המהותי-העצמי - להבדיל מבחינת גדריו של התוכן והיחס התולדתי בין שני מיני הזכויות - נמצאים שני המינים דומים לחלוטין בטיבם; ואכן, על הדמיון העקרוני הזה עומד על-פי דרכו גם הפרופ' גינוסר בעצמו בפרוטרוט,^טז) אלא שהנימוק המכריע בידו לסתירת הדמיון הוא בעובדת המיון הרכושי. משעלינו במשפט העברי על דרך האפשרות לתפיסה רכושית אחרת, נופל ממילא הנימוק המכריע הזה - ולאחר מכן שוב אין קושי לדחות גם את הנימוקים האחרים שפרופ' גינוסר מעלה, ואשר אף באחד מהם לא נוכל למצוא עניין מיוחד לדידנו.^יז)

הסיכום נשאר אפוא שהזכויות בחפצי הזולת ראויות אמנם להיתפס בקבוצה אחת עם הבעלות, כפי שהעלינו במשפט העברי וכפי שהמצב הוא (לפחות מן הבחינה המהותית, בהבדל מן הבחינה הרכושית) גם בתפיסה המסורתית באירופה; וכשם שאין לערבב את מהות החפצים עם התביעות, כן אין לערבב את מהותן של הזכויות בחפצי הזולת.

ה) סוף סע' א' בפרק ג' לחלק א'.

ו) הערות ח' וט' בפרק הקודם, פיסקה שנייה בסע' ג' שם וסע' א' בפרק זה.

ז) כך הוא גם בדיני ישראל: ר' למשל בבא קמא ע"ט א' או שו"ע חו"מ סי' ש"ז סע' ב'. השווה גם צ'שיר, גבי המשפט האנגלי, עמ' 660, ופקודת העברת קרקעות במדינת ישראל.

ח) כך באנגליה (סלמונד, עמ' 433-428); בצרפת (סע' 516 ואילך בספר החוקים האזרחי, וביחוד סע' 526 ו-529 ואילך), בשוייץ (סע' 655 של הצג"ב), בפקודת הפרשנות במדינת ישראל. עם זאת יש לציין כי ההבחנה בין המקרקעין והמיטלטלין בשיטות אלו אינה דווקא נועדת לשמש את התכלית הנידונה. מסתבר שהתכלית הנידונה היתה אמנם מלכתחילה היסוד לצירוף הגוף החומרי והזכויות המתיחסות אליו במושג המקרקעין, אבל לאחר מכן שוב לא יוחדו המיטלטלין לאותה התכלית, כי אם ליחד את כלל הזכויות שאינן מקרקעין, לשם תכליות אחרות. ר' וינדשייד, עמ' 422; סלמונד, עמ' 430; פלניול וריפר, ג', עמ' 70-71; סע' 187 של חוק החיובים השוייצי. נמצא אפוא שלגבי הזכויות במיטלטלין ממש - במובן של זכויות בחפצי-מיטלטלין - נשאר כאן ענייננו על-כל-פנים בלתי-מכוסה. לבעיית המקרקעין והמיטלטלין במסגרת הרכוש נחזור עוד ביתר יחוד להלן, בהמשך המחקר.

ט) סע' 813 של ספר החוקים האזרחי באיטליה; סע' 82-83 בספר החוקים האזרחי המצרי (מ-1948).

י) בג"ב, סע' 873.

יא) דוק ברשב"ם על בבא בתרא קכ"ה ב', בסוף, ד"ה ואין הבכור נוטלפי שנים במלוה.

יב) פ"ד מהל'ביכורים הל' ו'.

יג) עם זאת אין כוונתנו לומר שכשם שאי-אפשר לכנות אדם באופן מדויק כ"בעל של זכות", כן גם אין לכנות אדם כ"בעל של נכס". מאחר שהנכס הוא חפץ, אין מניעה כמובן שבעל החפץ ייקרא ממילא גם "בעל הנכס" - רק נחוץ שנזכור כי אף-על-פי שפלוני הוא בעל הנכס, ייתכן שאותו הנכס עצמו יהא שייך בו בזמן, בשייכות מצומצמת יותר, גם למישהו אחר.

יד) ר' גינוסר, עמ' 115-116: "החשוב הוא שהחפץ שייך לבעליו, בעוד שאין הוא שייך בשום פנים לזכאי בזכות אחרת כלשהי, בין ריאלית בין פרסונלית: הזכות הריאלית משעבדת את החפץ; הבעלות מתמזגת עמו - והרי אלה הם דברים השונים לחלוטין".

טו) ר' לעיל, הערה ט"ו לפרק ג' בחלק א'.

טז) גינוסר, עמ' 114-115.

יז) שם, עמ' 87 ואילך. כדאי רק לציין שהנימוק המכריע שלנו - היינו שהזכויות בחפצי הזולת נגזרות מן הבעלות - אינו מפריע לפרופ' גינוסר, באשר השיטות האירופיות נוטות להתעלם מעובדת היותן של הזכויות בחפצי הזולת מושרשות בזכות הבעלות בעצמה (אם כי העובדה אמנם ידועה בהן כפי שראינו): לדידם, כאמור, אין הזכויות בחפצי הזולת (בזיהוין עם "הזכויות הריאליות") מתיחדות על-פי שום עקרון מהותי, אלא הן עניין של קטלוג שרירותי, אשר יש כי זכויות "אוטונומיות" לגבי החפץ מוּצאות מתוכו, ואילו תביעות אישיות בעלמא עשויות לפעמים להיכלל בו גם כן. דוק ביחוד בעמ' 118.

הדף הבא