ד.ה.2.ב.

ב. שאלה

השאלה היא קשר מוסכם הדומה לשכירות, והנבדל ממנה בזה שהנאה נמשכת מגיעה על-פיו תוך פטור מחובה של תמורה;^קיט) אולם, הקבלה זו אינה שייכת בכל מרחב המשמעות של מושג השכירות, כי אם רק בתחום השעבודים.^קכ) במלים אחרות: לא כל הסכם להספקת הנאה נמשכת חינם נתפס במושג השאלה, כי אם רק הסכם להעמדת-חינם של שעבוד, ואת השאלה אפשר אפוא להגדיר כקשר הנוצר על-ידי הסכם, שעל-פיו זוכה אחד הצדדים בשעבוד שלא בתמורה. הגבלה זו נובעת מכך שנעלמים כאן דיני השכר, המקשרים מבחינה מושגית בין שכירות השעבודים לבין מיני שכירות אחרים, ואילו ההסכם על פטור מתמורה אין בו שום גורם אשר בהצטרפו להסכם בדבר הספקת הנאה נמשכת יוכל ליחדו מתוך כלל הסכמי המתנה (שהם מושג ברמת-מיון גבוהה יותר ממושג השכירות, ונדון עליהם בספר על ההקנאה, במקביל למכר). אכן, ההסכם על פטור מתמורה - הוא ההופך את הקשר למתנה, ואילו מתוך כלל הסכמי המתנה מתיחדת השאלה ברמה נמוכה יותר, באשר היא מתנה של שעבוד.

בהבדל מן התפיסה ביבשת אירופה אין בדיני ישראל שום קשר מושגי ישיר בין השאלה לבין ההלואה. סיבת ההבדל היא כלהלן: באירופה מכירים בשאלה התחייבות חוזית של השואל להחזיר את הנכס לבעלים - ועל-ידי כך נדמית השאלה להלואה, שגם בה יש התחיבות חוזית להחזרה ולוּ יהא שבהלואה אין חובת ההחזרה מתיחסת לגופו של הנכס המקורי, כי אם לתמורתו. לעומת זאת, בדיני ישראל אין מכירים בשאלה חובה חוזית להחזרה, אלא מובן שכאשר שעבודו של השואל מסתיים - ממילא חייב הוא להחזיר את מותר גופו של הנכס, מכוחה של זכות הבעלות החוזרת לתקפה המלא. דברים אלה מתקשרים לשורש עמוק אף יותר: בתפיסה האירופית מיטשטשת המשמעות השעבודית של השאלה, המגלמת את זכותו של השואל, ובהתאם לכך נעלם גם הקשר המושגי בין השאלה למתנה, וההסכם מועמד בעיקר על חובת ההחזרה, המזכירה הלוואה. לעומת זאת, בדיני ישראל מכירים בבירור כי ההלוואה - באמת אין בה שום הסבת הנאה ללווה על חשבון המלווה, ועניינה המשפטי הוא רק בהעברת בעלות כנגד חובה חוזית לפרעון התמורה, כמין מכר, מה שאין כן השאלה, אשר בה, מה שהשואל קיבל באמת - שוב אין הוא מחזיר, לא אותו ולא את תמורתו, והריהי אפוא, בעיקר, מתנה.

כפועל-יוצא מן העובדה שאין בשאלה תמורה, ממילא אין בה בסתם גם אחריות של המשאיל להתאמתו הנמשכת של הנכס למטרות השאלה, - ובסך-הכל אין אנו מוצאים אפוא בשאלה שום דבר שיקביל לרשימה הארוכה של תנאי-הלואי המיוחדים החלים בסתם בשכירות. תנאי-הלואי היחיד - מלבד דיני אחריותו של השואל כשומר, ומלבד דינים כלליים, שאינם מיוחדים לשאלה לבדה - הריהו רק עצם הפטור מחובת התמורה. מעבר לכך, דיני השאלה המיוחדים שבסתם הם רק דיני התוכן השעבודי של השאלה.

הדינים העיקריים בתחום זה מסתכמים כלהלן:

נראה הדבר כפשיטא, שסתם שאלה מזכה את השואל להחזיק את הנכס ולהשתמש בו בגדר הצורך שלשמו הושאל בפירוש או מסתמא; ומשמע שבמקרקעין יש לשואל שבסתם - כמו לשוכר שבסתם - דין של "בעל החצר". מלבד זה קוראים אנו בשו"ע חו"מ סי' שמ"א סע' א': "השואל מחברו כלי או בהמה סתם, הרי המשאיל תובעו בכל עת שירצה; שאלו לזמן קצוב (או לעשות מלאכה מסוימת) - כיון שמשך וזכה בו, אין הבעלים יכולים להחזירו מתחת ידו עד סוף ימי השאלה, ואפילו מת השואל, הרי היורשים משתמשים בשאלה עד סוף הזמן".^קכא) בסי' שמ"ב נקבע כי אין השואל רשאי להשאיל, אבל הרשב"א פסק בתשובותיו, סי' אלף נ"ג ואלף קמ"ה, שאין הדברים אמורים אלא במיטלטלין (חוץ מספינה), אבל במקרקעין (או בספינה) יכול השואל לא רק להשאיל, אלא אף להשכיר, לעשות אפותיקי וכיו"ב.

קיט) ר' הערה ע"ט לעיל.

קכ) ביתר דיוק בעצם ראוי היה להדגיש כאן: בתחום השעבודים במוחזק, כי השאלה - בהבדל מן השכירות במובן הרחב - אינה שייכת אלא בזה. אולם, מאחר שסתם שעבוד אמנם הוא שעבוד במוחזק, נסתפק בהערה זו ולא נסרבל את הלשון להלן.

קכא) אך ר' בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ו', סע' ז', מס' 2, בסמיכות להערות פ"ט-צ"ג.

הדף הבא