שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
למעלה ראינו כי גדרי ההתפשטות של היחידה הנכסית במקרקעין נקבעים לפי הגבול המושם להתפשטות היחידה - או האחוזה - על פני כדור הארץ. אולם, גם משנקבע גבול האחוזה באופן כזה, יכולים כמובן לחול בו שינויים. השינויהפשוט והרגיל ביותר הוא בדרך הסכם והקנאה בין שכנים - ובשינוי מסוג זה אין לנו ענין כאן. כמו כן אין לנו ענין פה בשינויים העשויים להתרחש בעקב התערבות מלאכותית על-ידי המשפט. אולם, שינויים עשויים גם להתחולל על-ידימתן גושפנקה משפטית לשינויים שנתארעו בדרך הטבע - ובבדיקת השינויים הללו נסיים את פרקנו.
האופן הראשון שבו עשוי שינוי כזה להתרחש קרוי במונח הרומי alluuio [לא ברור], ומתבטא הוא בהצטברות טין וחצץ לאורך הגדה של מקווה-מים שהיתה מסמנת את גבול ההתפשטות של אחוזה סמוכה. הצטברות כזאת מתחוללתלמעשה בתחום שהיה מכוסה על-ידי המים, ולא בתחום החוף השייך לאחוזה הסמוכה; אולם, מאחר שההצטברות כובשת את פני המים רק לאט-לאט, תוך התקדמות בלתי-מורגשת, נדמה לה לעין כי הגבול בין אחוזת החוף לאחוזת המיםנשאר תמיד בעינו בקו-המים, ונמצא שבעלות החוף מתפשטת לתחום אחוזת-המים וכובשת אותו לעצמה. המשפט הרומי נתן להתפשטות זו הכרה חוקית, וממנו קיבלו השיטות של יבשת אירופה.רכא) בצרפת קובע החוק, שאם הנהר ניתןלשיט אין התפשטות הבעלות על-ידי ההצטברות צריכה לפגוע ברצועת המעבר שבחוף, המשועבדת לציבור, וזו נשארת תמיד לאורך המים.
האופן השני קרוי בצרפתית relai {שטח חול על החוף, צרפתית}, ועניינו הוא ייבוש המים לאורך הגדה. בצרפת, בסע' 557, מדובר על ייבוש כתוצאה מסטייה איטית של הזרם, ונקבע שהבעלות בחוף מתפשטת על השטח המיובש, בלישלבעל החוף הנגדי, שנשטף, תהא רשות לדרוש את החזרת המצב לקדמותו. הוא הדין באיטליה, בסע׳ 942. לעומת זאת מדבר וולף-רייזר על ייבוש כתוצאה משקיעת פני המים והוא מציין כי בחוקי המים המאוחדים של המדינותהגרמניות "משווים בצדק את דין התפשטות הבעלות על-ידי הייבוש לדין ההתפשטות על-ידי ההצטברות".
בצרפת מגיעה התפשטות הבעלות עד קו הגיאות המירבית של המים בתנאים רגילים,רכב) וכך הוא לפי המורשת הרומית; אך לפי המשפט הגרמני מתפשטת הבעלות עד לקו ההתפשטות הממוצעת של המים.רכג)
בצרפת ובאיטליה אין דין התפשטות הבעלות מתיחס לאדמה שהתיבשה מן הים.
בצרפת (סע' 558), באיטליה (סע' 943) ובשטח הפרוסי של גרמניה נקבע יוצא-מן-הכלל לגבי מים עומדים: בעל הבריכה אינו מאבד משטחו על-ידי שקיעת המים (וגם אין הוא זוכה באדמת השכן על-ידי גיאות בלתי-רגילה של מימיו). וולף-רייזר מסביר כי טעם החריג הוא שבבריכות עלול להתיבש, כתוצאה משקיעת המים, גם שטח נרחב. בפרוסיה נקבע, שאם המים בבריכה שוקעים ומתרחקים מן האחוזה שבחוף ושבעליה רשאים ליהנות מן המים, ניתנת לבעלי אותהאחוזה זכות דרך באדמה שנתיבשה.
אופן שלישי של שינוי הוא על-ידי שינוי אפיקו של נהר. בצרפת ובאיטליה נבדל אופן זה מאחיו הקודם על-ידי כך שפה מדובר על סטייה גמורה מן האפיק הישן ופנייה לאפיק חדש.רכד) בענין זה קובעות האינסטיטוציות של יוסטיניאנוס (ב'-א׳-כ"ג) כי האפיק שנעזב מתחלק בין בעלי החופים, בהתאם לאורך הגדה של כל אחד מהם. דין זה חל גם באיטליה, ומוסיפים כאן שהחלוקה עוברת באמצע הנהר. גם בגרמניה מחלקים את האפיק שנעזב בין בעלי החופים.רכה) בצרפתהיה הדין עד 1898, שאת האפיק הנעזב היו מחלקים בין בעלי האדמות שנשטפו על-ידי המהלך החדש, אך עתה החוק שונה ומבחינים בין נהרות הניתנים לשיט ונהרות שאינה ניתנים. במקרה השני מחלקים את האפיק בין בעלי החופים (הנחשבים כבעלי הנהר מלכתחילה), ונותנים להם - וגם לבעלי האדמות שנשטפו - זכות להחזיר את המצב לקדמותו תוך שנה. במקרה שהנהר ניתן לשיט, אין בעלי החופים זוכים ממילא, מדין accessio{רְכוּשָׁה, לטינית}, אלא רשאים הםלקנות את החלק המגיע להם תוך שלשה חדשים מאת המדינה. את החלקים הנותרים מוכרים בהתאם לדינים הכלליים בדבר נכסי המדינה, ולבסוף מחלקים את ההכנסה בין בעלי האדמות שנשטפו. חלוקת האפיק שנעזב נעשית לפי קוהמועבר באמצעו ושני קוים ניצבים אליו המועברים מקצותיה של כל אחוזה סמוכה.רכו)
האופן הרביעי נמשך מן הענין הקודם ועניינו הוא בשינוי הבעלות באפיק החדש של הנהר. בענין זה, מתוך השיטות שאנו עוסקים בהן, מצאתי את דין ה-accessio{רְכוּשָׁה, לטינית} רק במשפט הגרמני, ותמצית הדברים כך היא: מבחיניםכאן בין נהרות הניתנים לשיט ונהרות אחרים. במקרה הראשון נקנה האפיק החדש למדינה ואילו במקרה השני יוצא הוא מידי בעליו הקודמים ונקנה לבעלי החופים החדשים. לפי ציטוט מתוך וולף-רייזר, "כנגד הכלל superficies solo cedit " אפשר כאן לפסוק את הפסוק solum fluminice cedit". במקרה הראשון יש לבעלי האפיק הקודמים זכות פיצויים כנגד המדינה; במקרה השני יש להם רק זכות להחזיר את המצב לקדמותו תוך שנה.
אם חוזר הנהר לאפיקו הישן חוזרת גם החלוקה הקניינית לקדמותה.רכז) בצרפת מסתבר דין ה-accessio {רְכוּשָׁה, לטינית} לגבי נהרות שאינם ניתנים לשיט על-פי סע' 3 של ה-code rural{דיני החקלאות, צרפתית} אך לכאורה נסתרהדבר בסע' 5, שעל-פיו נדמה כי האפיק החדש נשאר בידי בעליו הראשונים. האינסטיטוציות של יוסטיניאנוס קובעות (ב'-א'-כ"ג, כ"ד) כי האפיק החדש נעשה לנכס הציבור, אבל במקרה שחוזר הנהר לאפיקו הקודם חוזרת האדמהשנשטפה קודם לבעליה הראשונים. לעומת זאת, אדמה שנשטפה ולא על-ידי נהר אינה יוצאת מרשות בעליה בכלל.
אופן חמישי הוא על-ידי היווצרות איים חדשים. באינסטיטוציות של יוסטיניאנוס (ב'-א'-כ"ג) מבחינים בין אי שנוצר בים לאי שנוצר בנהר. במקרה הראשון, האי הוא הפקר, וכל הקודם זוכה בו, כי גם מלכתחילה לא היתה קרקע היםשייכת לאיש. אבל אי שנוצר בנהר - מחלקים אותו בין בעלי החופים, כי גם מלכתחילה היתה קרקע הנהר שייכת להם. אם עלה האי באמצע, מחלקים אותו בין בעלי החופים הנגדיים, אך אם הוא עלה בצד מחלקים אותו רק בין בעלי החוףהקרוב. אם האי לא עלה מן המים, כי אם נוצר על-ידי כך שהנהר הקיף את אדמתו של פלוני, נשארת אדמת האי לבעליה הראשונים. בצרפת הולכים לפי אותו עקרון: אי שנוצר בנהר ציבורי (הניתן לשייט) נקנה למדינה, ואילו אי שנוצרבנהר שאינו ניתן לשייט - מחלקים אותו בין בעלי החופים, לפי השיטה הרומית (אך בעזרת קוים ניצבים כנ"ל). סעיף מיוחד חוזר על דין האדמה שהמים הקיפוה, אך פלניול וריפר מציינים כי אין בו צורך, באשר אותה תוצאה היתהמתקבלת ממילא.רכח) באיטליה קובע סע' 945 כי אי שעלה מן המים שייך תמיד לציבור ואילו אי שנוצר מאדמת-יבשה שהיו לה בעלים נשאר לבעלים הראשונים. בגרמניה, בדרך-כלל, זוכים בעלי החופים באי שעלה מן המים, אפילוכשהנהר הוא ציבורי, והחלוקה היא כמו בצרפת; אך בשטח הפרוסי אין בעלי החופים זוכים מדין accessio{רְכוּשָׁה, לטינית}, אלא רק יש להם זכות קדימה לתפוס את האי.רכט)
באיטליה קובע סע' 947 כי הבעלות הפרטית אינה מתפשטת בכל המקרים שהזכרנו, אם השינויים באו כתוצאה מעבודות מכוונות; אך נדמה שהדבר מובן מאליו מעצם ההנחות החוקיות שהתפשטות הבעלות מבוססת עליהן. בפרוסיה יששהבעלות הפרטית מתפשטת אף במקרה של עבודות מכוונות, אך החזקת המקום נשארת באופן ארעי לרשות הציבורית.רל)
כנגד כל האפשרויות הנ"ל מוצאים אנו הסדר אחד ומאוחד בשוייצריה: אם המים הם פרטיים, מסתבר שאין הבעלות השכנה מתפשטת לתחומה, והגבולות נשארים קבועים; אבל אם המים הם ציבוריים, והם מתייבשים, או נסוגים, אושוקעים, והשטח שמתגלה ניתן לניצול - הריהו נקנה לקנטון. בחוקים המיוחדים של כל קנטון אפשר לקבוע כי השטח שהתגלה ייקנה לבעלי החופים. אם השטח אינו ניתן לניצול, הריהו נשאר מחוץ לתחולה הקניינית הרגילה.רלא)
גם במשפט האנגלי אין אנו מוצאים בענייננו שום מערכת דינים מפורטת. את הדין בכל מקרה יש להסיק מן העקרון הכללי שהנהר הציבורי והים שייכים למלך עד קו הגיאות המירבית, ואילו בנהר הפרטי - בעלי החופים הם גם בעליומלכתחילה, כל אחד מצידו, עד אמצע האפיק.רלא-1)
בדיני ישראל לא מצאתי בענייננו דין מפורש, לבד ממה שנוגע למקרה של קרקע ששטפה נהר. על-פי שו"ע חו"מ סי׳ שע"א סע׳ ב' נשארת קרקע כזאת ברשות בעליה, אך הרב הרצוגרלב) מעיר שכלל זה כפוף אולי לדין יאוש, מפנישהכלל כי אין יאוש בקרקע "אינו תופס בהכרח את מקרה היאוש שלא נגרם על-ידי גזלה, כגון שחלקת אדמה נשטפה על-ידי נהר ושעקב סיבה כלשהי שינה הנהר את מהלכו והאדמה חזרה והתגלתה".
מעבר לכך נראה לי להסיק שאם השינוי לא נגרם באופן פתאומי ויוצא מן הכלל, אלא לאט-לאט ובדרך ההתפתחות הרגילה, ודאי צריכים דיני ישראל להכריע את קו-הגבול לפי מה שמקובל היה בין הצדדים מלכתחילה, בפירוש אומסתמא: אם נקבע הגבול בין שתי אחוזות-קרקע לפי איזה קו גיאומטרי קבוע, הרי זה נשאר בעינו על אף כל שינוי גיאולוגי, אבל אם נקבע הגבול לפי קו-המים - כגון שמוסכם היה כי מקווה-המים, באשר הוא מקווה-מים, שייך לראובן, והאדמה שבחוף שייכת לשמעון - צריך קו הגבול להשתנות לפי השינויים בהתפשטות המירבית של המים בכל תקופה ותקופה. מסקנת זו מתחייבת לא רק לפי ההגיון הפורמלי של המצב המוסכם, אלא גם לפי הגיונו הענייני: שהרי אםהעובדה או ההנחה במקרה הנידון היא שקו הגבול לא נקבע באופן גיאומטרי, כי אם לפי טיב האחוזה, אם היא מקווה-מים או יבשה, ממילא משמע כי טיב מיוחד זה היה עיקר בעיני הצדדים, ואילו מתן תוקף משפטי למצב שבו נוספת איזורצועת מים צרה לבעל היבשה או רצועת יבשה צרה לבעל המים היה במקרה כזה רק מוסיף לאחד הצדדים דבר שאין לו בו תועלת, בעוד שמחברו הוא היה מונע דבר העשוי להיות חשוב לו מאוד.
רכא) האינסטיטוציות של יוסטיניאנוס, ב-א-כ; וולף-רייזר, עמ' 408-409; ספר החוקים האזרחי בצרפת, סע׳ 556; באיטליה, סע׳ 941.
רכב) פלניול וריפר, ג׳, עמ' 259.
רכג) ר' דרנבורג, א', עמ' 490, וגם רוסל ומנתא, ב', עמ' 326, בהערה.
רכד) סע' 563 בצרפת וסע' 946 באיטליה.
רכה) וולף-רייזר, עמ' 407-408.
רכו) פלניול וריפר, ג', עמ' 261-262.
רכז) וולף-רייזר, עמ' 407-408.
רכח) פלניול וריפר, עמ' 260-261.
רכט) וולף-רייזר, עמ' 407.
רל) שם, עמ' 409.
רלא) סע' 659 של הצג"ב, ור' סע' 664.
רלא-1) צ'שיר, עמ' 117, 118.
רלב) בכרך א', עמ' 104.