ד.א.ו.7-8.

7. תנאים פסולים

הסיפא של סעיף המשנה הקודם מעביר אותנו במישרין לבעיית התנאים הפסולים. בעניין זה יש לציין קודם כל, שפסול הוא כל תנאי אשר התגשמותו אינה אפשרית - וכאשר התנאי הוא אמנם כזה, מתקיים העסק במוחלט, והתנאי בטל.^צב)

תנאי שהגשמתו היא עבירה איננו פסול בבחינת תנאי, והעסק התלוי בו מתקיים אם עבירה נעברת ואינו מתקיים אם העבירה אינה נעברת; אולם, מזה יש להבדיל את המקרה שראינו לעיל, שהעסק, כפי שהוא מותנה, הוא עבירה בעצמו. במקרה כזה, הדין הוא שהתנאי קיים^צג) והעסק בטל.^צד) נראה גם כן לומר, שאם כי בעסק שהוא כשר כשלעצמו יש תוקף אפילו לתנאי שיש בו משום עבירה, הרי על כל פנים העסק המותנה בעבירה הוא מלכתחילה בבחינת אסמכתא - מפני שחזקה היא על אדם שלא יעבור עבירה, ואדם המקבל עליו לעבור עבירה אף רשאי כמובן לחזור בו.^צה)

חוץ מזה ידוע הכלל, שכל המתנה על מה שכתוב בתורה (חוץ מדבר שבממון)^צו) - תנאו בטל. כלל זה, במובנו הרחב ביותר, חורג מענייננו, כי פירושו הוא פשוט, שאין תוקף לעסק הבא לזכות את האדם בזכות הנשללת מאתו על פי דין או הבא לפטור את האדם מחובה שעל פי דין הריהו חייב למלאה (ולא מיבעיא בזכות או בחובה סתם, אלא אף זכות או חובה שבין הצדדים לעצמם). אולם, יש לכלל הזה גם משמעות יותר מצומצמת, והיא העיקרית, והיינו שאין תוקף לתנאים הנלווים על העסק והבאים לזכות את אחד הצדדים בזכות או לפטרו מחובה, בניגוד למה שהעסק העיקרי עצמו, על פי תוצאותיו החוקיות, מחייב ביניהם. אכן, אף במובן מצומצם זה חורג הכלל מענייננו, כי אין הוא נוגע לתנאי קיום, אלא לתנאי לואי, ובעיקרו אין הוא שייך כלל לדיני ממונות, אך אף על פי כן הוא חשוב לנו כאן בגלל יחסו לכלל מקביל שנעמוד עליו תיכף.

הדין בכלל שסקרנו הוא, שאם נערך עסק בצרוף עם תנאי לואי הפסול לפי הכלל, הרי העסק קיים על מלוא תוצאותיו החוקיות, ואילו התנאי הפסול בטל ואין משגיחים בו; אולם הדין הוא הפוך במקרה שהתנאי אינו תנאי לואי, הבא לשנות מתוצאותיו החוקיות של העסק, כי אם תנאי מגביל, הבא לשנות את המשמעות הנודעת לעסק בדין. למשל, המקדש את האשה ואומר לה "הרי את מקודשת לי, אלא שאהיה פטור מעונתך", הרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה, ותנאו בטל; וכך, משום שהעיקר בקידושין איננו בחובת העונה של הבעל, אלא ביחודה של האשה למקדש ואיסור לאחרים. על עיקר זה התקשרו הצדדים ביניהם, ושוב אין הדבר בידם להיפטר מן התוצאות שהוא גורר אחריו (ואשר חיוב העונה נמנה עמהם). אולם, המגרש את אשתו ואומר לה "הרי זה גיטך, אלא שבא זה להתירך רק לכל אדם חוץ מפלוני" - אותו אין אנו רואים כמתנה על מה שכתוב בתורה (שהמתגרשת מותרת לכל אדם) אלא רואים אותו כמי שבא להעמיד עסק שאיננו כלל בבחינת גירושין. התרת האשה לכל אדם אינה תוצאה של הגירושין, אלא עצם תוכנם והגדרתם, ולכך - אם מצד אחד מתיימר האיש להעמיד עסק שמשמעותו היא קבועה, ומצד שני מגלה הוא שאין כונתו אלא לעסק במשמעות משונה, אומרים אנו שהכוונה היא עיקר - ומאחר שאותה כוונה אינה יכולה לצאת אל הפועל מבחינה משפטית, ממילא לא עשה הוא כלום.^צז)

כלל אחרון זה חשוב גם בדיני ממונות, לגבי מי שמבקש להעביר לחברו את קניין הגוף בהגבלה מהותית. עצם מהותו של קנין הגוף הוא בשלטון המלא ביותר על הנכס בגדר החוק; ולכן אם מתיימר ראובן למכור את הנכס לגופו, לשמעון, בתנאי ששמעון לא יוכל להקנות את הנכס לאחרים, או שלא יהא הנכס ברשותו של שמעון לכל רשות אחרת המסורה לבעלים - לא עשה ראובן כלום: "כל מתנה שאינה שאם הקדישה מוקדשת, אינה מתנה".^צח) אולם, יש לדייק היטב: הדברים אמורים רק בתנאי מגביל, הבא לצמצם את הרשות הכלולה בבעלות; אך אם המדובר הוא בתנאי מפקיע, שאם ישתמש הקונה במלוא הרשות הנתונה לו, ללא הגבלה, יפקע הקניין למפרע - העסק הוא טוב, והתנאי קיים: "אבל… אם נותנה לו על מנת שלא ליתנה לאחר, או שלא למוכרה, או שלא להקדישה, או אפילו על מנת שלא יעשה בה שום דבר אלא [דבר] פלוני, הוי מתנה…".^צט)

תנאי פסול נוסף מופיע בגיטין פ"ג ב', והיינו שהעסק בטל מעיקרא אם נתלה הוא בתנאי האמור לפעול למפרע ואשר לא ייתכן כי יתקיים לחיוב תוך ימי חייו של הצד המזוכה. הדברים מוסבים כאן, אמנם, רק על תנאי ביחס לגט, אך הדעת נותנת שאותו הגיון הוא נכון גם ביחס לעסקים אחרים.^צט-1)

8. דינים שונים

תנאי דוחה, משהה או מפקיע, שהוא לטובתו של אחד הצדדים, יכול זה למחלו בזמן הביניים, אפילו בעל פה ובלי עדים - ואז הדין הוא כאילו התקיים התנאי לחיוב.^ק) לגבי שינוי אחר בתנאים, נראה נכון כי שינוי למפרע אינו אפשרי;^קא) אולם, תנאי דוחה ניתן לשינוי על ידי הסכמה,^קב) וכמו כן אפשר כמובן לשנות תנאי כלשהו מעתה ואילך על ידי החלפתו של העסק הישן בעסק שיועמד מחדש.^קג) החלפה שכזאת לא תוכל כמובן לפגוע בזכויות שהועברו בינתיים, בגדרי העסק המקורי, לצדדים שלישיים.

דין כללי אחר נמצא לנו ביחס לנטל ההוכחה בדבר התקיימותם של תנאים. הכלל הוא, שאם התנאי חיובי, הרי מי שטוען כי התנאי התקיים - הראייה היא עליו. לעומת זאת, בתנאי שלילי - חזקתו שהוא לא הופר, ומי שטוען כי הופר, הראייה היא עליו.^קג-1)

מצד שני, בשאלה אם דיני ישראל מכירים בתוקפו של תנאי שמסתמא, נראה כי התשובה היא שלילית, אם מי שטוען לקיום התנאי מתבסס רק על "אומדנא דמוכח" מופשט בלבד; אולם, אם האיש ציין מלכתחילה בפירוש בפני בעל דברו את טעם התקשרותו בעסק, עשויים הדברים להתקבל, במסיבות מסוימות, כהתנאה שמסתמא, גם אם לא היתה שם התנאה מפורשת.^קג-2)

במה שנוגע להקנאה של אובייקטים אלטרנטיביים, לא מיבעיא שאם הכוונה היא כי הקניין יעבור משיתברר האובייקט, הרי זו אסמכתא רגילה, וחלים הדינים שראינו לעיל בתנאי דוחה.^קד) אם, לעומת זאת, הכוונה היא שהקניין יעבור לאלתר ולמפרע משיתברר האובייקט, נראה שהעסק תופס והתנאי מועיל, גם כן כרגיל.^קה)

ולבסוף, נתעכב כאן על "תנאי השיור", אשר גולק מזכיר אותו בכרך א', עמ' 85. הכנסת העניין לתחום דיוננו נובעת באמת רק מתוך כך, שגולק הסב על הענין את מושג התנאי, ואילו מצידנו נאמר, שלמעשה אין כאן הכוונה לתנאי קיום (אם תנאי תחולה ואם תנאי מימוש), מן הסוג שבו דנים אנו כאן, אלא הכוונה היא רק לדפוס מסוים של תנאי לואי. המדובר הוא בתניה בעסק הקנאה, אשר בה משאיר המקנה לעצמו או לזולתו שעבוד כלשהו בנכס שהוא מעביר ללוקח. ראינו כבר לעיל, בהערה פ"ד, כי תניה שכזאת אינה יכולה להיחשב כתנאי כלשהו המגביל את זכותו של הלוקח מבפנים, אלא באמת הרי זו רק הקנאה חוזרת מן הלוקח למקנה או לצד השלישי, אשר המקנה זוכה לו כאיש ביניים. השימוש במלה "שיור" באה רק לבטא את ההקנאה החוזרת הזאת, בתפיסה תמציתית ובלשון קצרה - ולמעשה אין כאן אפוא שום מוסד משפטי מיוחד. אולם, ראוי מכל מקום לציין הבדל מסוים בין תנאי הלואי של "שיור" לבין תנאי הלואי שראינו מקודם (בפרק ב', סע' ז', מס' 3, אות ו). תנאי הלואי שראינו שם היו רק תנאים חוביים, או חיובי לואי, בעוד שבתנאי השיור רואים אנו דוגמה של תנאי לואי קניני במוחזק. מבחינת ההסבר ה"גידורי" או הקאוזלי, נראה כי מה שאמרנו שם ביחס לתנאי הלואי החוביים נכון גם ביחס לתנאי השיור ולכל תנאי לואי אחרים שיהיו עשויים להיקבע במוחזק.

צב) יש מצרפים בדין זה גם את התנאי הסותר מלכתחילה את אפשרות התהוותו של העסק (הגהת הרמ"א על שו"ע אה"ע סי' ל"ח סע' ד'). אולם, נראה שאין צירוף זה מתאים לשיטה, ועוד נחזור לכך בנושא הבא של פרקנו, סע' ב', מס' 1, בסמיכות להערה קס"ד.

צג) דוק בבבא מציעא, ריש דף ס"ו.

צד) ר' גם מחלוקת אביי ורבא בתמורה ד' ב' ואילך - ובסתם הלכה כרבא; אך ר' טור חו"מ סי' ר"ח, וב"י שם.

צה) לעניין החזקה דוק בגיטין פ"ד א': "על מנת שלא תיבעלי לאבא ולאביך - אין חוששין שמא נבעלה להן". לענין זכות החזרה מעסק הכרוך בעבירה כל זמן שהעבירה לא נתקיימה, ר' הרב המגיד על פ"ח מהל' מלווה ולווה הל' ט"ו; ב"י על טור חו"מ סי' ר"ח; ופתחי תשובה על שו"ע חו"מ סי' ל"ב ס"ק א'.

צו) והוא הדין גם במתנה על תקנת חכמים, אפילו בדבר שבממון - אך אין הדברים אמורים במקרה שבו שומעים לטענת "אי אפשי בתקנת חכמים מעין זו": ר' אנציקלופדיה תלמודית, ערך אי אפשי וכו'.

צז) עיין בגיטין מ"ב א' ואילך.

צח) בבא בתרא קל"ד א', ור' שם.

צט) שו"ע חו"מ סי' רמ"א סע' (ח)[צ"ל ה]. המלים המושמטות כאן עשויות ליצור את הרושם שכוונת הרב היא שונה מזו שאני מתיימר לייחס לו, אך לאור המקורות ברור שהמלים הנוספות אינן מדויקות ואינן משנות את הכוונה.

צט-1) ר' עה"ש אה"ע סי' ל"ח סע' ח'.

ק) ר' כסף משנה על פ"ז מהל' אישות הל' כ"ג.

קא) מגיד משנה על פ"ח מהל' גרושין הל' י"ח.

קב) שם. הרב המגיד גורס אמנם לכאורה שאין נחוצה הסכמה, אלא מספיקה אפילו הצהרה חד צדדית; אולם, דבריו אמורים בתנאי המתייחס לגט פיטורין, שהוא מעשה חד צדדי מעצם טבעו - ונראה לומר שבאמת אפילו ביחס לגט פטורים לא יועיל למעשה שינויו של התנאי על ידי הצהרה חד צדדית של הבעל, בלי הסכמת האשה, מפני שגט התלוי בתנאי דוחה, יכולה האשה תמיד להכשילו מכל מקום, אם אין היא רוצה בו. על אחת כמה וכמה אפוא, בעסק שהוא דו צדדי מטבעו. מצד שני, אמנם נראה כאן מפורש לכאורה, שאין התנאי משתנה על ידי הצהרה או הסכמה סתם, אלא נחוצה דווקא הצהרה או הסכמה בפני עדים. אולם באמת מסתבר שדרישה זו היא מהותית רק ביחס לעסק אשר עצם העמדתו מלכתחילה כרוך דווקא בעדים, וכגון קידושין או גט, אשר בו - כשם שמלכתחילה נחוצה היתה התנאה בפני עדים, כן גם שינויו של התנאי אפשרי רק על ידי הצהרה בפני עדים. אולם, בעסק שאינו זקוק לעדים בהכרח, כמו עסקי ממונות אשר בהם דנים אנו כאן במיוחד, נראה הדבר פשוט, שההיזקקות לעדים לשם שינויו של התנאי הדוחה יכולה להיות נחוצה רק לצרכי הוכחה, אבל לא כדרישה מהותית.

קג) שו"ע חו"מ סי' שמ"ד סע' א', הגה, וסי' ק"כ סע' ב', הגה, בסוף.

קג-1) שו"ע חו"מ סי' רמ"א סע' (י"א) [צ"ל: י'].

קג-2) טור חו"מ סי' ר"ז סע' ד'-ז'.

קד) ר' אנציקלופדיה תלמודית, ערך ברירה, פרק "בחלות לאחר זמן".

קה) מבחינה מהותית ההקנאה של אובייקטים אלטרנטיביים היא למעשה קבוצת הקנאות, שכל אחת מהן תלויה בתנאים הסותרים את תנאי חברתה, ומבחינה זו - לכאורה - לא היתה צריכה להיות שום קושייה בדבר. הקושייה מתעוררת רק מפני שבנקודה הנידונה מסבכים אנו - יותר מאשר לגבי התנאי הרגיל - בשאלה אם "יש ברירה" או "אין ברירה" (ר' ערך ברירה הנ"ל באנציקלפודיה); אולם מסתבר שלפחות בתחום ענייננו ההלכה היא כי "יש ברירה": ר' שם, וביחוד בעמ' רכ"א-רכ"ב; ודוק שההבחנה בין "דבר העומד להתברר בוודאי" ל"דבר שאינו עומד להתברר בוודאי" אינה הבחנה מהותית; ור' גם את הפרק "בחסרון קפידא".

הדף הבא