שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
הנקודה הראשונה שראוי לתת עליה את הדעת בסיכום, הריהי בהפרש שבין דיני ישראל לשיטות האחרות בענין כלליות התפיסה והתפשטותה על פני התחומים השונים של המשפט. נראה לומר שהעדיפות היא כאן לשיטה העברית; כי אף על פי שבכל תחום מיוחד של המשפט עשויות להתעורר כמובן בעיות מיוחדות, המחייבות הסדרים מיוחדים, מכל מקום העובדה נשארת שעוסקים אנו כאן בהנחת היסוד, שבתחומים השונים מתקבלת איך שהוא מסקנה משותפת, שתוצאות משפטיות מסוימות השייכות לאותם תחומים, צריכות להיות תלויות בכושר הדעת המשפטית של האדם - והרי זה, ביסודו של דבר, בכל התחומים, אותו מושג מהותי בעצמו. לאחר מכן, אם נמצא כי בתחום כלשהו, בעניין פלוני, יש לדרוש כושר גבוה מן המכנה המשותף, הממוצע, או ראוי להסתפק בכושר נמוך - ממילא כבר מופיע הדבר רק כצורך לסייג את המסקנה היסודית; ואם מוצאים אנו כי בשיטת משפט פלונית נקבעים הסדרים שונים, למשל, לכושר ההתקשרות בחוזה עבודה, מצד אחד, לכושר האחריות בנזיקין, מצד שני, ולכושר האחריות העונשית מצד שלישי, לא מתוך שיקולים כלשהם של הכרח סיוג (אשר בין שלש הדוגמאות הנזכרות כנראה אין הוא קיים כלל), אלא רק מתוך שהגישות הן מלכתחילה נפרדות ובלתי מתואמות - הרי זה באופן ברור מצד אשר הגורם ההגיוני של צדק והצדקה נעדר ממנו מעיקרא.
בהתאם לכך ממילא משמע, שגם בתחום המיוחד שלנו, תחום הכושר למעשי קניין בכלל ובדיני ממונות בפרט, פרטי ההסדר העברי הם יותר מבוססים ממה שמוצאים אנו בשיטות האחרות - ואמנם כבר ניסינו לעמוד גם על גדרי הגיונו הענייני של ביסוס זה, במה שנוגע לכושר הגיל ולהגבלת החרשים. מסקנת לואי המשתמעת מכאן היא, שגם מצד הגבלות הכושר "המהותיות" - כמו מצדן של הגבלות הכושר "האידיאולוגיות" - אין הצדקה להפרדה מושגית יסודית מעין זו שנקבעה באיטליה בין מעשי קניין על פי הסכם בדיני ממונות לבין מעשי קניין על פי הסכם בדיני משפחה.
כנקודה שנייה ניקח לנו את רשימת סוגי האנשים הנתונים להגבלות. בנקודה זו מתלבטים שני הבדלים עיקריים בין דיני ישראל לשיטות אחרות. האחד הוא במה שבשיטות אחרות מוצאים אנו הבחנה בין סוגים שונים של שוטים, לא על בסיס מהותי כי אם פורמלי, והשני הוא שבשיטות אחרות נעדרת ההגבלה המהותית הישירה של חרשים ובמקומה מוצאים אנו אפשרות לפסילתם הפורמלית של "רפי שכל" ממינים שונים. בהקשר זה יש לכאורה גם הבדל חשוב שלישי, והיינו בהגדרה המהותית של השוטים, שהיא שונה משיטה לשיטה; אך באמת נראה שכל ההגדרות מכוונות למעשה לעיקר אחד, ושום הבדל של ממש אינו קיים בזה. הגישה העברית, מצידה, על כל פנים, רחוקה בנושא זה מכל נוקשות של ניסוח, והריהי פתוחה לכל הבהרה שהתפתחות המחקר המדעי תוכל לאפשר.
אשר להבחנה בין סוגים שונים של שוטים על בסיס פורמלי, נראה לומר קודם כל שאפשרות ייחודם של שוטים על פי קנה המידה של אישפוז, כמקובל בצרפת ובאיטליה, נוטה למעשה להתמסמס מתוכה. עצם עובדת האישפוז אינו ראוי כמובן לשמש הוכחה כי האדם הוא שוטה: רק חוות הדעת הרפואית, אשר שימשה יסוד לאישפוז, יכולה לשמש הוכחה שכזאת - אך משהגענו לכאן, ממילא חוזרים אנו לדיני הראיות הכלליים, בלי שיהא מקום להכיר עוד לעובדת האישפוז ייחוד משפטי כלשהו. נשארת אם כן רק בעיית ההבחנה בין "שוטים מוכרים" ושוטים שאין להם מעמד מוכר. ההבחנה חשובה למעשה רק לגבי נטל ההוכחה: במקום שיש לשוטה מעמד מוכר, נמצא כי מי שטוען שבשעה פלונית היה האיש שפוי - ההוכחה היא עליו, בעוד שכאשר אין מעמד מוכר, מוטלת ההוכחה על מי שטוען שבשעה פלונית היה האיש שוטה. אין ספק שכאשר האיש נוטה להיות שוטה דרך קבע, ועובדה זו מקבלת הכרה משפטית בעלת תוקף כללי, עשויה הכרה זו לשמש לאנשים אזהרה מלכתחילה, ועשויה היא למנוע התדיינות סרק בדיעבד. מצד שני, אם לא יינתן להכרה ליהפך לחזקה שאינה ניתנת לסתירה, ממילא לא ייגרם גם עוול בין הצדדים במקרים שמעשי האיש יהיו ראויים להתקיים. מגרעת ההסדר היא רק בעוול המוסרי העשוי להיגרם למי שיוחזק בינתיים כשוטה, בעוד שלמעשה הוא שפוי; אך מסתבר שעוול כזה צפוי להיגרם רק במיעוט קטן של המקרים - ובסך הכל נראה אפוא, שלנוכח התפתחותה של היכולת להגדיר את השוטים באופן מדעי, ראוי כי הסדר מן הסוג הנידון יתוקן גם בדיני ישראל.קסד)
אשר ליחס לחרשים ול"רפי שכל" ממינים שונים, כגון שיכורים מתמידים, בזבזנים וכיו"ב - למעשה כבר ניתחנו אותו מבחינה ביקורתית במה שאמרנו בעניין החרשים והפתאים הפחותים משוטים, בסעיף הקודם. נוסיף כאן בסיכום, שהיה הדבר נוגד את רוחם ושיטתם הכללית של דיני ישראל, לאפשר את פסילתם של אנשים בלי שום קנה מידה של ממש, ורק לפי הרגשתו של הדיין (או אפילו לפי מבחן פסיכו-טכני מן הסוג שנתחדש בימינו) בדבר דרגת המישכל וסבירות המעשים של האיש הנמצאות על כל פנים ברמה של בריאות מבחינה רפואית;קסה) על אף השוני בעניין זה בין דיני ישראל לבין שיטות יותר חדישות, נראה אפוא ששום חידושי תקנות אינם מתבקשים פה.קסו)
כנקודה שלישית נתעכב על הבחנה שראינו בגרמניה בין חוסר דעת הנובע ממצב של קבע לבין חוסר דעת ארעי, כמו היפנוזה או שכרות, הפוסל אמנם את הצהרת הרצון של בעליו אך עשוי לקיים את ההודעה שנמסרה לו. הבחנה זו נראית חסרת הגיון והצדקה עניינית. כנגדה אפשר לציין את ההבחנה המועברת בדיני ישראל בין חוסר הדעת הפוסל של שיכור לבין חוסר הדעת של אדם ישן, אשר לפחות מבחינה עקרונית אינו פוסל. אמנם, גם הישן אינו בר דעת בעת השינה, ולכן אין הוא אחראי למה שעשה באותה שעה,קסז) ואין גם משמעות למה שעשו לו באותה שעה אחרים, בדבר התלוי בדעתו ושפג לפני שהדעת חזרה.קסח) אולם, עם כל זאת, מי שהוא רק ישן, הרי כדי שיחזור לדעתו "אין הוא מחוסר מעשה" - אין צורך בשום מעשה רפואה כדי להחזיר לו את הדעת, אלא די רק להעירו - ולכן נחשב הוא עקרונית בר כושר. נפקא מינה, למשל לענין תוקפו של גט, אשר נכתב בעת שנתו של המגרש, על פי הוראה שנתקבלה ממנו בשעת יקיצה. לעומת זאת, גט שנכתב בשעה של שיכרות הוא פסול, כי השיכור - כשוטה - הוא "מחוסר מעשה", ואין להחזירו להכרה אלא בטיפול רפואי.קסט)
קסד) במדינת ישראל דהאידנא הוכנס לכאורה ההסדר הנידון בסעיפים 8-10 של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב, אך למעשה אין זה הסדר כמוצע, כי החוק משאיר את ההכרזה הכללית על אדם כ"פסול דין" כאפשרות יחידה שבה יכולים מעשיו של שוטה להיפסל: פעולה שנעשתה לפני ההכרזה הריהי לכאורה בת תוקף, וביחוד כשבינתיים הבריא האדם, ושוב אי אפשר להכריז עליו כ"פסול דין". מצד שני, ההכרזה יוצרת פסלות שאינה ניתנת לסתירה, אף לעתים של שפיות. יש גם לציין כי החוק מתעלם מבעיית הפסלות של שיכורים, נכפים וכיו"ב.
קסה) בעה"ש אה"ע סי' מ"ד סע' ג' מובאת אמנם הבחנה בין שוטים חלקיים כביכול לבין שוטים שהם "שוטים גמורים" ושרק קידושיהם שלהם בטלים לגמרי, בעוד שקידושי השוטים החלקיים מוכרים כקידושי ספק; אולם, באמת זוהי רק הבחנה לחומרה בדיני קידושין, ועל כל פנים אין בה כדי לסתור את מה שאמרנו, אחר שגם השוטים החלקיים שבכאן יש בהם על כל פנים אותו מיזער-מחלה העושה את האדם לשוטה מבחינת המצג הרפואי והמשפטי הכללי.
קסו) השווה חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב, במדינת ישראל, שאמנם לא קיבל את אפשרות פסילתם של חרשים, אבל גם לא הכניס את אפשרות פסילתם של אנשים אחרים אשר אין להם לפחות "ליקוי בשכלם".
קסז) עה"ש חו"מ סי' ת"כ סע' מ"ו - ממצב הישן יש להבדיל את המצב של "נים ולא נים, תיר ולא תיר" אשר נראה שמעשיו קיימים: עה"ש אה"ע סי' מ"ב סע' ה'.
קסח) ר' בבבא קמא פ"ו ב', שאם אחריות המבייש את חברו היא משום בושתו העצמית של המבויש (ולא משום הורדת ערכו בעיני אנשים אחרים), הרי המבייש את הישן פטור אף כלפי יורשיו של האיש, אם זה מת לפני שהספיק להתעורר.