ח.ד.1.

אולם, משהגענו עד כאן, יש לנו לחזור ולתת את הדעת על המקרים המסוימים שעליהם נעמוד בפרוטרוט להלן ושבהם נקבע בגמרא כי אפילו הלוקח בתום-לב, לפני יאוש, חייב להחזיר את החפץ לבעלים בלי שום חובת פיצוי שכנגד. לפי נוסח הגמרא, מקרים אלה "לא עשו בהם תקנת השוק" - ונשאלת השאלה אם פירוש הדבר הוא שלא נקבעה כאן הזכייה הכפופה לפדיון, והלוקח חייב להחזיר משום שלא זכה בכלל, או שמא הזכייה אמנם חלה, אלא שכפופה היא לחובת החזרה עם תביעת הבעלים, במשוחרר מן החובה-שכנגד להחזרת התמורה. מעז אני לטעון כי העיקר הוא כאפשרות השנייה, שהרי גם במקרים הנידונים כאן - אף אם נודע ללוקח כי החפץ גזול - ודאי אין הוא צריך לחזור אחר הבעלים, כמוצא מציאה, באשר יש להניח כי עשו כבר הבעלים דין עם הגזלן, והוא זכה לחלוטין; ממילא גם-כן, כל זמן שלא נתבע להחזיר, פטור הוא מאחריות של שמירה, ומכל-מקום זוכה הוא בשבח ובפירות, על-פי הדין הכללי - ובכלל לא מצאנו, וקשה גם להעלות על הדעת, שמבחינה קניינית-יסודית יהא הבדל כלשהו בין הלוקח במקרים הנידונים לבין הלוקח הזכאי להחזרת התמורה. דוגמה מובהקת לקשי-המסקנה שהלוקח אינו זוכה תימצא לנו בניתוח שלהלן: המקרה העיקרי הנזכר בגמרא בגדר ענייננו הריהו המקרה שבו קנה הלוקח את החפץ בתום-לב לסילוק תביעה שהיתה לו על הגזלן מקודם, וטעם מניעתה של תקנת-השוק כאן הוא שעל-ידי החזרת החפץ לבעלים אין הלוקח מפסיד מאומה: כשם שהיתה לו תביעה על הגזלן מלכתחילה, כן תוסיף זו להתקיים בידו אם יחויב להחזיר; והנה, אם נאמר שהלוקח אינו זוכה, הרי שאם אכל את החפץ ונהנה, יהא הוא חייב לפצות את הבעלים, ותביעתו נגד הגזלן תתקיים, אבל אם אכל ולא נהנה - יהא הוא פטור, והגזלן בעל-החוב יוכל לטעון נגדו שאם-כן נשאר החוב מסולק, מפני שאי-אפשר לחייב אותו בערך החפץ גם כלפי הבעלים גם כלפי הלוקח - והרי אין צריך לומר, שהמצב הקנייני להלכה אינו יכול להישאר תלוי בהתפתחויות מקריות מסוג זה.

מתוך כך - מאחר שעל אף הנחת הזכייה שברקע נאמר כי אין במקרים הנידונים "תקנת-השוק" - משמע לכאורה כי "תקנת השוק" מזדהה עם עצם היתרון הניתן בגדרים ידועים ללוקח הבא בתום-לב, שהוא לא יהא חייב להחזיר את החפץ בלי החזרת התמורה - ואילו הזכייה הכללית של הלוקח בתום-לב לפני יאוש, הניתנת לו על תנאי שלא יחויב להחזיר את החפץ בעוד הוא נמצא בידו בעין (בין כנגד פדיון ובין בלי פדיון) נשארת מחוץ לגדרי התקנה. אולם, לפי זה היתה נשארת הזכייה הכללית חסרת כל הסבר הלכתי-מושגי; ולע"ד הנכון הוא אפוא לתקן ולומר שאף הזכייה הכללית היא מגדרי תקנת-השוק, וזכות-הפדיון היא רק סייג או תוספת לתקנה - ואם בגמרא מתנסחים הדברים אחרת, הרי אין להבינם בדווקא, אלא רק על דרך הסגנון המקוצר או הקפנדריה הלשונית, כפי שיתכן בגמרא לעתים קרובות, - ולוּ יהא שבמקרה הנידון אמנם יש לקפנדריה זו גם הצדקה עיונית, כפי שנראה להלן.

מכאן נתקדם ונברר, מהי באמת זכות-הפדיון - האם סייג כנגד התקנה, לטובת הבעלים, או תוספת-תקנה ללוקח - ובזה יתברר לנו עיקר מהותה של תקנת-השוק בכללה. על-פי הנוסח המילולי של הגמרא, לכאורה מזדהה כאמור זכות-הפדיון עם עצם המושג של תקנת-השוק, וממילא צריכים היינו לומר כי הפדיון נתקן לטובת הלוקח, כדי שהבעלים לא יוכלו להוציא מידו, על-פי זכותם המקורית, בחינם. לפי זה, גם-כן, אף בגדרי ההרחבה שלנו במושג תקנת-השוק, לכאורה צריכים היינו לומר כי הזכייה המותנית שניתקנה ללוקח - ניתקנה ביסודה על תנאי-החזרה, ואילו זכות-הפדיון מסייגת את ההחזרה, שזו לא תהיה בחינם במקרים מסוימים. אולם, תוך עיון יותר מדויק נגיע בהכרח למסקנה שלהפך מזה. ביסוד הדברים מונחת כאן ההנחה, כי מן הלוקח בתום-לב צריך להימנע ההפסד הנשקף לו על-פי הדין העקרוני, ורק במידה שההחזרה תיתכן בלי הפסד נסוגה תקנת-השוק כדי לזכות את הבעלים בהחזרה. ברוב הגדול של המקרים החזרה כזאת לא תיתכן, ואז בכל-זאת מאפשרת התקנה את ההחזרה, אם הבעלים יהיו כל-כך כרוכים אחר החפץ שלהם עד שיהיו מוכנים לחזור ולפדותו בכסף מלא. אך אין צריך לומר שזהו שוב רק פתח צר, שבו מתאפשרת ההחזרה במידה שתוכל לעלות בקנה אחד עם חוסר-הפסד מצד הלוקח; ובסך-הכל משמע כי תקנת-השוק מזכה את הלוקח - מבחינה עקרונית - בשלמות, ואילו זכויות ההחזרה או הפדיון הנקבעות לבעלים הריהן רק סייג לשלמות הזאת, המכוון נגד הלוקח, כדי שגם ענין הבעלים לא ייפגע, אם עניין הלוקח לא ייפגע על-כל-פנים.

הדף הבא