ה.ד.1.3.

נראה שבארבעה מקרים אמנם יוכל הנפגע להיפטר מן החפץ על-ידי סילוקו החד-צדדי לרשות שאינה שלו, בלי שהסילוק יסבכנו באחריות כלשהי. המקרה האחד הוא, כשהחפץ נמצא בחצר בבחינת אבדה - היינו שלא מדעת בעליו - והנפגע יודע להחזיר אותו לרשות הבעלים אפילו שלא מדעתם: במקרה כזה, אמנם ייעשה הנפגע אחראי כשומר אבדה, משעה שיחזיק בחפץ כדי להחזירו, אבל משהחזירו לרשות הבעלים, הריהו ייפטר.^מה) המקרה השני הוא כשהחפץ הוא בעל חי מסוג הרגיל לשוטט ברשות הרבים, והוא נתעה לחצר בהיותו משוטט ברשות הרבים שלא בבחינת אבדה - היינו משוטט כהפקר או מדעת בעלים, - שאז מסתבר כי רשאי הנפגע להחזירו למקום שממנו בא.^מו) שלישית, כשהחפץ מוחדר לחצר במכוון על-ידי בעליו, ממקום שבו נמצא החפץ מלכתחילה ברשות - גם-כן, בודאי, יהא הנפגע רשאי להחזיר את החפץ למקום שממנו בא. ורביעית, כשאין לחפץ בעלים, ואין בו גם טובת הנאה לאדם, אין לראות מניעה משפטית שהנפגע יעבירו לתחום כרמילית, בתנאי שיניחנו במקום שבו לא יהיה החפץ "בור", וגם לא יהא זה בעל-חי העשוי ללכת ולהזיק שלא כדרך הסביבה.

אולם, אפשרויות אלו - לא זו בלבד שהן מוגבלות בתוכנן, אלא גם כשמבחינת תוכנן הן באות בחשבון, אין הן יכולות להיות מעשיות תמיד, מבחינת הקשיים הכרוכים במימושן, - ואילו מעבר להן נראה כי במסגרת הדין הרגיל, הרי כל אפשרות סילוק אחרת שנעלה על הדעת תהא ממילא כפופה לחוסר-רשות, או - מה שהוא היינו הך, - לחובת אחריות מצד הנפגע-המסלק. ראשית, אם החפץ הובא מלכתחילה ברשות לחצר, מדעת בעליו, ורק בדיעבד פקעה הרשות, הדין הכללי הוא שאין להחזיר את החפץ לבעליו אלא מדעתו, שהרי אין החפץ אבדה, שהבעלים תרים אחריה בכל מקום למצאה, אלא סומכים הם על המשך השתמרותה במקומה.^מז) שנית, אם החפץ הגיע לחצר שלא ברשות, ממקום שמלכתחילה נמצא בו החפץ שלא כדין - ממילא אף אין הנפגע רשאי להחזיר את החפץ לשם, שהרי בהחזרתו ייעשה הוא עצמו לפושע ביחס לדין המקום. שלישית, אם יועבר החפץ לתחום כלשהו שאינו חצר הנפגע, שלא בדרך החזרת החפץ כדין למקומו הראשון, הרי אף אם תהא לנפגע הרשות להביא לשם את החפץ - מכל-מקום הוא לא יוכל לעשות כן אלא בכפוף לאחריות שיקבל על עצמו כלפי בני המקום; ואם נאמר, במסגרת זו, שהחפץ יועבר לכרמילית, והנפגע ידאג אמנם לערוך את הדברים בצורה ששום תקלה לא תהא צפויה מן החפץ, הרי במקרה שיהיו לחפץ בעלים - מכל-מקום לא ייצא הנפגע פטור מאחריות כלפי הבעלים, בגין סילוק החפץ מפניהם. ולבסוף, אם החפץ יועבר רק למקום אחר בחצר הנפגע עצמו, הרי על-פי הדין הרגיל ייהפך האיש לשומר-אבדה או גזלן - לפי כוונתו להחזיר או שלא להחזיר ולפי מה שהחפץ נמצא מלכתחילה במקום הפוגע מדעת הבעלים או שלא מדעתם.

מה) שו"ע חו"מ סי' רס"ז סע' א'.

מו) ההכרעה בכיוון זה איננה פשוטה. ראשית, הכלל הוא שאם הועבר חפץ ממקום שבו הוא נמצא מדעת בעליו, שוב אין להחזירו לאותו מקום שלא מדעת בעליו (שו"ע חו"מ סי' ר"ס סע' ט'), - אלא שנראה לתרץ כי הדברים אמורים דווקא בחפץ שניטל בטעות כמציאה, ולא בחפץ אשר ברור מלכתחילה כי אינו אבדה, ומבקשים רק להיפטר מתקלתו: שהרי החזרת החפץ במסיבות אלה אינה יכולה לפגוע בבעלים, אלא אדרבה, היא עשוייה רק לסייע להם. ושנית, נתקלת מסקנתנו בקושי על-ידי כך שגם בעל-חי מסוג שמקובל לתת לו לשוטט ברשות הרבים - מכל-מקום צפויים ממנו נזקים כלשהם, בין שילך ויזיק כדרכו ובין שלא כדרכו; לכן, באמת אין אדם רשאי להוציא בעל-חי כזה לרשות הרבים, אלא על אחריותו, - ויש מקום לסבור שאם עזב בעל-החי את רשות הרבים ונכנס לרשותו של אדם שלא בטובתו, הרי אף אדם כזה לא יהא רשאי להיפטר מן התקלה פשוט, על-ידי החזרתה אל החוץ. על אחת כמה וכמה שביחס לחיה כמו חתול, למשל, מוצאים אנו הלכה מפורשת, שאם הוא "רע ומזיק לקטנים - אין צריך להשיבו לבעלים, אלא כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו" (שו"ע חו"מ סי' רס"ו סע' ד') - ויוצא לכאורה כי החזרת חתול שכזה לרשות הרבים היא פשיעה בודאי. אולם, באמת מסתבר שגם כאן יש דיוק: הריגת החתול אינה חובה, רק רשות, והמחזירו לבעלים איננו פושע; יוצא אפוא, שאם באמת יש לחתול בעלים, והוא מסתובב ברשות הרבים מדעת בעליו, באופן שהחזרתו לרשות הרבים היא בעצם החזרת אבדה - הרי שההחזרה היא מותרת. אם, מצד שני, אין לחתול בעלים, והוא מסתובב הפקר, הרי גם אז אין על כל המוצאו חובה להרגו; מי שתופס את החתול, לא על מנת לתפסו, כי אם רק תוך מאבק עמו, להיפטר ממנו, ממילא אין מתקיימים בו התנאים הדרושים להיותו מחזיק; אין הוא נעשה אפוא למחזיק האחראי לשמירת החתול,- ואם, במאבקו, הוא רק מחזיר את החתול למקום שבו הוא נמצא מלכתחילה בלעדיו - ודאי אין בכך פשיעה.

מז) בבא קמא נ"ז א': "הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה".

הדף הבא