ד.ד.

ד. מיני השעבודים באנגליה

במשפט האנגלי, הזכויות בחפצי המיטלטלין של הזולת הן מסוג שעבודי אחריות הנכסים (משכון – pawn{_אנגלית} - או זכות-עיכוב – lien{שעבוד, _אנגלית}), או מסוג השכירות או השאלה. השכירות והשאלה של המיטלטלין, אין להן שום מסכת דינים מיוחדת, אלא נידונות הן על-פי הדינים הכלליים של חוזים ושמירת נכסים (bailment{הפיקדון, _אנגלית}).^לח)

אשר למקרקעין, הרי הקניינים מתחלקים בהם לשני סוגים עיקריים: corporeal hereditaments{נכסים גשמיים ברי ירושה, _אנגלית}, או estates{אחוזה-נכס, _אנגלית}, ו-incorporeal hereditaments{נכסים לא גשמיים ברי ירושה, _אנגלית}. הסוג הראשון כולל את הקניינים שיש בהם זכות להחזקה, ואילו הסוג השני כולל את הקניינים שאין בהם זכות החזקה. שני הסוגים גם יחד מתחלקים שוב לקניינים "לגליים" וקניינים "אקויטביליים". ההבדל הענייני בין שני סוגים אלה הוא שהקניינים הלגליים "טובים נגד כל העולם", לרבות הלוקח בתום-לב ובתמורה, בעוד שהקניינים "האקויטביליים" נדחים מפני הקניין "הלגלי" הנולד בתמורה ובתום-לב (אם כי חוץ מזה גם הם "טובים נגד כל העולם").

בנוסף על ההבדל הענייני יש בין הקניינים "הלגליים" ו"האקויטביליים" גם הבדל פורמלי. קניין לגלי יכול להיות רק זה שמעמידים אותו לזמן בלתי-מוגבל בתנאי כלשהו או זה שמעמידים אותו לתקופת שנים קבועה. קניין שלא נתמלאה בו אף אחת מן הדרישות האלו יכול רק להיות קניין "אקויטבילי".

ה-estate{נחלה, _אנגלית} "הלגלי" הנעלה ביותר, המוכרח להימצא בכל מקרקע הוא ה-fee simple absolute in possession{זכות בעלות מוחלטת, _אנגלית}, המקביל לפי מושגינו לבעלות, ואילו כל הקניינים האחרים הם השעבודים. אולם, בהקבלה זו יש להיזהר היטב. לפי מושגינו, בעלות משמע קניין הגוף, ואילו שעבוד הוא קניין להנאה מסוימת בלבד; אבל לא כן עומדים הדברים באנגליה. ה-fee simple absolute in possession שווה אמנם בתוכנו לקניין-הגוף, אבל עשוי הוא להיות משועבד גם לקנייני גוף אחרים, "אקויטביליים". קניין-הגוף "האקויטבילי" הפשוט ביותר, הידוע גם במדינת-ישראל דהאידנא, הוא זה הנותן לקונה את האפשרות להוציא בדיינים את קניין-הגוף "הלגלי" (או, כפי שאומרים, "לקבל ביצוע בעיין של חוזה מכר"). כאן עדיין שמורה לכאורה הבעלות לבעל המקרקע המקורי (ראובן); אבל מאחר שראובן התחייב למכור את המקרקע לשמעון, והמסיבות הן כאלו ששמעון יכול לתבוע ולקבל "ביצוע בעין", התוצאה היא שלראובן אין כבר למעשה שום קניין שהוא, לבד מן השיור היחיד הזה, שעדיין יכול הוא להקנות באופן יעיל קניין "לגלי" כלשהו ללוקח בתמורה ובתום-לב; לעומת זאת, כל יתר היסודות של הבעלות (לבד מן האפשרות להקנות קניין "לגלי") עברו כבר לשמעון מלכתחילה.

קנייני-גוף "אקויטביליים" אחרים הם, למשל, ה-fee tail{עיזבון מוגבל, _אנגלית} וה-life estate{אחוזה לחיים, _אנגלית}. ה-fee tail נותן לקונה קניין-גוף העובר בירושה כל זמן שישנם יורשים מסוג מסויים, אבל משאין עוד יורשים מאותו סוג חוזר המקרקע (או מה שנשאר ממנו) לקונה-הגוף "הלגלי". הזכות לחזרה זו היא השיור הנותר כאן מן השעבוד. דומה לזה הדין ב-life estate, אלא שכאן השיור הוא לקבל בחזרה את מה שנותר מן המקרקע עם מותו של קונה-השעבוד, ואין השעבוד עובר בירושה כלל. את המלים "מה שנותר מן המקרקע" יש להדגיש ביחוד, אחר שקונה-הגוף "האקויטבילי" ב-fee tail או ב-life estate יכול כיום להקנות באופן יעיל גם את קניין-הגוף "הלגלי". שני הקניינים הללו ממלאים באנגליה את מקומו של קניין-הפירות, אך אין הם ההקבלות היחידות, ובמתכונתם יתכנו גיוונים שונים, כגון estate for the life of another {אחוזה לחיים של אחר, _אנגלית}וכו'.

ה-estate{האחוזה- נכס, _אנגלית} הלגלי השני היא ה-term of years absolute{תקופת חכירה בלעדית, _אנגלית}, כלומר קניין לתקופת שנים מוגבלת. קניין זה אינו נותן זכות לגבי גוף המקרקע, והקונה הפוגע בגוף אחראי עלwaste{השחתה, _אנגלית} כלפי הבעלים. הקניין מקביל אפוא בתוכנו (אך בדרך-כלל לא בתפקידו) לקניין-הפירות, וחוץ מזה גם לשכירות ולשאלה שבשיטות אחרות, ואמנם, נקרא הוא גם leasehold{זכות חכירה, _אנגלית}, או שכירות. אולם, כינוי זה אינו מדויק: השכירות מצביעה בעיקר על צורת החוזה (אם בתמורה הוא או לא), ולאו דווקא על תוכן הזכות. לעומת זאת, הקניין הנידון יכול להיות גם שלא בתמורה, ולפיכך נקרא לו על-פי תוכנו קניין-פירות. קניין-פירות זה יכול גם להיות "אקויטבילי", כגון שהמקנה הוא בעל "אקויטבילי" מסוג שאינו יכול להקנות בקניין "לגלי"; או שהקונה חייב על waste, אבל לא נקבעה לו תקופת שנים מסוימת; או שעדיין לא נתקיימו הצעדים הפורמליים המעבירים את הקניין "הלגלי". הקונה-לפירות (ה-leaseholder{חוכר, _אנגלית}) יכול להעביר את זכותו בהיקף שלא יעלה על היקף זכותו שלו. החוזה המלווה את קניין-הפירות (כשיש שם חוזה) הוא מצד אחד "ריאלי", ועובר הוא לבאי-כוח המקנה והקונה, בתוקף ה-privity of estate{שיתוף צדדים לנכס, _אנגלית} הקיימת תמיד בין המחזיק העקיף והמחזיק הישיר של הנכס; אבל מצד שני אין החוזה מאבד גם לעולם את אופיו "האישי" בין המקנה והקונה המקוריים, בתוקף ה-privity of contract{שיתוף צדדים לחוזה, _אנגלית} שביניהם. התוצאה היא, שאם ראובן משכיר לשמעון, ושמעון ללוי, ולוי ליהודה, ויהודה מפר את חוזה-השכירות, יכול ראובן לתבוע הן את שמעון הן את יהודה, אבל לוי כאשר הסתלק - הסתלק. זכותו של קונה-הגוף לקבל שוב את החזקת המקרקע בתום התקופה של קניין-הפירות נקראת reversion{ חֲזָרָה, _אנגלית} - בהבדל מן השיור אחר קנייני הגוף המוגבלים, הנקרא remainder{היתרה, _אנגלית}.

ה-incorporeal hereditaments{דברים לא גשמיים, _אנגלית}, מלבד מה שגם הם יכולים להיות "לגליים" או "אקויטביליים", הריהם מתחלקים עוד לשלשה סוגים: א) servitudes{זיקות הנאה, _אנגלית}, המתחלקים טוב ל-easements{זיקת הנאה, _אנגלית} ו-profits{רווחים, _אנגלית}; ב) mortgages{משכנתאות, _אנגלית}, שהם שעבודי אחריות-הנכסים; ו-ג) rentcharges{דמי שכירות, _אנגלית}.^לט)

את בעיית ה-mortgages{משכנתאות, _אנגלית} נדחה לפרק על שעבודי אחריות הנכסים, ואילו את הדיון ב-servitudes {זיקות הנאה, _אנגלית} נדחה לפרק על דיני השכנים - אם כי שם נראה כי באשר ל-profit{רווח, _אנגלית}, אין זה מוכרח להיות דווקא שעבוד-שכנים, אלא יכול הוא להיות גם שעבוד המקביל ל-usage{שימוש, _לטינית} הצרפתי או ל"שעבוד האישי המוגבל" שראינו בגרמניה. אשר ל-rentcharges{דמי שכירות, _אנגלית}, הריהם מקבילים במידה מסויימת ל-reallasten{שעבוד המעשה - שעבוד של נכס באופן כזה שהתובע יכול לדרוש שירותים מסוימים מבעל הקרקע, _גרמנית} הגרמניים, אבל המעשה המחויב בהם יכול להתבטא רק בתשלומי כסף, החוזרים מדי שנה בשנה.^מ)

מלבד השעבודים הללו, ומלבד כמה שרידים היסטוריים חסרי-חשיבות, נראה שלהלכה אין מכירים באנגליה בשעבודים אחרים; אבל גם באנגליה נשלמת מסכת השעבודים על-ידי חופש החוזים האישיים. חוזה אישי - או גם הרשאה ארעית בלתי-מחייבת - הנותנים לאדם רשות לפעול בנכס של זולתו נקראים באנגלית licence{רישיון, _אנגלית}, והגדרתו היא "רשות המצדיקה מה שהיה נחשב בלעדיה כ-trespass{הסגת גבול, _אנגלית}".^מא)

ברשות כזאת (או "הרשאה", כפי שנקרא לה להלן) יש להבחין שלשה סוגים: הרשאה הנלווית על קניין (license coupled with a grant{רשיון הצמוד למענק, _אנגלית} אוcoupled with an interest {הצמוד לזיקה, _אנגלית}),הרשאה-סתם על פי הסכם מחייב והרשאה-סתם על פי הסכם שאינו מחייב או שלא הוחל לפעול על-פיו. ההרשאה הנלווית על קניין היא הרשות הניתנת לאדם שיכנס למקרקע של זולתו כדי להגשים את קניינו (כגון לקחת דבר השייך לו או שיש לו שעבוד לקחתו). הרשאה כזאת מתקרבת מאוד למדרגה של שעבוד אפילו לפי הקומון-לו, כי אין היא ניתנת לביטול מצד המרשה לבדו, והיא עומדת כנגד באי-כוחו בקניין. ההרשאה-סתם, משני הסוגים, ניתנת על-פי הקומון-לו לביטול בכל עת, וכוחה היחיד הוא שאין המרשה (והמחזיק-הגזלן)^מב) יכולים לתבוע נגדה ב-trespass{הסגת גבול, _אנגלית} כל זמן שההרשאה לא בוטלה.

אולם, במקרה שההרשאה כלולה בהסכם מחייב, אשר המורשה החל כבר לפעול על-פיו, נותנת האקויטי צו-מניעה נגד ביטולה, ואף כנגד באי-כוחו של המרשה בקניין המקרקע, אם קנו בידיעת ההרשאה. גם הרשאה כזאת מתקרבת אפוא מאוד לדרגה של שעבוד, ובאופן כזה ניתן למעשה ליצור באנגליה מיני "שעבודים אישיים מוגבלים"(beschräniche persönliche dieusbarnesten {_גרמנית}) באופן חופשי. החולשה של כל סוגי ההרשאות האלו מתבטאת בכך, שאם כי מוגנות הן כלן נגד תביעת trespass{הסגת גבול, _אנגלית}, אין הן מוגנות מפני פגיעה על-ידי צד שלישי, כשאין זו מתבטאת בשלילת החזקה (כגון שראובן הורשה לתלות שלט על כותלו של שמעון, ובא לוי ומסירו).^מג)

לח) דוק בספרו של גודיב.

לט) עד כאן הייתה סקירת המשפט האנגלי מבוססת על הלסבורי-סיימונדס, כרך ל"ב, עמ' 248, 252-253; צ'שיר עמ' 49, ואילך, 453; וביחוד ארמנז'ון, ג', עמ' 30 ואילך.

מ) הלסבורי-סיימונדס, שם, עמ' 254-255; צ'שיר, עמ' 540; ארמנז'ון, שם, עמ' 87.

מא) צ'שיר, עמ' 464 ואילך; הלסבורי-סיימונדס, כרך י"ב, עמ' 625; סלמונד, נזיקין, עמ' 211 ואילך.

מב) סלמונד, נזיקין, שם, עמ' 171-172.

מג) במשפט אחרון זה נרמז סיבוך קשה וחסר יסוד אובייקטיבי, שהמשפט האנגלי מסתבך בו כאשר ה"הרשאה" הנכללת בהסכם שחייב כוללת בה רשות החזקה. על-ידי רשות-ההחזקה שהושלמה על-ידי קבלת ההחזקה בנכס בפועל, ממילא נעשה המורשה מוגן מצד אחד מפני ביטול ההרשאה על-ידי המרשה או באי-כוחו, ומצד שני מקבל הוא גם תביעת trespass{הסגת גבול, _אנגלית} לטובתו, וממילא נעשה הוא מוגן גם מפני צדדים שלישיים. תוצאה זו מטשטשת לחלוטין את ההבדל בין "הרשאת-ההחזקה" (possessory licence{רשיון הקנין, _אנגלית}) לבין leasehold(זכות חכירה, _אנגלית} "אקויטבילי" גמור, אך שני המוסדות לא נתמזגו. חשיבותה העיקרית של ההבחנה ביניהם היא לעניין תחולתם או אי-תחולתם של דיני הגנת הדייר, אך שום קנה-מידה ממשי כדי להבחין בין המקרה הראוי לתחולה זו לבין המקרה שאיננו ראוי איננו קיים. צ'שיר, בעמ' 362-363, מנסה למצוא את קנה-המידה בכוונת הצדדים להסכם: "אם כי אדם המקבל החזקה יחודית בקרקע צריך להיחשב לכאורה כ-tenant{חוכר, _אנגלית}, הרי בכל-זאת הוא יהיה רק licensee{בעל רישיון , _אנגלית} בלבד, אם המסקנה העולה מן המסיבות והתנהגות הצדדים היא כי תהיה לו זכות אישית של ישיבה, אך לא שום שעבוד מסויים בקרקע (no definite interest in land{שאינו בעל ענין מובהק בקרקע, _אנגלית})". אולם, בעמ' 467 הוא הוא הכותב: "מהו טיבה המשפטי של זכות ישיבה זו?... הדעה המקובלת היא, שאם בית-המשפט יפעיל את ה-licence{רישיון, _אנגלית} בעין, במובן זה שינתן צו מניעה נגד ביטולו על-ידי הפרת חוזה, הרי זה שעבוד אקויטבילי... המוטל על הקרקע (an equitable interest which binds the land{בעלות שביושר המחייבת את המקרקעין, _אנגלית}) ביד כל אדם, לבד ממי שלוקח את ה-estate{אחוזה-נכס, _אנגלית} הלגלי בתמורה וללא ידיעה". סיבוך מופרך זה אומץ בהדרגה, בשורה של פסקי-דין, גם במדינת ישראל: ר' ע"א 17/49 (ויסמן נ' סטריקובסקי, פסקיס ע' ב' עמ' 166); ע"א 47/51 (בדר נ. בוכמן, פסקי-דין ח', עמ' 870); ע"א 112/54 (המפלגה הקומוניסטית נ' הכנסיה הארמנית, פסקי דין ט', עמ' 529). בכל פסקי-הדין הללו נעלם מן השופטים כי קנה-המידה הפשוט, שאותו הם בעצם ביקשו, נמצא להם למעשה בהגדרה המהותית הרגילה של השכירות, לפיה הנאה המגיעה על פי הסכם הדדי ותלויה בתשלום שכר כנגדה הריהי הנאה של שכירות, ואילו מה שאינו כן - איננו שכירות.

הדף הבא