שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
לעומת זאת נראה כי פתרון משביע-רצון לגמרי נמצא לענין דלעיל בדיני ישראל. הפתרון הוא כפול, ובחלקו הראשון מופיע הוא בהגהת הרמ"א על שו"ע חו"מ סי' שס"ג סע' ו'. הנוסח הוא: "כופין על מידת-סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר". "מידת סדום" מוגדרת בפרקי אבות פ"ה מ"י: "האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מדה בינונית, ויש אומרים מידת סדום"; ופירוש הדין האמור הוא שכופים נגד הביצוע העקבי של העקרון "שלי שלי ושלך שלך" אם בעל הנכס אינו נמצא חסר על-ידי הפגיעה בזכותו, ואילו חברו נהנה. ההסבר המוסרי של הדין, המבליט את ההקבלה לאיסור הרשעות שראינו לעיל, נמצא לנו בבבא קמא, דף פ"א עמ' ב': "הרי שכלו פירותיו מן השדה ואינו מניח בני-אדם להיכנס בתוך שדהו, מה הבריות אומרות עליו? - מה הנאה יש לפלוני ומה הבריות מזיקות לו? עליו הכתוב אומר: מהיות טוב אל תקרי רע. ומי כתיב מהיות טוב אל תקרי רע? אין, כתיב כי האי גוונא: אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות".יז) אך זהו רק ההסבר המוסרי, ואילו המקור המשפטי הוא בבבא בתרא, דף י"ב עמ' ב'. פירושו המדויק של מקור זה נתון במחלוקת, והשאלה היא אם כל אימת שהויתור מצד בעל הנכס לא יגרע מהנאתו חייב הוא ממילא לותר לחברו - ואף כשבמסיבות המקרה יש בידו להשיג תמורה מחברו - או שמא, כשיש בידו להשיג תמורה, אין הוא חייב לותר בלעדיה, ואף כשהויתור בעצם אינו גורע ממנו דבר.יח) אולם, באמת נראה כי יותר משהמפרשים חלוקים כאן על גדרי הדין למעשה, חלוקים הם על האופן שבו אנו מגיעים אליו, ואילו הדין הנכון הוא שאין בעל הנכס יכול לדרוש תמורה בעד ויתור שלא יגרע מהנאתו דבר ושאין לו ערך כלכלי אובייקטיבי, אך במקום שיש לויתור ערך כלכלי אובייקטיבי רשאי בעל הנכס שלא לותר בלעדי התמורה, ואף כשהויתור כשלעצמו לא יגרע מהנאתו ולא כלום.יט)
יז) השווה גם בתשובת הרא"ש, כלל צ"ז סע' ב': "כופין אותו להתרחק מן המדות הרעות ולעשות חסד עם חברו בדבר שאינו מפסיד כלום".
יח) ר' הרב המגיד וכסף משנה על פי"ב מהל' שכנים הל׳ א', ובית-יוסף על חו"מ סי' קע"ד סע' א'.
יט) כך נראה לי לפי הלך-המחשבה כלהלן.
הסוגיה בבבא בתרא י"ב ב' מביאה שלשה מקרים של חלוקת שותפות שבהם הכריע רב יוסף באופן שונה, אף-על-פי שהעניינים להכרעה בשלשת המקרים היו דומים לכאורה: "ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה. כי קא פלגו, א"ל פליגו לי אמצראי. אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף: אמרי ליה אחי, מעלינן ליה עילויא כי נכסי דבי בר מריון, - והלכתא כרב יוסף. תרי ארעתא אתרי נגרי, אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף: זמנין האי מדויל והאי לא מדויל, - והלכתא כרב יוסף. תרתי אחד ניגרא, א"ר יוסף: כגון זה כופין על מדת סדום"...
מתעוררת אם-כן השאלה, מה ההבדל בין שלשה המקרים ועל מה מבוססת הבחנת רב יוסף ביניהם. בקשר לכך מוצעות שתי שיטות עיקריות, של רש"י ורבנו תם, אך שתיהן גם יחד נזקקות לתרוצים דחוקים. רש"י מפליג להנחה, שבמקרה הראשון - בהבדל מן המקרה השלישי - היה השדה שעמד לחלוקה שדה-בעל, וחלקי השדה לא היו כאן אפוא שווים ביניהם, באשר לעתים יכול היה החלק האחד להתברך במים יותר ממשנהו; אך בצדק מקשה על זה רבנו תם, שאם בחלוקת השותפות ראוי לקחת בחשבון לא רק הבדלים הקיימים בין החלקים בעין, אלא גם הבדלים העשויים להתהוות בעתיד, הרי גם בשדות-שלחים - ואף בשדות שלחים הנזקקים לאותו מקור-השקאה בעצמו - יתכן שיתהוו בעתיד הבדלים, למשל בהשפעת הרוחות. ומצד שני, גם תרוץ רבנו תם הוא דחוק, כי הוא מניח שההבדל בין המקרה הראשון לשלישי הוא, שבמקרה הראשון הצדיק רב יוסף את השותף שלא רצה לותר בלי תמורה, באשר שותף זה עמד על-כל-פנים על זכות שהיתה לו: הזכות לערוך הגרלה, - אך במקרה השלישי עמד השותף הקפדן על דרישה של הרביית-חלקים בעלמא, ולכן כפה אותו רב יוסף לותר; אולם, הנחה זו, שדרישת השותף הקפדן לא היתה כלל בבחינת עמידה על זכות שהיתה לו, אלא דרישה מופרכת מעיקרא, אינה מתישבת עם מכלול הענין הנידון ועם אמירת רב יוסף ש"כגון זה כופין על מדת סדום": לפי פירוש רבנו תם בכלל לא היתה כאן עמידה על מידת-סדום ("שלי שלי ושלך שלך"), כי אם עמידה על מידת-הרשע "שלי שלי ושלך שלי", ובצדק מקשה על זה הרא"ש, בתשובה שציטטנו לעיל, בהערה י"ז, שאם-כן, "כל זה נהנה וזה אינו חסר דכופין על מידת-סדום - אמאי כופין? והלא חסר הוא ממון שיתן לו חברו בשביל הנאתו...".
לעומת זאת נראה לע"ד שהסוגיה מתפרשת מתוכה, בלי שום צורך בתרוצים מבחוץ, ושלשת המקרים הם אלה: א) אחד קנה אדמה על מצר בית אביו, ולכשבאו לחלק את ירושת האב ביקש הבן לקבל את חלקו סמוך למצר בלי הגרלה. אמר רבה: כגון זה כופין על מידת סדום, אבל רב יוסף פסק שיכולים האחים להעלות את ערך החלקה - והלכה כרב יוסף; ב) שניים שהיו להם שני שדות נפרדים בשותפות, על גדות שני נהרות שונים, וכשבאו לחלק ביקש אחד לחלק שדה כנגד שדה, כדי שיהא לו שדה רצוף אחד (וכגון שיותר קל לו לעבד שדה רציף, או אפילו שביקש לקבל לא רק שדה רצוף סתם, אלא דווקא שדה אחד פלוני ובלי הגרלה, משום שאותו שדה קרוב יותר לביתו). לעומת זאת ביקש חברו לקבל חצי בכל שדה לחוד, כפי שהיה מגיע לו על-פי חומר הדין. אמר רבה: כגון זה כופין על מידת סדום, אבל רב יוסף פסק כי בהיות השדות סמוכים לנהרות שונים, ממילא גם טיבם העצמי הוא שונה, באשר לא תמיד יתרונות הסמיכות לנהר זה הם כיתרונות הסמיכות לנהר האחר, ולכן עמידת השותף השני על השתמרות זכויותיו בסמוך לשני הנהרות אין בה משום עמידה על מידת סדום ואין כופים כנגדו. גם במקרה זה ההלכה כרב יוסף; ג) שניים שהיו להם שני שדות נפרדים בשותפות, על גדות נהר אחד, וכשבאו לחלק ביקש אחד לחלק שדה כנגד שדה וחברו עמד על חומר הדין, כנ"ל. אמר רב יוסף: כגון זה כופין על מידת סדום, - והלכה כרב יוסף.
והנה, ההבדל בין המקרה השני לשלישי הוא מפורש וברור - לפי הפירוש שלנו, כמו לפי הפירושים האחרים; אך גם לפי הפירוש שלנו עדיין השאלה עומדת, מה ההבדל בין המקרה הראשון לשלישי, ומדוע מתדמה הדין במקרה הראשון ובשני ואילו המקרה השלישי נבדל משניהם.
התשובה, נראה שגלומה היא בהכרח וממילא בהסברת רב יוסף לעמדתו במקרה השני: אין העמידה על חומר דיני החלוקה נחשבת כמידת סדום במקום שהויתור עליהם עשוי להביא למוותר משהו שלא יכיל את כל היתרונות הגלומים במה שעשוי הוא להשיג לכשתתקיים החלוקה על-פי חומר הדין. מכאן משמע שבמקרה הראשון - בדומה למקרה השני ובהבדל מן השלישי - היה הויתור מצד השותף הקפדן כרוך בסכנת הפסד של יתרון כלשהו: במקרה הראשון הכיל החלק הסמוך למצר יתרון כלשהו שלא היה בחלקים האחרים, אך במקרה השלישי הכיל כל אחד משני השדות את כל היתרונות הגלומים בחצאים של שניהם. ומה היה במקרה הראשון הבדל-היתרונות, שלא נמצא כמוהו במקרה השלישי? הבדל זה, בשום פנים אין צריך לנחשו: המקרים הנידונים בסוגיה הובאו רק כדי ללמד על דיוקו של הדין העולה מתוך הצרוף של שלשתם, על-פי הנתונים המפורשים בתוכם; והשאלה היא אם-כן מה הם הנתונים הללו החשובים לעניינו? קודם דחינו כבר את ההנחה של רש"י, שהנתון החשוב הוא שבמקרה השלישי היו השדות סמוכים לנהר. לא זו בלבד שהאנטינום של נתון זה, שבמקרה הראשון היה מדובר בשדה-בעל, אינו מוביל כאמור לשום מקום, אלא יתר-על-כן: אין זה כלל אנטינום מחויב; אף במקרה הראשון יתכן ויתכן שהשדה היה שדה-שלחים, ונראה שענין הנהר במקרה השלישי הובא רק כדי להבדילו מענין שני הנהרות במקרה השני. אולם, מצד שני אין לומר גם (כפי שמשתמע משיטת הנודע ביהודה, המובאת בפתחי-תשובה על חו"מ סי' ק"ע ס"ק א'), כי ההבדל הוא בכך, שבמקרה הראשון היתה למבקש-הויתור חלקה סמוכה, והיה לו אפוא ענין מובהק לקבל את חלקו סמוך למצר, עד שמוכן היה לשלם כדי להבטיח יתרון זה לעצמו, בעוד שבמקרה השלישי לא היה למבקש-הויתור ענין מובהק כל-כך, ומאחר שלהשיג ממנו תשלום בעד היתרון אי אפשר היה מכל-מקום, ראוי היה לשותפו לותר לו. תרוץ כזה הוא נמנע, לא רק מפני האבסורד שפותח הוא פתח להתמודדות בין הצדדים, אשר בית-הדין מוזמן להכריע בה, באופן פרדוקסלי, על-פי תוצאותיה הצפויות, אלא מופרך הוא גם מעבר לכל שיקול פרגמטי כזה. כי גם במקרה השלישי - אף אם לא היתה למבקש-הויתור חלקה סמוכה מלכתחילה לאחד השדות, הרי מכל-מקום, חצי של שדה כלשהו היה מובטח לו ודאי; ומה שהוא ביקש היה רק זה - או, לפחות, קודם-כל זה - שמחצית-השדה השנייה, המגיעה לו גם-כן, תינתן לו בסמוך לחצי הראשון. באופן כזה מתדמה איפוא המקרה השלישי לראשון , ומתברר כי עצם עניינו של המבקש ברציפות חלקותיו אינו גורם מבדיל כלל, באשר הוא משותף לשני המקרים כאחד.
אולם, ניתוח זה כבר מביא אותנו להסבר ההגיוני הנכון, המתחייב מעצמו: במקרה השלישי, אם ייעתר השותף למבקש-הויתור, הרי גם הוא יקבל את שני החצאים המגיעים לו באופן מצורף; ואף אם לו, באופן אישי, אין משום-מה נפקא מינה, הרי הוא יקבל על-כל-פנים משהו השווה ביתרונות האובייקטיביים בדיוק למה שיקבל חברו. לעומת זאת, במקרה הראשון מגיע לכל אחד מן השותפים רק חצי אחד, ורק מבקש-הויתור יש לו חלקה סמוכה לאחד החצאים. בהתאם לכך, אם הוא יקבל את החצי המגיע לו בסמוך לחלקתו, הרי שאותו חצי יחזור וייכלל ביחידה יותר גדולה, וערכו בשוק יהיה לפי זה; אולם, השותף השני, שאין לו חלקה סמוכה, יקבל רק חצי שערכו בשוק יהיה לפי ערכו העצמי בקטנותו - ומשמע שלפי טבע הענין דורש כאן מבקש-הויתור כי יינתן לו חצי אשר תוך כדי ההיעתרות ייהפך ערכו לגדול יותר מערך החצי שיישאר בתמורתו לצד שכנגד. המקרה דומה כאן אם-כן באמת למקרה השני: בשני המקרים כאחד שלל רב יוסף את כפיית הויתור משום שהחלקים שעמדו לחלוקה לא היו לגמרי שווים ביניהם; וגם אם ההבדל לא היה מרחיק-לכת כל-כך עד שיהא בו כדי לפגוע בעצם הדין של היות החלקים ראויים להתחלק זה כנגד זה על-פי הגרלה - שהרי כשלעצמם, בשימושם וערכם העצמי, הם שווים, - הרי בהיותם נדרשים על-ידי מישהו לפנים משורת הדין, בטענת "זה נהנה וזה אינו חסר", מקבל חשיבות אותו ההבדל המשני שלא היה חשוב עד עכשיו, כי יכול הנתבע להשיב שהפסד הסיכוי לזכות ביתרון פלוני, המצוי רק בחלק האחד, הריהו לדידו חסרון. אולם, מכאן ואילך גם באים אנו לגורם המיחד את המקרה הראשון לא רק מן המקרה השלישי, אלא אף מן המקרה השני. כי במקרה השני הצדיק רב יוסף את הנתבע בגלל סמיכות החלקים לנהרות שונים, ואף-על-פי שהבדל הנהרות לא גרר שום הבדל במחיר החלקים. אך לעומת זאת, במקרה הראשון, היה ההבדל במיקום החלקים כרוך גם בהבדל של מחיר: לא מפני שאחד השותפים היה מעונין בייחוד באחד החלקים, אלא מפני שאותו חלק - ביד אותו השותף - היה נעשה יקר יותר אף לגבי אנשים אחרים; ואכן, עצם הדבר הזה היה כל ההבדל כלו בין החלקים השונים. לכן, במקרה השני, כשהצדיק רב יוסף את הנתבע, הסתמך הוא על עצם ההבדל הטבעי בין החלקים השונים, אך בהצדיקו את הנתבע במקרה הראשון נבלע לו ייחודו של החלק בזכותו של השותף להעריכו ביותר מערכו העצמי, לפי הערך הכלכלי שיהיה לו ביד השותף המעונין.
ביחס לעיקר הדין למעשה, אין פירוש זה מתנגש עם הכרעה מקובלת כלשהי. הכל מסכימים שכאשר אין הבדל בין החלקים, יכול שותף מעונין לדרוש לו דווקא חלק מסוים בלי הגרלה, וכופים על מידת סדום לטובתו, ואילו כשיש הבדל - אין כופים לטובתו, ויכול שכנגדו להתנות את הויתור בתשלום, בין אם ההבדל הוא בעל ערך כלכלי אובייקטיבי ובין אם לא. הדגש המיוחד שבפירוש שלנו הוא שבחלוקת השותפות אין להעריך את החלקים כפי שהם כשלעצמם, לעת החלוקה, אלא כפי מה שיתהווה על-ידי החלוקה בדיעבד; ובמקום שערך החלק בדיעבד יהא שונה מערך החלקים האחרים בדיעבד, רואים אותו שונה מלכתחילה מיתר החלקים, וההקפדה על הסיכוי לקבל אותו אינה נחשבת אפוא כמידת-סדום, על דעת הכל.