ד.א.ז.5-6.

5. "לך ואחריך לפלוני"

בסמיכות למה שהעלינו בענין "תנאי הגבלת המהות" יכולים אנו לברר עתה גם את בעיות התנאי של "לך ואחריך לפלוני".

השאלה הראשונה מתעוררת כאן לנוכח העובדה, ששיטות אחדות מגבילות את אפשרות התנאי מסוג זה לצוואות בלבד - ואפילו במסגרת הצוואות, יש שמגבילים את העניין לסוגי אחריך מיוחדים. השאלה היא זאת, האם מוצדקות ההגבלות האלו, או - מן הכיוון ההפוך - מה יש לומר על שיטה כמו דיני ישראל, המאפשרת את התנאי הנידון ללא הגבלה יסודית כלל, אם מבחינת המקנה ואם מבחינת אחריך. על שאלות אלה נראה שאי אפשר לענות מיניה וביה בשלמות. מלכתחילה מסתבר רק לומר, שאם מוכנה השיטה להכיר בתנאי מסוג זה מעיקרא, הרי שצמצום ההכרה לפנים מכך, בגדרים חלקיים כלשהם, שוב אינו יכול להיות מוצדק באופן מובהק, מעצם טבעו. השאלה מוכרחת להיות קודם כל, האם יש בהתנאה הנידונה פגם עקרוני כלשהו, או שמא באמת אין בה שום פגם מיוחד; ומעתה, אם יש בה פגם, הרי שאין להתירה מכל וכל, ואם אין בה פגם - או, לפחות, אם אין בה פגם שהיה מצדיק לאסרה לחלוטין - הרי ששוב אין טעם לשחק בה בהבחנות לחוצות, ומוטב להתירה בכללות.

עוברים אנו אם כן לשאלה בדבר פגם עקרוני; אך שאלה זו, מצידה, תלויה כמובן בתוצאות המעשיות אשר השיטה המשפטית מיחסת להתנאה מן הסוג הנידון.

ראינו כי בצרפת ובאיטליה, עיקר משמעותו של התנאי הנידון הוא באיסור הקנאה המוטל על הקונה הראשון - וממילא חלה בזה הביקורת שהעלינו מקודם. מצד שני, בגרמניה ובשוייצריה מתלווה איסור ההקנאה גם בהגבלות אחרות, עד כדי כך שלמעשה אמנם נהפך כאן "אחריך" לבעל בית גמור, בעוד שלקונה הראשון, נשאר לאמיתו של דבר רק שעבוד של פירות נגד קניינו של "אחריך" - והתוצאה היא אפוא, שלמעשה שוב אין נשאר כאן מיחודו של התנאי הנידון ולא כלום. לאור זאת נותר לנו למעשה לדון בעניין רק לפי השיטות המעמידות את התנאי על משמעותו העיקרית - היינו השיטות המסכימות כי גם בתוך תקופתו של הקונה הראשון תהיה אמנם לקונה הזכות התוכנית המלאה שהמקנה התיימר להעביר לו, ואף עד כדי כך, שהקונה יכול להכשיל את ראייותו של "אחריך" (כפי שהמצב הוא בדיני ישראל, במשפט האנגלי ובמדינת ישראל דהאידנא). נגד הגישה הזאת אפשר להעלות שתי טענות: ראשית, שריווח היענותו של המשפט לרצון המקנה בתקופת הקונה הראשון עשויה כאן מכל מקום לצאת בהפסד על ידי האפשרות הנפתחת להכשלת רצון המקנה לגבי המשך הזכות בידו של "אחריך"; ושנית, שהשארת הקונה הראשון במצב של חוסר הגבלה ופיקוח, מחד גיסא, והעדר המשך של כוח הורשה, מאידך, עשויה לדרבנו לבזבוזו של הנכס. אולם, כנגד הטענות האלו ניתן גם לומר, שאם עקביות הדין בחלוקת הזכויות בין הראשון לאחריך אינה נוחה למקנה - הרשות בידו שלא להשתמש בתנאי הנידון - ואם בחר הוא דווקא בתנאי הלזה, הרי שחזקה עליו כי אמנם זה רצונו; ואילו במה שנוגע לסכנת הבזבוז, הרי זו מתאזנת על ידי שיקולי הכדאיות הכלכלית של הקונה הראשון, אשר אין זה רשאי לחרוג מהם על פי דיני ישראל, שמא ייתפס בדין הרשעות.^קיח) מסתבר שעל פי דיני ישראל אף אין כאן מקום לחשש מיוחד בדבר הכשלת סיכויי השבחתו של הנכס בתקופה שבינתיים, מפני שהקונה הראשון שישביח את הנכס - או יורשיו אשר יבואו במקומו - יהיו זכאים על כל פנים לפיצוי בעד מותר השבח, כדין היורד ברשות (וממש כפי שהיו זכאים לוּ נערכו הדברים לאו דווקא על פי התנאי הנידון, כי אם בדרך אחרת, שהיא כשרה לכל הדעות, וכגון קניין פירות או כיו"ב).^קיט) בסך הכל נראה אפוא לומר, שאם עשויים אנשים למצוא ענין בהסדר מן הסוג הנידון - והמציאות מוכיחה שאמנם יש להם לפעמים עניין שכזה - הרי שגם אם אין אולי סיבה לעודדם לכך, אין גם מכל מקום שום סיבה לאכזבם.

6. ההתגברות על תנאים נצחיים

מבירור עניינו של תנאי "לך ואחריך לפלוני" מובילה שוב הדרך במישרין לבעיות ההתגברות על תנאים נצחיים - שהרי עיקר שימושו של ה-rule against perpetuities{כלל נגד ניצחיות, _אנגלית} במשפט האנגלי מצוי אמנם בקשר לתנאי של "לך ואחריך לפלוני".

ראוי אם כן לציין קודם כל, שבתחום זה פטורים דיני ישראל מסכנת התנאים הנצחיים מעיקרא, על ידי הכלל הנקבע כאן, שראייות "אחריך" אינה עוברת בירושה. כלל זה משלים את הדין היסודי של המשפט העברי, שאין אדם יכול לזַכות את מי שלא בא בשעת מעשה לעולם,^קכ) ובסך הכל נמנע פה אפוא, מיסודו של הדין, שזהות האדם הספציפי, אשר יוכל להיות זכאי בקנין, תישאר מותלה בספק.

אולם, ה-rule against perpetuities{כלל נגד ניצחיות, _אנגלית} האנגלי אינו משמש רק כנגד התנאי של "לך ואחריך לפלוני", כי אם גם כנגד מה שלפי מינוחנו ייחשב כתנאי דוחה או כתנאי התחלת המימוש (כאשר התנאי הוא בר סיכול). כאן יש לומר אפוא, כי באשר לתנאי הדוחה, הרי לפי דיני ישראל, מכל מקום אין הספק עשוי להכביד, מפני שהצדדים יכולים לחזור בהם מן העסק בכל עת, - ויתר על כן כי לכל היותר יוכל התנאי הדוחה להישאר מפוקפק בעינו רק כל עוד ששני הצדדים נשארים בחיים. גם במה שנוגע לתנאי התחלת המימוש, הרי לפי דיני ישראל תימצא בדרך כלל תקנה מהותית-פנימית נגד הנצחת מצב מסופק בעניין - מפני שהדברים יהיו אמורים בשעבוד, ואילו השעבוד אינו יכול להיות נצחי לפי דיני ישראל מעצם טבעו. בדרך כלל יצטרך אפוא הספק להתברר על כל פנים תוך תקופת השעבוד. אולם, יש לשים לב, שגם על פי דיני ישראל, נשארת מכל מקום האפשרות שהשעבוד יועמד על תנאי מפוקפק לחלוטין, אשר התקנה המהותית הפנימית לא תוכל להועיל לו וכמו, למשל, "למשך המלחמה, מזמן שתפרוץ". מעבר לכך, אין תקנה מהותית-פנימית גם כנגד ספק נצחי שיהא עשוי להתעורר על פי תנאי מהפך למפרע. ראוי להעיר, כי תנאי מסוג זה אינו מוכּר במיוחד במשפט האנגלי, ושם - לכן - גם ה-rule against perpetuities איננו מועיל בכך. כמו כן, אין בתחום זה שום תקנה מיוחדת מבחינתנו בשיטות המשפט של יבשת אירופה. לעומת זאת, בדיני ישראל עשויה אמנם להועיל כאן התקנה המיוחדת, שהעסק בטל, אם תלוי הוא בתנאי אשר מטבע ברייתו אי אפשר שיתקיים לחיוב תוך ימיו של הצד המזוכה. אולם, גם תקנה זו משאירה עדיין מקום לתקלה, כאשר התנאי עשוי להתגשם בחיי המזוכה, אך עשוי גם שלא להתגשם ולהישאר תלוי בספק במשך תקופה ארוכה. נדמה, אפוא, כי לגבי מקרה שכזה ראוי היה שתיקבע תקנה נוספת, שתאפשר לבית הדין להכריז את התנאי כמסוכל, לפי שודא דדייני - אולי גם תוך פיצויי איזון מתאימים - והיינו כשלא נקבע זמן לקיומו של התנאי, ונראה לבית הדין כי על פי המסיבות עבר כבר על התנאי זמן רב למדי, ועדיין עשוי הוא להישאר תלוי, בלי קץ הכרחי בקרבת זמן סבירה, ותקלתו מרובה מתועלתו.

קיח) דוק ברשב"ם על בבא בתרא קל"ז א', ד"ה ערום, לעומת דבריו שם בד"ה לשוינהו איסור הנאה.

קיט) ר' בספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ג', סע' ג, מס' 5.

קכ) שו"ע חו"מ סי' ר"י; ור' לעיל פרק ב', סע' ח', הערה תנ"ה, בסמיכות להערה תנ"ה-16.

הדף הבא