ד.ג.2.

כשהבחנה זו נקוטה בידנו מתישבים כל הדינים באופן הגיוני ועל הצד הטוב ביותר:

א) במיטלטלין קובעת ההחזקה את הרשות לעניין חזקה ואחריות בנזיקין, ולאחר יאוש הבעלים הריהי קובעת את הרשות גם לגבי כמה עניינים אחרים (כגון הקנאה, אכילת פירות ועוד);

ב) יציאת החפץ המיטלטל מהחזקת הבעלים להחזקתו של גזלן מונעת מהם את הרשות להקנאה;

ג) במקרקעין, הכלל הוא שאין הם נגזלים, כלומר - קודם-כל - שהחזקתם על-ידי הגזלן אינה מעניקה לו רשות בהם (ולפיכך אין הגזלן מקנה את המקרקעין אף פעם, אין הוא זוכה בפירותיהם ואין הוא מתחייב כלפי הבעלים באונסים שלא באו מחמתו, ובאופן קורילטיבי נשארים המקרקעין לעולם ברשות בעליהם לעניין ביטול יומרת ההקנאה של הגזלן, לעניין הזכייה בפירות ולעניין סבל האונסים);

ד) הכלל האחרון הנ"ל אין פירושו כי המקרקעין נשארים לעולם ברשות בעליהם אף במקום שהעניין איננו קורליטיבי לחוסר-הרשות הגזלן: הכלל שהקרקע אינה נגזלת - מבחינתו של בעל המקרקעין כשלעצמו, פירושו הוא רק שהמקרקעין אינם יוצאים מרשות הבעלים כל זמן שיש בידם להוציאם בדיינים, אבל אבדן ההחזקה מעבר לזה מוציא ומוציא את המקרקעין מרשות הבעלים, לפחות לעניין הקנאה;

ה) למרות הכללים מס' ג' וד' קובעת ההחזקה את הרשות במקרקעין לעניין כלאיים (בכפוף לסייג היאוש והשיקוע שראינו מקודם), וכן קובעת היא את הרשות לעניין חזקה - וכפי שמסתבר, גם לעניין האחריות בנזיקין כלפי כלי עלמא - ובשתי נקודות אחרונות אלו חוזרים אפוא דיני ההחזקה במקרקעין ובמיטלטלין ומתאחדים.

הדף הבא