שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
על חזקת שייכותם והחזקתם של דברים שבמצר בין חצרות אחדות עמדנו כבר בספר על "ההחזקה ודיניה", בפרק ה', סע' ה' סי' 1, בסמיכות להערה ס"א; אך כאן צריכים אנו להשלים את התמונה במה שנוגע לא לדין חזקת השייכות, כיאם לדין השייכות האמיתית - ולאור מסקנותינו שעד כה, שוב אין שום בעיה מיוחדת יכולה להתעורר מבחינה זו לגבי כל מיני הדברים העשויים להימצא במצר, אלא נשאר לנו לבדוק רק את דין השייכות של חיבורי-המקרקעיןשבמצר.
לענין זה נראה שיש להבחין בין שתי אפשרויות עקרוניות. האחת היא כשהמקרקע המחובר - כל עיקרו עומד במצר, ונראה כי אפילו השיטות האירופיות שיש להן דין accessio {רְכוּשָׁה, לטינית} סוטות מדין זה, במקרה האמור. אולם, את הסטייה הזאת קשה להעמיד על איזו שיטה עקבית מבוררת. נראה הדבר פשוט, שאם הוקם החיבור שלא בתום-לב על-ידי אדם זר לחלוטין, ואיש מבני המצר אינו מעוניין לקיים את החיבור, הרי לפחות בשיטות האירופיות שמלבדהבג"ב יש לבני המצר תביעת עקירה, על-פי הדין הכללי. אם הוקם החיבור בתום-לב, נראה על-פי הדין הכללי שאין שם תביעת עקירה, אך אין החיבור נעשה דווקא משותף לכל בני המצר. אם הוקם החיבור שלא בתום-לב, ולפחות אחדמבני המצר מעוניין לקיימו - יש מקום להסתפק אם לבני המצר האחרים יש תביעת עקירה; וגם במקרה זה, אם יישאר החיבור במקומו, אין הוא נעשה דווקא משותף לכלם. נוצרת לגבי החיבור רק חזקה של שיתוף, בדומה לעקרוןהעברי, וניתנת אפשרות להוכיח כי החיבור נשאר בבעלותו של מישהו מבני המצר לבדו. אין הדין המפורש עונה על השאלה אם תוכל להיות מוכחת גם בעלות נפרדת של אדם שאיננו מבני המצר. אם הבעלות היא נפרדת יש לכל אחדמבני-המצר זכות להצטרף אליה כנגד תשלום חלקם המתאים בערך החיבור והקרקע - ולפחות זה הדין כשהחיבור הוא כותל. על הכותל המשותף רשאי גם כל אחד מבני המצר להוסיף, והתוספת נשארת בבעלות נפרדת של המוסיף - כלזמן שחבריו אינם מצטרפים לשיתוף בה, - אך בינתיים חייב המוסיף לפצות את חבריו על חובתם לסבול את התוספת. דיני ההצטרפות לשיתוף ודיני ההוספה על הכותל מצויים רק בצרפת ובאיטליה, אך לא בגרמניה ובשוייצריה.רט)
בדיני ישראל, המצב בעיקרו הוא דומה, אך מתחייבים שינויים אחדים בפרטים. נראה, שאם הוקם החיבור שלא בהתאם לאופן השימוש הראוי במקום יש לכל אחד מבני-המצר תביעת עקירה. אם העקירה אינה נדרשת - או שהחיבורהוקם בהתאם לאופן השימוש הראוי, ואין לבני המצר תביעת-עקירה - יכול כל אחד מהם להצטרף לשיתוף, כנגד תשלום חלקו בשבח. החיבור יהא מוקם בהתאם לאופן השימוש הראוי כשנעשה הוא לשם גידור נאות בין החצרות. עלהכותל המשותף רשאי כל אחד מן השותפים להוסיף ולהחזיק את התוספת בבעלות נפרדת, אך חבריו יכולים להצטרף לשיתוף גם בתוספת - הכל כנגד הפיצוי המתאים. אם הכותל שבמצר מכיל חלונות לבניין שבאחת החצרות, אין בו דיןחיבור שעיקרו במצר, אלא נחשב הוא כחלק של הבניין, המשתרבב לחצר סמוכה - ובזה עוברים אנו לאפשרות העקרונית השנייה שבה יש לנו לדון כאן.רי)
ביחס לאפשרות שנייה זו, שחלק מבניין שעיקרו בחצר אחת משתרבב שלא ברשות לחצר הסמוכה, כותבים פלניול וריפר, בכרך ג', עמ' 269-270, כי בצרפת חל במקרה זה הדין הרגיל - והיינו כי השכן רוכש את חלק הבניין המשתרבבלתחומו (ואם הבונה פעל שלא בתום-לב יוכל השכן לדרוש את עקירת החלק המשתרבב, גם את יגרור הדבר את הרס הבניין כלו). הדין הרגיל חל כנראה גם באנגליה.ריא) אולם, באיטליה, בגרמניה ובשוייצריה נחקק דין מיוחד כלהלןלמקרה שהבונה פעל בתום-לב.
באיטליה נקבע בסע' 938 של ספר החוקים האזרחי לאמור: "אם בעת הקמתו של בניין תופסים בתום-לב חלק מאדמת השכן, והשכן אינו מתנגד תוך שלשה חודשים מן היום שהתחילה הבנייה, יכול השופט, בהתחשב במסיבות, להעניקלבונה את בעלות הבניין והקרקע שנתפסה. הבונה חייב לשלם לבעל הקרקע את כפל ערך הקרקע שנתפסה, בנוסף על דמי הנזק".
בגרמניה קובע סע' 912 של הבג"ב: "בעל הקרקע, שבהיותו מקים בניין בנה מעבר לגבולו, בלי שיהיה אשם בזדון או בפשיעה גסה - חייב שכנו לסבול את המבנה המשתרבב, אלא אם-כן הביע התנגדות לפני הסגת הגבול או מיד לאחריה. את השכן יש לפצות בשכר כספי (Geldrente {פנסיה כספית, גרמנית})"... סע' 913 מוסיף כי את השכר יש לשלם בכל שנה מראש (כל זמן שהמבנה המשתרבב קיים), וחייב בו כל מי שהוא בעל הבניין, בשעתו, לטובת מי שהוא בעל האחוזה השכנה באותה שעה. לפי סע' 914, חובת השכר היא שעבוד ראשון על האחוזה שבה עיקר הבניין, ואת "קניין המקום" הנוצר כאמור אין לרשום בספר האחוזה; אולם, חוזה הקובע את גובה השכר או הבא למחול על השכר - טעון רישום. סע' 915 קובע כי בעל האחוזה השכנה יכול בכל עת לדרוש כי בעל הבניין יקנה ממנו את גוף חלקת האדמה שנתפסה, כנגד תשלום ערכה בשעת הסגת הגבול. דרישה זו אינה מבטלת את חובת השכר לגבי הזמן שעבר עד העברת הגוף. לפי סע' 916 חלות ההוראות הנ"ל (חוץ מסע' 915), בכפוף לשינויים המחוייבים, לגבי מי שהיה לו שעבוד באחוזה השכנה וקניינו נפגע.
בשוייצריה דן בענייננו סע' 674 של הצג"ב: "הבניינים והמתקנים האחרים המשתרבבים מאחוזה אחת לרעותה נשארים חלקים עיקריים של האחוזה אשר ממנה הם משתרבבים - אם יש לבעליהם זכות ריאלית להשארתם. הזכות למבנההמשתרבב יכולה להירשם כשעבוד. אם השרבוב נעשה בלי זכות והנפגע אינו מתנגד תוך הזמן הנאות, אף-על-פי שנודע לו, הרי במסיבות המצדיקות את הדבר אפשר להעניק לבונה שפעל בתום-לב זכות ריאלית להשתרבבות המבנה או את הבעלות בקרקע - כנגד פיצויים מתאימים".ריב)
בדיני ישראל מוצאים אנו בענייננו דעות סותרות. באר הגולהריג) מביא תשובה מאת הרשב"א, שלפיה יש לדון את מסיג הגבול לפי הדין הרגיל (ומאחר שהחלק המשתרבב בודאי אינו יוצר שימוש ראוי במגרש שנתפס, יכול השכן לדרושעקירה); ואפילו תגרום העקירה נזק גדול, "לא אמרו שימכור זה את שלו וישחית את נחלתו". והסמ"עריד) מוסיף על כך טעם, אף כנגד הבונה הפועל כביכול בתום-לב: "דלא עשו תקנת השבים בקרקע, דכיון דהוא דבר קבוע ועומד, ה"ללמידע דשל הנגזל הוא, ולא ה"ל לקנותו". לעומת זאת מובאת בפתחי-תשובהרטו) תשובת המבי"ט, שלפיה - אם פעל הבונה בתום-לב, ועשוי הוא להפסיד על-ידי העקירה הרבה יותר משיפסיד השכן על-ידי "השחתת נחלתו", - מקניםלבונה את חלק המגרש שנתפס, כנגד תשלום ערכו. המחלוקת בין שתי השיטות האלו יוצאת מן העמדה המשותפת, שדוחים את הנזק הקל מפני הנזק החמור מכוח "תקנת השבים", היינו במקרה של גזלה שהחזרתה בעין כרוכה בעקירהשהפסדה מרובה;רטז) אלא שלדעת הרשב"א קבעו את "תקנת השבים" רק לגבי גזלה של מיטלטלין, ואילו המבי"ט סובר כי עשו "תקנת השבים" גם בגזלת מקרקעין, כשהגזלה היא שלא מדעת, - ואם אמנם מצטמצמת המחלוקת בכך, הרילע"ד צודק המשנה-למלך (על פ"ז מהל' גנבה הל' י"א) כשדוחה הוא את דעת המבי"ט מפני דעת הרשב"א.ריז) אולם, כפי שכבר הזכרנו בפרקנו לעיל,ריח) מובאת בפתחי-תשובה גם תשובה אחרת, מתוך ספר "שער המשפט", ולפיה לאהיה המבי"ט צריך כלל להסתמך על "תקנת השבים", כי אם על ההלכה הכללית יותר שמלמד ר' ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה, שאם הברירה היא בין נזק קל לחמור, דוחים את הנזק הקל מפני החמור, כנגד פיצוי, אף במקום שגדריתקנת השבים אינם מתקיימים. הלכה זו - אמנם אף היא שנויה במחלוקת, כפי שראינו לעיל; אך אם מתקבלת המסקנה שאליה הגענו, שההלכה היא אמנם כר' ישמעאל,ריט) ממילא גם בענייננו יש להכריע, שאם סילוק החלק המשתרבבכרוך בנזק העולה על ערכו של מקום השרבוב - חייב אמנם השכן לסבול את השרבוב כנגד פיצוי הולם בעד המקום הנתפס על-ידיו, אף כשבעל הבניין המשתרבב פעל בזדון. השעבוד יצטרך ודאי להתקיים כל זמן שסילוק השרבוב יישארכרוך בנזק הגדול יותר מהפסד מקומו. מבחינה ביקורתית ראוי להעיר כי הוצאה זו של הגנה על הגזלן מפני נזק מוגזם אף בהיותו פועל בזדון אינה צריכה להפחיד; כי מניעת הנזק המוגזם מן הגזלן היא ממילא גם מניעת הנזק המוגזם מןהמערכת הכלכלית של הציבור בכללו, - ואילו להרתעת הגזלן מלכתחילה מניצולו של הדין כדי לכפות על שכנו מכר שהלה מסרב להסכים לו יכולים אנו להסתפק בדיני האיסור והעונשין, הרואים בהסגת-גבול בארץ-ישראל עבירהמשולשת.רכ)
רט) ספר החוקים האזרחי הצרפתי, סע' 653 ואילך, ור' פלניול וריפר, ג', עמ' 294 ואילך; ספר החוקים האזרחי האיטלקי, סע' 874 ואילך, ור' מסיניאו, ב/א, עמ' 512 ואילך; בג"ב, סע' 923-921, ור' וולף-רייזר, עמ' 206 ואילך; צג"ב, סע' 670. בגרמניה אמנם מתיימר החוק שלא לפגועלהלכה בדין ה-accessio (רְכוּשָׁה, לטינית}, אלא מדבר הוא רק על חזקה של "זכות שימוש משותפת" בין בני המצר, ווולף-רייזר אף מסביר, כי ה-accessio בענייננו איננו יוצר בעלות משותפת בחיבור, אלא כל חלק של החיבור נשאר בבעלות הנפרדת של בעל יחידת-הקרקע אשר בתחומההחלק נמצא; אולם, תפיסה זו נסתרת לכאורה על-ידי לשון החוק עצמו, המדבר על אפשרות שכל החיבור "שייך רק לאחד השכנים לבדו". גם התפיסה לגבי אילנות שבמצר היא פיקטיבית: האילן אמור כביכול להשתייך לבני-המצר בחלקים נפרדים, בכפוף לזכות פירות משותפת, אך משנגדעהאילן נעשה הוא משותף גם בגופו, וכל אחד מבני-המצר יכול מלכתחילה לוותר על חלקו.
במדינת ישראל, לפי חוק המקרקעין,תשכ"ט, סע' 49, ההוראות שישנן הן כי החיבורים שבמצר - חזקתם שהם משותפים, אך על כל פנים רשאים השכנים להשתמש בהם, בהתאם למטרה שלשמה הוקמו, אף אם אינם משותפים, בכפוף לחובת השתתפות בהוצאות החזקתם, באופן פרופורציונלי למידת השימוש.
רי) ביחס למצב בדיני ישראל ר' שו"ע חו"מ סי' קנ"ז וסי' קנ"ח סע'ג, וסי' קס"ז סע' ב'.
ריא) ר' משפט Trucuell v. Stocie, 1957, 1 All E.R., p. 74.
ביחס למצב במדינת-ישראל ר' ע"א 232/51 (אפשטין נ' לוין, פסקים עליונים ט"ז, עמ' 382), שם נתאשר כי בעל מקרקע שאליה משתרבב הבניין יכול לדרוש "סילוק יד", אך לא הוחלט אם פירוש הדבר הוא שבעל הקרקע יכול לדרוש הריסה. השאלה התעוררה בקשר למקרה בו נבנההבניין כלו בקרקע שהיתה שייכת לבונה, אלא שאחר-כך חולק המגרש וחלק קטן של הבית יצא בחלקה האחת בעוד שהבעלות בבניין כלו ניתנה לבעל החלקה האחרת.
ריב) יש לשים לב כי הסעיף השוייצרי דן לא רק בבניינים משתרבבים, אלא גם בהשתרבבות מתקנים אחרים - היינו השתרבבות באויר, שאינה בבחינת חיבור לגוף הקרקע השכנה. בהשתרבבות מסוג זה לא נדון כאן, אלא נדחה את הדבר לפרק על יחסי שכנים.
ריד) על סי' ש"ס ס"ק ו'.
רטו)סי' ש"ס ס"ק א'.
רטז) בבא קמא צ"ה א'; רש"י על גטין נ"ה א', ד"ה מפני תקנת השבים.
ריז) המשנה למלך אמנם אינו מנמק את הכרעתו, אך נראה כי הטעמים להכרעה כזאת הם ברורים: ראשית, במקורות מהם לומדים אנו את "תקנת השבים" אין שום הבחנה בין גזלן מדעת וגזלן שאינו מדעת; שנית, אף לו היתה הבחנה כזאת, הרי הנטייה המכרעת בדיני ישראל היא בכיווןהמסקנה שהיורד למקרקעין - החובה היא תמיד עליו לברר את זכותו, ואין אפוא מקום להטות את הדין לטובת היורד שלא ברשות למקרקעין, אף כשלמעשה הוא לא ידע על העדר רשות בידו, - כפי שמכריע הסמ"ע שציטטנו לעיל; ושלישית, הטעמים המהותיים של תקנת השבים, שעמדנועליהם בספר על "ההחזקה ודיניה", בפרק ח', בסמיכות להערה ל"ב ובהערה גופא, אינם שייכים במקרקעין מעצם טיבם.
ריח) בסמיכות להערה מ"א.