א.ג.

ג. דיני ההפקרה בשיטות נכריות

כפי שראינו, יתכנו שני מקורות של הפקר: הפקר שמלכתחילה, בחפצים העשויים להיקנות ושעדיין לא קנה אותם אדם מעולם, והפקרה או זניחת הנכס בדיעבד, על-ידי בעליו שהיו לו. על הפקר שמלכתחילה בשיטות השונות עמדנו בסעיפים הקודמים של פרקנו; עתה נעבור להפקר מן המקור האפשרי השני.

מקור כזה להפקר אינו מוזכר כלל במג'לה, ומכאן נמשכת השאלה אם תיתכן הפקרה במדינת-ישראל דהאידנא - לענין שבעקב זניחת הנכס על-ידי בעליו תזכה בו המדינה, בבחינת דבר שאין לו עוד בעל. פרופ' טדסקי^נו) מבקש את הפתרון על סמך החסר במג'לה, במשפט האנגלי. וכאן - על אף התרוצצות-דעות מסוימת - נראה לו כי ההפקרה אפשרית, והיינו שהחפץ יוצא למצב של העדר-בעלות כשמתגלה באופן חד-משמעי דעת הבעלים לוותר על זכותם. עם זאת, אין פרופ' טדסקי דוחה לחלוטין גם את האפשרות החלופה, לפיה אין המשפט האנגלי מכיר בהפקרה גמורה, המפקיעה את הבעלות מאליה. לפי תפיסה זאת, אם מתגלת באופן חד-משמעי כוונת הבעלים לוותר על זכותם, אמנם רשאי ויכול כל אדם לזכות בחפץ המוזנח, על-ידי תפיסתו,^נז) אך על-ידי עצם התגלות הכוונה הזאת עדיין אין הבעלות הקודמת פוקעת, והרי זו נשארת בינתים בעינה, - בדומה לחלוטין לדין "ההאבדה מדעת" שראינו במשפט העברי.^נח)

ביבשת אירופה כבר ראינו בפירוש שתיתכן הפקרה, במובן של הפקעת הבעלות לגמרי על-ידי זניחת החפץ, - ולענין זה דורשים את הצירוף של הסתלקות מן הבעלות מבחינה רצונית וחדלון בהחזקת החפץ למעשה (היינו חדלון זיקת "הקורפוס"). ההסתלקות הרצונית יכולה לבוא לאחר אבדן ההחזקה או בעת אחת עמו, אבל אין היא מספיקה אם באה היא לפני כן. ההסתלקות מן הבעלות נחשבת כ"עסק משפטי חד-צדדי", וחלים בה דיני הכשרות לעסקים משפטיים. נחוץ כמובן גם-כן שהאיש יהיה בעל החפץ, שאחרת אין לו ממה להסתלק. בגרמניה מתקשרת דרישה זו בתפיסה העיונית שההפקרה היא בבחינת "שליטה משפטית בחפץ" (Verfugung) או "מעשה-קניין"{_גרמנית} בלשוננו), וחלים בה איפוא כל דיני השליטה, לרבות דיני ההכשרה הנחוצה.

במקרה שבעל החפץ זונח את החזקתו מדעת, מוחזק הוא בכוונה להסתלק גם מן הבעלות ממילא. מצד שני, אם החפץ נמצא בידו של שומר, יש אומרים שאין בעל-הבית יכול להסתלק מהחזקתו (וממילא גם לא מבעלותו) על-ידי הודעה חד-צדדיה לשומר, אלא נחוץ דווקא הסכם עם השומר בדבר מחילה על תביעת ההחזקה.

לפי סקירה זו מתברר - כפי שאמנם גם מוכּר בעיון האירופי בפירוש - כי ההפקרה האירופית אינה נתפסת מצד שחרור החפץ לזכות-התפיסה הכללית, אלא מן הצד השלילי של הסתלקות מן הקניין בלא העברתו לאדם מסוים. בהתאם לכך נלמדת ההפקרה בשיטות של אירופה בסמיכות למחילה ולהסתלקות משעבוד או שיתוף, אשר גם אותן אפשר להעלות על הדעת על בסים חד-צדדי, ושלא כהעברה, אף-על-פי שבהבדל מן ההפקרה אין הן יכולות לפעול אלא לטובתו של צד שכנגד. מתקשרת לתפיסה זו גם התוצאה המעשית, שלמשל באיטליה - שם קובע החוק (בסע' 827) כי המקרקעין חסרי-הבעלים שייכים למדינה - הרי כשמתקיימות במקרקע הדרישות האמורות בהפקרה, אין הוא נעשה הפקר לכל, אלא נסוב הוא למדינה.^נט)

נו) במאמר "הנכסים ללא בעלים והמדינה", בעמ' 174-175.

נז) השווה הלסבורי-סיימונדס, כרך ב', עמ' 99, בהערה, וגודיב, עמ' 91.

נח) בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ז', סע' א'.

נט) פלניול וריפר, ג', עמ' 52, 306, 602, 603, ור' גם סע׳ 699 של ספר החוקים האזרחי בצרפת; מסיניאו, כרך א', עמ' 170-172, וכרך ב/א, עמ' 338-339; וולף-רייזר, עמ' 290-289; רוסל ומנתא, ב', עמ' 424.

הדף הבא