ג.ג.

ג. אונאה

מושג האונאה, מן הבחינה המילונית הרגילה, מובנו הוא פשוט למדי, והיינו גרימת עוול על ידי הטעייה או ניצול טעות במשא ומתן; אולם, כמונח משפטי-טכני עשוי הוא להתפצל לדיוקים שונים,^טז) ואילו אנו ניזקק אליו כאן במובנו הטכני המקובל ביותר בדיני ישראל, שאפשר להגדירו לאו דווקא כהטעייה או ניצול טעות, אלא גם כעצם הטעות המתגלה אצל אחד הצדדים במכר ביחס להתאמת המחיר המוסכם אל המחיר שבשוק, אשר אליו הוא דימה לכוון בהסכמתו.^יז) הרבותא של טעות מסוג זה לעומת טעויות חוזיות אחרות הריהי בכך, שיש לה בדיני ישראל הסדר משפטי מיוחד. בשיטות אחרות ההקבלות להסדר זה הן מעטות ודלות.^יח)

אחת ההקבלות האלו היתה מצויה במג'לה, שקבעה בסע' 356 ו-357 כי הסכם מכירה הוא פגום, באופן העושה את המכר ניתן לביטול, אם יש במחיר משום "אונאה גסה", והנכסים הם נכסי הקדש, או נכסי יתומים, או נכסי אוצר המלכות, או שנגרמת האונאה בדרך רמאות. סע' 165 קבע כי האונאה הגסה בכלים הוא כדי 1/20 ויותר, בבעלי חיים - כדי 1/10 ויותר, ואילו במקרקעין - כדי 1/5 ויותר. הסעיפים 358-360 הוסיפו כי זכות הביטול של הלוקח פוקעת משנהג במיקח מנהג בעלים, או שנשחת המיקח, או הושבח, או אבד, ומכל מקום אין הזכות עוברת בירושה.

בצרפת מקביל לאונאה מושג ה-lésion{חבלה, _צרפתית}. קולין וקפיטן מגדירים מושג זה כ"עוול העשוי להיגרם לאדם בערכו פעולות משפטיות מסוימות והנובע מחוסר השוויון בין מה שהאיש מקבל לבין מה שהוא מקריב כדי לקבל את הדבר".^יט) בהמשך הרצאתם מציינים הם כי יסוד נוסף שמסתמא במשמעותו של המושג הוא, שהעוול יהא נגרם מתוך טעות או ניצול מצוקה^כ) - ובסך הכל יוצאת כאן אפוא ההגדרה רחבה מן ההגדרה שניסחנו על פי דיני ישראל בכמה פנים. את משמעות ההבדל הזה ננתח עוד ביתר פרוטרוט להלן.

מכל מקום, הכלל היסודי הנהוג בצרפת הוא שאונאה אינה פוגמת חוזה - ואם יש כאן בכלל משמעות לאונאה, הרי זה רק במקרים מיוחדים.^כא) אחד המקרים המיוחדים הללו הריהו כשהמצד שנתאנה בחוזה הוא קטן - שאז ניתן החוזה לתיקון או לביטול מצידו של הקטן, כפי שכבר ראינו בחיבור זה לעיל.^כב) לגבי המקרה הזה אין החוק קובע שום סייג מסוים לשיעור שבו תוכל האונאה להיות משמעותית, וחשוב רק שהאונאה לא תהא נובעת מ"התארעות מקרית ובלתי צפויה".^כג) אולם, דין האונאה בסוג המקרים המיוחד הזה - יותר משמבוסס הוא בעצם העקרון של פסילת האונאה, הריהו שייך למסכת ההגנה על מעוטי הדעת ונבלע בתוכה, כפי שראינו - ובאמת אף אין הוא נמשך כלל מאותה הפקודה שהכניסה את דין האונאה המהותי למשפט הרומי, כפי שציינו בהערה י"ח, אלא יש לו מקור קודם ומיוחד, בדיני הקטנים.^כד)

מעבר לכך, כשהמתאנה הוא בן דעת, נפגם המעשה - באופן המאפשר למתאנה לחזור בו - בשלשה מקרים אלה: א) אם המדובר הוא במעשה של הסכמה לקבל ירושה, ונמצא שיש שם צוואה המכילה מתנות הבולעות יותר ממחצית הירושה אשר האיש הסכים לקבל; ב) אם המדובר הוא במעשה של חלוקת נכסים משותפים, והאיש הוא שותף שנתאנה בשיעור העולה על רבע מחלקו; וג) אם המדובר הוא במכר מקרקעין, והמתאנה הוא המוכר, שנפגע בשיעור העולה על 7/12 ממחיר המקרקע.^כה) חוק מיוחד מ-8 ביולי 1907 הכניס מקרה רביעי של דין אונאה לטובת מי שקונה זבלים או מספוא, וכן זרעים או שתילים, לצרכי עבודה חקלאית, ומתאנה יותר מכדי 1/4 מן המחיר. לוקח כזה אינו מקבל זכות חזרה, כי אם רק זכות להפחתת המחיר ופיצויים.^כו)

המקרה השלישי הנ"ל, הקובע דין אונאה למוכר מקרקעין, הוא המקרה החשוב ביותר של דיני האונאה בצרפת, וכאן נאמר בחוק שזכות החזרה נתונה למתאנה "אף אם ויתר בחוזה בפירוש על היכולת לדרוש את החזרה ואף אם הצהיר שנותן הוא את יתרון הערך". בבתי המשפט נפסק כי "האונאה שהוכחה בדין הריהי בעצמה וכשלעצמה סיבה להחזרת המכר, בלי תלות מן המסיבות שעשויות היו ללוותה ולהולידה: זכות המוכר לדרוש את החזרה אינה כפופה אפוא להוכחת אילוץ מוסרי, שהוא עשוי היה לסבול".^כז) האופי המוחלט של דין האונאה הזה מתברר גם יתר על כן בעובדה, שהחוק מורה כי במקרה שהמוכר מקיים את המכר על פי הבטחה טרומית, בהתאם למחיר שנקבע באותה הבטחה, הרי גם אם בשעת ההבטחה לא היתה במחיר אונאה, מכל מקום יש במכר דין אונאה, אם נמצאת אונאה במחיר בשעה שנערך המכר למעשה.^כח) אולם, מכל אלה אין להסיק בהכרח שנסתר כאן מה שהבאנו על פי קולין וקפיטן, שבאונאה הצרפתית נדרש יסוד של טעות או של ניצול מצוקה: ההנחה היא, שגם אם לא היתה שם טעות, וגם אם לא היה אילוץ ממש, מכל מקום לא היה המוכר בא לידי הסכמה על מחיר מופחת כל כך (פחות ממחצית הערך הנכון), אלמלא נזקק באופן דחוף לכסף ואלמלא ניצל הלוקח את העובדה הזאת.^כט)

אשר להצהרה בדבר מתן יתרון הערך, יש להעיר כי הריהי משאירה את זכות החזרה בעינה רק כשבאמת נשארת היא תלויה בפני עצמה, אבל במקרה שיש שם מתנה כנה, הרי זו מועילה.^ל) מלבד זאת, לאחר שקיבל המוכר את המחיר, אף יכול הוא להסתלק מזכות החזרה - אך בתנאי שההסתלקות תהיה בחינם או במחיר העולה על שיעור האונאה, שאם לא כן, נותר מקום לחשוד שמא ההסתלקות היא עדיין מאולצת, על ידי הצורך הדחוף בכסף.^לא)

זכות החזרה של המוכר מתקיימת רק במשך שנתיים.^לב) קולין וקפיטן מציינים כי הנוהל הנקבע להוכחת האונאה הוא ממושך ויקר מטבעו.^לג) במקרה שאישר בית המשפט את דין האונאה, יש ללוקח ברירה אם להסכים לביטול המכר למפרע או להשלים את המחיר, בניכוי 1/10 מן המחיר הכולל - והניכוי נועד לעודד את הלוקח שאמנם יבכר את השלמת המחיר.^לד)

דין האונאה אינו חל במכר שנערך על פי כורח הדין באמצעות בית המשפט (להבדיל ממכר באמצעות בית המשפט לפי בחירת המוכרים), וכמו כן במכר על פי הפקעה לצרכי ציבור ובמכר של זכות שערכה תלוי בספק (כגון זכות פירות לתקופת חיים או זכות בירושה הכפופה לתביעות נושים שעוד לא נתבררו).^לה) אין הוא חל גם על כל פנים בחליפין.^לו)

במה שנוגע לדין האונאה החקלאי, יש להגיש את התביעה תוך ארבעים יום מן התאריך שבו נתקיימה מסירת הסחורה, ומקום השיפוט הוא בהכרח באזור מושבו של הלוקח. קולין וקפיטן סבורים שגם על דין האונאה הזה אי אפשר להתנות.

אם נחזור עתה לבדוק את משמעות ההרחבה בהגדרה הצרפתית לעומת ההגדרה שלנו - בתחום דיני האונאה כשלעצמם, ומעבר לעקרון ההגנה על מעוטי הדעת - נמצא שההרחבה מתבטאת קודם כל בכך, שבצרפת עשויה האונאה לחול מבחינה עקרונית לא רק במכר, כי אם גם בפעולות משפטיות מסוג אחר; אך בנקודה זו רואים אנו שלמעשה אין ההרחבה נושאת משמעות אלא לגבי שני המקרים השוליים של הסכמה לקבל ירושה ופירוק השיתוף.

שנית, לפי ההגדרה הצרפתית יש אונאה אף אם האיש לא דימה לפעול על פי קנה המידה הנתון שבשוק - והיינו, גם אם לא היתה שם טעות. נקודה זו, מצידה, היא מוקד ההתפצלות החשוב ביותר בין שתי השיטות, ואפשר להבין את עקרון ההתפצלות הזאת בשני אופנים שונים. אפשרות אחת היא זאת המוצעת על ידי קולין וקפיטן, כשמזקיקים הם את האונאה לטעות או לניצול מצוקה. לפי גישה זו, אם נמצאת שם טעות, התוצאה היא כי במסיבות אותו המקרה מזדהה העקרון של דין האונאה הצרפתי לעקרון של דין האונאה העברי. לעומת זאת, אם במסיבות המקרה אין טעות, והפרש המחירים מתקבל אפוא מדעת - ובלי כוונה כנה לעשות את ההפרש מתנה - יוצא ממילא שאמנם יש שם ניצול מצוקה; ואז התוצאה היא, כי דין האונאה הצרפתי אינו מקביל לדין האונאה העברי, כי אם לאחת מאפשרויות האסמכתא, כפי שנראה בפרק אחר של חיבורנו, באשר דיני האסמכתא העבריים, בהבדל מדיני האונאה, אינם רק מדיני הלואי המיוחדים של המכר, כי אם עקרון כללי בדיני החוזים.

האפשרות האחרת לתפיסת ההתפצלות בין שתי השיטות היא בדרך של דילוג על הבחנת קולין וקפיטן: העובדה היא שהחוק הצרפתי אינו אומר בפירוש מאומה, לא על טעות ולא על ניצול מצוקה, אלא - כשמטיל הוא את דין האונאה - הריהו מטיל אותו במוחלט, בגין עצם העובדה של הפרש הערכים; ולפי זה אפשר לומר, שדין האונאה הצרפתי, לפחות לפי מבנהו המושגי-המשפטי, ובהבדל מכל מיני השיקולים הענייניים שעשויים היו להדריך את מנסחיו - אולי אינו ראוי כלל להסתנף לעקרונות היפגמותו של החוזה בגין הפגימות הנמצאות במסיבות המקרה בדעת הצדדים או ברצונם (בדומה לדיני האונאה או האסמכתא העבריים), אלא יש להבינו כפרי הפסילה העקרונית של עצם אי הצדק במאזן התמורות. לפי אפשרות התפיסה הזאת, יוצא כמובן דין האונאה הצרפתי שונה מדין האונאה העברי מעיקרא.

מעבר לניתוח זה מעוררת כמובן תשומת לב גם העובדה, שדין האונאה המהותי בצרפת יוצא על כל פנים מצומצם כל כך בתחום תחולתו, - ובעניין זה קוראים אנו אצל קולין וקפיטן את הדברים האלה: "הסיבה שהביאה את עורכי ספר החוקים האזרחי לאמץ את הכלל הזה (של סע' 1118 הנ"ל) היא כלכלית טהורה. הם חשבו שקשה מאוד לומר, מתי יש אונאה ומהו שיעורה; שהרי ערך הדברים הוא משתנה ויחסי, ותלוי במסיבות הזמן והמקום, וכן בטעמים ובתשוקות של כל אדם";^לז) מלבד זאת, "בעלי החוזה עצמם הם הצריכים להגן על עצמם ולהכיר את ערך הדברים שהם מבטיחים והדברים המובטחים להם".^לח) נשאלת אם כן השאלה, מדוע בכל זאת הוכנס דין האונאה באותם המקרים המיוחדים שראינו, ומסתבר שהתירוץ לגבי אונאת היורש הוא באמת בזה, שנתפס הדבר כעניין מיוחד, החורג מן השיקולים הנ"ל, היפים רק לגבי חוזים;^לט) אשר לאונאת השותף, אומרים קולין וקפיטן, כי הדבר "בא על צידוקו ללא קושי על ידי הרעיון שהשוויון הוא נפש החלוקה"^מ) (ויוצא אפוא שכאן נוטים הם עצמם לעבור מן התפיסה הסובייקטיביסטית של דין האונאה אל התפיסה האובייקטיביסטית); ואילו במה שנוגע למקרי האונאה המוּכּרים במכר, נראה שעיקר הטעם לאימוצם היה במגמה של התפשרות כלשהי עם תביעות שונות שנשמעו, שגם אם יהא הדבר כרוך בסטייה מעקביות העקרון של חופש החוזים, יש מכל מקום להגן על הצד החלש בחוזה, לפחות במקרים הקשים ביותר שבהם עשויה חולשתו להכשירו לניצול.^מא) לפי זה יוצא, כי לפחות מבחינת הטעם הענייני של דין האונאה בצרפת - גם במידה שמוכּר הוא במכר - אמנם אין הדין הזה מקביל כלל לדין האונאה העברי, אלא יהא לנו לחזור ולראותו על רקע דיני האסמכתא.

טז) ר' עה"ש חו"מ סי' רכ"ז סע' א' וב', וסי' רכ"ח סע' א', המבדיל אף בתוך דיני ישראל פנימה בין כמה מובנים טכניים, המצויים במושג האונאה, בנוסף על המובן הטכני הרגיל שבסתם, כפי שנגדירהו להלן.

יז) דוק בהגדרה המובאת בעה"ש חו"מ סי' (רל"ז) [צ"ל:רכ"ז] סע' א' לגבי אונאה "במובן השני", כפי שנשלמת היא על ידי האמור שם בהמשך הדברים, בסע' ב'.

יח) סקירה השוואתית מוצאים אנו במאמרו המקיף של פלטיאל דיקשטיין, "מחיר צדק ואונאה", ב"המשפט העברי", קובץ ראשון, תרפ"ו, בעמ' 15 ואילך. במאמר זה מתברר כי ההתחשבות באונאה - במכר שאינו כפוף לקביעת מחיר ממלכתית - היא אמנם תופעה מיוחדת של דיני ישראל, שאומצה במידה מצומצמת ברומא, בפקודה של דיוקלטיאנוס קיסר,^יח-1) ועברה משם למשפט האירופי של ימי הביניים, ואף התגלגלה למג'לה, אך לבסוף לא נותר לה זכר באירופה לבד מן המשפטים של צרפת ואוסטריה, כפי שנביא להלן. גם חוק המכר, תשכ"ח, במדינת ישראל, נמנע מלדון באונאה.

יט) קולין וקפיטן, א', עמ' 72.

כ) שם, עמ' 73, וכרך ב', עמ' 44.

כא) סע' 1118 של ספר החוקים האזרחי.

כב) פרק א', נושא שני, סע' ד', בסמיכות להערה פ"ז.

כג) סע' 1305, 1306 של ספר החוקים האזרחי.

כד) קולין וקפיטן, ב', עמ' 44.

כה) שם, עמ' 45.

כו) החוק מובא, תוך תיקונים מ-1937 ו-1938, בעמ' 709-710 של ספר החוקים האזרחי בהוצאת דאלוז (אחרי סע' 1683 של ספר החוקים); ור' קולין וקפיטן, ב', עמ' 506-507: לדעתם, המדובר הוא רק בזבלים ומספוא מתוצרת חרושתית, אשר החקלאי עשוי להתקשות בידיעת מחירם הנכון.

כז) הערה 2 על סע' 1674 בספר החוקים האזרחי בהוצאת דאלוז.

כח) סע' 1675 של ספר החוקים האזרחי, ור' קולין וקפיטן, ב', עמ' 503.

כט) קולין וקפיטן, ב', עמ' 500.

ל) שם, עמ' 500-501.

לא) שם, עמ' 501.

לב) שם, עמ' 502.

לג) שם, עמ' 503.

לד) שם, עמ' 504.

לה) שם, עמ' 501-502.

לו) סע' 1706 של ספר החוקים האזרחי.

לז) קולין וקפיטן, א', עמ' 73.

לח) שם, כרך ב', 45.

לט) שם, א', עמ' 73.

מ) שם, ב', עמ' 45.

מא) שם, שם, עמ' 46.

יח-1) קולין וקפיטן, בכרך ב', עמ' 44, מציינים כי ייחוס הפקודה לדיוקלטיאנוס הוא מדומה, ובאמת נתחדשה ההוראה במשפט הרומאי רק בימי יוסטיניאנוס.

הדף הבא