ו.ז.

ז. גדרי האחריות במקרים שונים

את עיקר גדרי האחריות של מיני השומרים על-פי דיני ישראל ראינו כבר בסעיף הראשון של פרקנו - ולא נבוא כאן לברר מהו בדיוק מין-השמירה שאליו משתייך כל קשר-שמירה מסוים שאפשר להעלות על הדעת. הדבר צריך לבוא על פתרונו על-פי הקש מן העקרונות הכלליים שראינו; ואם יש לגביו מקום מיוחד לספק בקשר-שמירה מסוים כלשהו, צריך הדבר לבוא על פתרונו במסגרת הדינים המיוחדים הנוגעים לאותו קשר-שמירה (כגון דיני שכירות-חפצים, דיני מציאה, דיני שכירות-אומנים, דיני משכון וכיו"ב) - ולאו דווקא במסגרת הדינים הכלליים של אחריות השומרים, שרק בהם עוסקים אנו כאן. אולם, בירורם של ספקות מסוג זה כרוך לעתים קרובות בהתרת ספקות המתיחסים למשמעות הנכונה של העקרונות בעצמם - ובמידה שכך הוא, אמנם יש לנו לחזור ולעסוק עוד בגדרי-האחריות.

1. שומר שנסתיימה עילתו

הבעייה הראשונה שנשיב עליה במסגרת זו היא, מה דינו של השומר אחר שפגה העילה שבגינה שמר הוא את החפץ מלכתחילה, וכשהחפץ עדיין אינו מוחזר ונשאר בידו שלא בפשיעה. צירוף מקרים כזה יזדמן בדרך-כלל כשמלכתחילה החזיק השומר על-פי הסכם, ודבר-ההסכם הגיע לקצו, כגון שהחפץ הופקד או שועבד לזמן, והזמן נסתיים, או שהחפץ נמסר למלאכה מסוימת, והמלאכה הושלמה. אולם, יתכן שצירוף המקרים הנידון יזדמן גם באופן אחר - כגון שהאיש החזיק כמוצא אבדה, והזמין את הבעלים לקחת את החפץ, והם לא נענו; או שהחזיק האיש כיורש בשעבוד, והשעבוד נסתיים; או שהחזיק מאיש על-פי זכות-עיכוב בלתי-מוסכמת, והתביעה שהחפץ עוכב כנגדה סולקה. בכל המקרים האלה, יש מקום לכאורה לכלל פשוט, שאפשר להסיק אף ממה שכבר ראינו: שאם החזיק האיש כשומר-חינם, הריהו יישאר כזה על-כל-פנים, אבל אם היתה דרגת אחריותו יותר גבוהה, באשר היתה לו הנאה בקשר-השמירה - ירד הוא לדרגת שומר-חינם, שהרי הנאתו באה ודאי ממילא גם-כן לקיצה בתום עילת השמירה; ואמנם, בעקרונו של דבר, זהו גם הדין למעשה.^פד) אולם, עקרון זה מסויג הוא בכמה נקודות. ראשית, שואל, משתמה זכות-שאלתו, רואים את ההנאה שקיבל עד כה בחינם כמוסיפה לתת את השראתה גם בקשר-השמירה הנמשך אחריה, והאיש אינו נהפך אפוא לשומר-חינם, כי אם לשומר-שכר, "דהואיל ונהנה - מהנה".^פה) שנית, לעתים קרובות יתכן שהשומר יהא זכאי לעכב את החפץ כמשכון לחובות המגיעים לו עוד מבעל-הבית בגינו של קשר-השמירה המקורי שנסתיים - וגם במקרה כזה, כשאמנם מעכב הוא את החפץ כמשכון, ממילא נמצאת לו הנאה בהמשך השמירה, והוא נעשה שומר-שכר.^פו) ושלישית, אף כשהאיש הוא שומר-חינם, ודאי לא יתכן להדביק לו את אחריות החפץ לעולם, כשאין עליו חובה מיוחדת להוסיף ולהחזיקו; ולכן, מלבד האפשרויות להיפטר מן החפץ בכלל, שנעמוד עליהן להלן, הדין הוא שאם שומר-חינם הזכאי להחזיר את החפץ הזמין את בעל-הבית לבוא ולקחתו ממקום שבו זכאי הוא להחזיר, ובעל-הבית לא נענה - נפטר השומר מאחריות, אף אם בינתיים משאיר הוא את החפץ בידו.^{פז) פז-1)}

פד) דברי גאונים, כלל צ"ו סי' מ"א ושו"ע חו"מ סי' שמ"ג סע' ב'.

פה) בבא מציעא פ"א א', ור' שו"ע חו"מ סי' שמ"ג סע' א'.

פו) שו''ע חו"מ סי' ש"ו סע' א'.

פז) דברי גאונים, כלל צ"ו סי' מ"א. לדעת הש"ך בחו"מ סי' ש"ו ס"ק ב', יש מקרים שבהם אף שומר-שכר שנסתיים עניינו והמזמין את בעל-הבית לנטול את שלו - נפטר לחלוטין; אך לע"ד קשה להעמיד את ההבחנה שהוא מציע על בסיס של ממש, ותירוצו לקושיית התוספות בבבא מציעא מ"ט א', ד"ה אלא, נראה לי רחוק לא פחות מתירוץ התוספות עצמן, שאותו הוא דוחה, מצידו, בטענת דחוקות. למעשה, הקושייה אינה קושייה כלל, כי מוסבה היא על דברים שהגמרא בהמשכה מספרת כי לא נאמרו מעולם, בעוד שמן הגמרא בבבא מציעא פ"א א' משתמע פשוט כי שומר-שכר המזמין את בעל-הבית לבוא וליטול את שלו - בסתם הוא רק מודיע לו בכך כי נסתיים עניין-השמירה, והריהו נהפך לשומר-חינם. רק אם השומר יחזור ויזמין את בעל-הבית לאחר שנהפך כבר לשומר-חינם, יוכל הוא להיפטר לגמרי; ובשואל שכלתה שאלתו, מסתבר שהוא לא יוכל להיפטר בדרך זו אף פעם, כי בהנאת השאלה נעשה הוא שומר-שכר עד שיחזיר.

פז-1) לפי סע' 11 של חוק השומרים, תשכ"ז, אין סיום העילה כשלעצמו מפחית את האחריות, אבל שואל או שומר שכר שביקשו להחזיר ולא הצליחו נעשים שומרי חינם, ואילו שומר חינם נפטר אם הוא מבקש את הוראות בית המשפט ופועל לפיהן.

הדף הקודם הדף הבא