שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
1. תנאים מוגזמים בשעת הדחק
בסעיף הקודם ראינו כי האילוץ עשוי להיחשב כגורם המוכיח העדר סמיכות דעת, וכמו כן ראינו כי ביחס למתנה או עסק חד צדדי עשויות אפילו מסיבות כלשהן של לחץ להיחשב גם כן כגורם שכזה - ואף כשאין הלחץ מגיע לדרגה של אילוץ - ובלבד שההוכחה תסתייע גם במסירת "מודעה". אולם, שתי האפשרויות האלו אינן ממצות את כל המקרים, אשר בהם עשוי עסק להיפסל בדיני ישראל בגלל חזקה של העדר סמיכת דעת הנובעת ממסיבות שיש בהן לחץ או כעין משהו מן הסוג של אילוץ.
על עיקר האפשרויות הנוספות האלו עמדנו כבר קודם, בדרך אגב, בסעיף המשנה של פרקנו על היתול, משחק והשטאה. שם הזכרנו את אפשרות הטענה "משטה הייתי" על פי הגמרא בבבא קמא קט"ז א' - וזה נוסח הדברים כלשונם: "הרי שהיה בורח מבית האסורין, והיתה מעבורת לפניו, אמר לו טול דינר והעבירני - אין לו אלא שכרו. אלמא אמר ליה משטה אני בך… ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני - נותן לו שכרו משלם. מאי שנא רישא ומאי שנא בסיפא? אמר רמי בר חמא, בצייד השולה דגים מן הים, ואמר ליה אפסדתני כוורי בזוזא". בסוגיה זו רואים אנו איפוא שוב, שאם אדם הסכים על עסק מסוים מתוך כניעה לניצול אשר הצד שכנגד ניצל את לחץ תנאי הסכנה שבהם היה נתון - יכול הנפגע לחזור בו; אולם, כמה וכמה הבדלים מבדילים בין סוג המקרים הנידון כאן לבין מה שראינו בסעיף הקודם.
ההבדל הראשון הוא, שבמסגרת האילוץ דיברנו על מקרים שבהם הוכן לחץ הסכנה לכתחילה ובאופן מכוון כדי לסחוט מן האיש את ההיענות המבוקשת - וזאת במיוחד ובאופן מפורש, שלא על פי דין. לעומת זאת, במסגרת המקרים שבהם דנים אנו כאן, ההנחה היא שמצב הלחץ לא הוכן בכוונה, אלא נוצר איך שהוא על ידי גורמים חיצוניים לגמרי, והצד המנצל רק משתמש במצב בדיעבד, ללא שום עברה, רק על ידי עצם הפעלת זכותו להתקשר או שלא להתקשר בעסק, אשר דווקא הצד הלחוץ הוא הוא המבקשו מאתו.
שנית, בהתאם ליסוד העברייני שבאילוץ, ראינו שהצד הנפגע יכול לחזור בו מן העסק המאולץ לאו דוקא בגלל החזקה הנוצרת שבמקום של אילוץ דברי הקניין אינם מכוונים ברצינות ואין גמירת דעת, אלא אפשרות החזרה נוצרת שם במין מעגל של הגיון דיאלקטי משולש: ראשית, יש שם הנחה לפגימות העסק בשל עצם העבריינות או אי ההגינות הצורנית שבו, ובלי שום קשר מחויב לדעתו של הנפגע או להגינות התוכנית; שנית, יש שם הנחה, שמתוך הפגימות היסודית הזאת, ממילא אין אמנם דעת הצדדים סומכת על העסק, והרי זה יוצא איפוא על כל פנים בטל מסיבה זו; ושלישית, יש שם הנחה מצמצמת, שבמסיבות מסוימות של הגינות תוכנית תיתכן גם סמיכת דעת העשויה להבריא את העסק על אף הפגימות היסודית, ומבעדה - ובסך הכל בודקים שם אפוא את קיום העסק או בטלותו לאו דווקא על פי היחס שבין הדעת והאילוץ, כי אם על פי מכלול הבעיות המיוחד של הנושא. לעומת זאת, בסוג המקרים המיוחד שבהם דנים אנו כאן, חזקת העסק מלכתחילה הריהי שהוא קיים, ואם בכל זאת נפתח לו פתח לביטול, על ידי טענת השטאה או העדר סמיכת דעת, הרי זה לא מפני איזו הנחה של פגימות יסודית, כי אם רק בשל הניצול שהיה בו מבחינה תוכנית ועל פי נכונות המשפט להכיר, כי היענות לניצול במסיבות מן הסוג הנידון, אמנם ניכר ממילא על פניה שאין היא יכולה להיות כנה, באופן שגם הצד המנצל היה לו לעמוד על כך מעצמו. במלים אחרות, פירושו של דבר הוא אם כן, שכאן אמנם חוזרים אנו לתחום המבחן הטהור של "מפגש הרצונות" וסמיכת דעת הדדית גרידא - ולו יהא שהמשפט אמנם חוזר ומטיל כאן חזקה כללית של העדר סמיכת דעת, על פי עצם תוכנו ומסיבותיו המבניות של העסק ובלי להתייחס הערכה אישית מיוחדת של דעות הצדדים למעשה, מעבר לכך.קצט)
ושלישית, באילוץ הרגיל ראינו כי במקרה שמתבטל העסק, הרי זה מתבטל אמנם כולו וכמות שהוא, בלי נפקא מינה מה היה תוכן העסק ואם תוכן זה כשלעצמו הוגן היה או לא. לעומת זאת כאן, התוצאה המעשית היא שעל אף האסמכתא אין העסק נפגע בכללו, אלא בעיקר הדבר נשאר הוא קיים - ורק במידה שיש בתנאיו הגזמה בלתי הוגנת, שנסחטה על ידי ניצול שעת הדחק, נקצצים שולי הגוזמה הללו וגדרי העסק מועמדים על שיעורם הסביר וההוגן.
ביחס לפרטי הדינים במקרים מן הסוג הנידון נראה שיש להוסיף, שעל כל פנים אין העסק נפגע כלל - וגדריו נשארים לחלוטין כפי שהוסכם - אם מה שנראה בו לכאורה כתנאי מוגזם לא היה למעשה מוגזם, באשר התנאי בא כתמורה למשהו שיש לו ערך מיוחד, לא רק בשים לב ללחץ המסיבות המיוחדות, כי אם גם כשלעצמו (כגון שהמדובר הוא בשרות של רופא הנחשב כמומחה יותר מן הרגיל, ולו יהא החולה נאלץ אמנם לשלם את השכר הגבוה שנדרש רק משום שנתון היה בשעת הדחק של מחלתו החמורה;ר) או שהיענות הצד המבוקש כרוכה היתה לדידו בהפסד (כגון אותו מקרה של בעל המעבורת, שנענה לשבוי תוך ויתור על ריווח הדיג שהיה נשקף לו).
במקרה שהתנאי המוגזם התקיים כבר - וכגון שהשבוי הבורח נאלץ לשלם את השכר המוגזם מראש - יש מרבותינו שפירשו, שהרי זו ראיה לסמיכות דעת, ואין התשלום חוזר.רא) אולם, יש גם הכרעה אחרת, ועל פי ההגיון המעשי של הדברים נראה לי כי הכרעה זו היא עיקר.רא-1)
מסכת דינים זו חלה רק במקרה שעת הדחק של הצד שכנגד, וכפי שניסח הרמב"ן: "דינא הוא שלא מיחייב איניש בתנאין בשעת הדחק יותר מכדי דמים".רב)
קצט) בהקשר זה יש אמנם פנים לשאול, מדוע באילוץ אין אנו מסתפקים במבחן סמיכת הדעת בלבד, בעוד שכאן מסתפקים אנו - והרי לכאורה איפכא מסתברא, מקל וחומר? אולם, התשובה היא ודאי, שבמקרה של אילוץ, מאחר שהלחץ הוא בידי הסחטן, הרי זה יכול אמנם ללכת ולהגביר את הלחץ, עד שייראה לו כי הצליח לסחוט סמיכת דעת גמורה, בבחינת "כפוהו עד שאמר רוצה אני"; ועוד, שהלא באמת אך פשוט הדבר, כי במקרה של אילוץ בא הסחטן מלכתחילה מתוך הבנה שכוונתו היא בניגוד לדעת הצד שכנגד, אלא שבכל זאת מניח הוא כי אף על פי כן יצליח איך שהוא לסחוט את העמדת הדברים בדמות של סמיכת דעת קיימת ועסק גמור. ממילא, במקרה של אילוץ, אין אמנם מקום להכרעת הדברים על פי הנחה של העדר סמיכת דעת גרידא - הנחה שהיתה צריכה להיות ברורה לכאורה גם לסחטן בעצמו, ואף ללא התערבות מיוחדת של הדין, והא ליכא (וביחוד כאשר העסק, מבחינת תוכנו, הוא הוגן).לעומת זאת, במקרים מן הסוג שבו דנים אנו עכשיו, הרי מצד אחד אין המסיבות מחייבות כלל שהסחטן יתכוון אמנם להשיג דוקא משהו העומד בניגוד לדעתו האמיתית של הנלחץ, ומצד שני אין שום הכרח להניח כי הסחטן אמנם לא היה נענה לעסק על פי תנאים של שכר הוגן גרידא. הדרישות המוגזמות עשויות כאן אפוא בהחלט להימוג בהנחה של העדר כוונה רצינית לגביהן מעיקרא.
רא) תשובת הרשב"א, סי' אלף ר"מ, ור' בית יוסף על טור יו"ד סי' של"ו סע' ג' (ב"בדק הבית") ועה"ש חו"מ סי' רס"ד סע' י"ח.
רא-1) פ"ט מה' שכירות להרמב"ם, הל' ד', ור' עה"ש חו"מ סי' של"ג סע' [י]ט'.
הכרעה זו נאמרה אמנם בהקשר אחר: במקרה של בעל בית שעמד בפני איום של פועליו, שיחזרו בהם מהסכם העבודה אם לא יוסיף על שכרם - ומתוך שעת הדחק, כביכול נענה להם בעל הבית, ואף שילם הם מראש. במקרה כזה, הדין שאינו שנוי לכאורה במחלוקת הוא שבעל הבית יכול לחזור ולגבות את התוספת ששילם; ויש אולי פנים להבחין ולומר, שכך הוא הדין, באשר הפועלים היו חייבים מלכתחילה לעבוד לפי השכר המוסכם, ואם התיימרו לחזור בהם, הרי בעל הבית זכאי על כל פנים לחזור ולגבות מהם את הנזק הצפוי שגרמו - מה שאין כן בנידון המיוחד שלנו. אולם באמת אינני רואה נפקא מינה: אם התשלום הוא ראיה לסמיכת דעת, על אף ניצולה של שעת הדחק, הרי גם כאן יש לומר שהתשלום מוכיח את ויתורו של בעל הבית על זכותו לפיצוי על פי ההסכם הקודם ואת נכונותו להתקשר בחוזה חדש, לפי תנאים החדשים - והא ליכא.
מצד שני, אם יש אחיזה לתפיסה שביצוע התשלום הוא ראיה לסמיכת דעת, על אף הניצול הבלתי הוגן של המסיבות, הרי זה רק בנוסח הגמרא שציטטנו לעיל: "ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם". אולם, באמת נראה שהמלה "זה" נשתרבבה לכאן בטעות: אין היא עולה בקנה אחד עם תירוץ הגמרא שבהמשך הדברים, ואף אין היא מצויה בגירסות המפרשים, כגון הרי"ף והרא"ש. אם בכל זאת נרצה לקיים את המלה בהתאם לנוסח הגמרא המצוי לפנינו, הרי שעל כל פנים מחייב ההמשך לפרש שבמלה "זה" אין כאן הכוונה ל"דינר זה שאני נותן לך", כי אם ל"דינר זה שתפסיד אם תיענה לי ותזניח את דגיך".
רב) בספר ("חיי אדם") ["תורת האדם"], סוף פרק החובל, ומובא גם בבית יוסף על טור יו"ד סי' של"ו סע' י"ג. לעניין מקורות נוספים בענייננו ר' יבמות ק"ו א', ושו"ע חו"מ ס' רס"ד סע' ז' (בעה"ש - סע' י"ז ואילך).