ט.ג.1.

אולם, הסבר זה עדיין אינו ממצה את בעייתנו כלה. אמרנו כי החשיבות המשפטית של מודד הממון מתעוררת מלכתחילה בקשר להבטחת ערכים שכבר הושגו לאדם או בקשר להבטחת ערכים שעדיין הם רק ראויים לו. אולם, ראינו מקודם כי הערכים הראויים אינם מוכרחים להיות מבוטחים דווקא בתחליף ממוני, כדי שהזכויות המבטיחות אותם תיחשבנה כזכויות של ממון: והיינו כשהערך אינו מובטח בתביעה, המזכה לקבלו מידיו של אחר, כי אם בזכיון, המעניק לאדם זכות מיוחדת^יט) להפיק את הערך בעצמו, או שמובטחים ערכים בראוי על-ידי זכייה שתתרחש ממילא, בלי שום זכות אקטואלית בינתיים.

והנה, הזכויות בראוי שאין בהן צד אקטואלי - מטבע הדברים אין הן יכולות להיחשב כזכויות של ממון אלא אם תהיינה מכוונות לזכויות ממון אקטואליות,^כ) והבעייה שנותר לנו לדון בה בהקשר זה למעשה הריהי אפוא רק בעיית הזכיון. בקשר לכך יש לומר כי הערך שאליו הזכיון מתיחס, אמנם אינו מוכרח להיות חפץ דווקא, ואפשר אפילו שגם תמורתו של הערך תיגבה למעשה בערכים מופשטים (כגון מונופולין של הובלה, המקבל להובלה חפצים של עובד, בשכר עבודתו). אולם, אם המדובר הוא בהפקת ערכים של ממון, ממילא פירוש הדבר הוא שמכל-מקום לגבי תמורת הערכים תהא לפחות תביעה הנמשכת עד לממון של ממש: ומעתה, אף אם תהליך ההפקה או המסחר יסתיים משום-מה לפני שיגיע הזכאי לחפץ-ממש, מכל-מקום העובדה נשארת כי זכותו נתונה לקיים תהליך, אשר אם ימוצה בשלמות - אמנם הוא יסתיים בהשגת חפץ-ממש - ועל שם השלמות הזאת נתפסת אף זכות הזיכיון בבחינת קניין בחפצים שבראוי וזכות שבדיני ממונות.^כא)

באופן כזה מתבררת אפוא לחלוטין השלמות הפנימית וההצדקה האובייקטיבית לדרך התפיסה העברית בענייננו; אך נשאר לנו להשלים עוד את הערכתה היחסית לעומת התפיסה באירופה. לשם כך צריכים אנו לחזור ולשאול, האם "הזכויות שיש להן ערך ממון" - לפי הגדרת הרכוש באירופה - ו"הזכויות המזכות את האדם בקניין בממון (או בחפצים של ממש) במוחזק או בראוי", לפי הגדרת הזכויות הממוניות בדיני ישראל, מכסות באמת את אותו התחום בעצמו? על-פי בחינה עובדתית, התשובה היא כי בכפוף להבדלים מקריים במניין הזכויות המתאפשרות בכל שיטה ושיטה, אמנם התחום הוא שווה^כב) - ולפי זה מתברר כי ההגדרה העברית לא רק מוצדקת בתוכה, אלא גם עדיפה היא על ההגדרה האירופית, הרומזת לכאורה להכללתן של זכויות אשר אין כוונה להכלילן ושאמנם אינן נכללות. את פגם ההגדרה האירופית ודאי יש להסביר מתוך כך, שבאירופה ניתק הקשר המושגי בין הזכויות לערכים שבראוי לבין הבטחתם הממונית שברקע, ולכן לא יכול היה העיון להבהיר כי בגדר "הזכויות שיש להן ערך-ממון" הכוונה היא למעשה רק לאותן הזכויות שערכן בא להן משום שהן עצמן מזכות בממון, ואין הכוונה לזכויות שערכן בא להן באופן אחר. זוהי אם-כן נקודה נוספת על מה שכבר ראינו, החוזרת ומצדיקה את הרכבה הזכויות שבראוי על מושג הקניין בחפצים, גם כשמשמעותן האקטואלית בינתיים אינה בעצמה קניינית.

יט) הזכות צריכה דווקא להיות מיוחדת, כי במקרה שהיא כללית אין היא מזכה את האדם בשום יתרון של ערך ממוני בהשוואה לזכותם של אנשים אחרים, ואז פשוט מתעלמים ממנה, כדי שלא להביאה תמיד בחשבון הרכוש של כל אדם לחוד.

כ) השווה לעיל הערה ה.

כא) להבהרת-יתר ראוי לציין, שאמנם כל ערך-ממון שהוא, אשר יש לאדם שליטה עליו, עשוי להכניס לאדם תמורה של ממון בממש; אולם, כפי שראינו - סתם ערכים כאלה שאינם חפצים אינם בגדר ממון, ואילו כאן - אף זכיון המסתיים למעשה בערכים כאלה הוא בגדר זכיון ממוני, כי התמורה החפצית של הערכים הבלתי-חפציים היא כאן לא רק אפשרית, אלא היא גם צפויה על-פי זכות נתונה, המכוונת להשגתה. מצד שני, אם הערך המופק על-פי רשות מיוחדת לא יהא חפץ הנקנה למפיק, והפקתו לא תהא גם לשם תמורה ממונית - כגון שיורשה אדם לנגן בציבור בחינם - ודאי לא יהיה כאן זיכיון ממוני, אף אם למעשה ישלמו אנשים בעד שמיעת הנגינה.

כב) לעיל, סע' א' והערות ג'-ד' שם.