שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
המסקנה שהגענו אליה בפרק הקודם צריכה עתה השלמה, במה שנוגע ליחס בין הבעלות והזכויות בחפצי הזולת, מצד אחד, שהוכחנו את צדקת צירופם במושג האחד של קניין, לבין התביעות מצד שני, שנשאר עדיין מחוץ לתמונה; אך קביעת גדריו של היחס הזה היא באמת משימה הרבה יותר קשה ממה שניטל עלינו לעשות בקביעת היחס בין הבעלות והזכויות בחפצי הזולת לבדן. כאן לכאורה מביאים אותנו המקורות לסתירה יסודית, כי מצד אחד מוצאים אנו גם ביחס לתביעות הלכה מפורשת, הדומה מאוד להלכה שהבאנו לעיל ביחס לזכויות בחפצי הזולת: "הדברים שאין בהם ממש אין הקניין מועיל בהן. כיצד? הרי שכתב בשטר: וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני, או שיחלקו השדה שביניהם, או שישתתפו שניהם באומנות, וכיוצא בדברים אלו כולן - הרי זה קניין דברים ואינו מועיל כלום, שהרי לא הקנה לחברו דבר מסוים וידוע...";א) אך מצד שני, הלכה זו כל-כך מפורזת היא, שיכול היה להימצא חוקר (כפי שכבר הזכרנו לעיל) אשר ייחס למשפט העברי ממש אותה תפיסה בעניין התביעות אשר הבאנו מקודם בשם פרופ' גינוסר. ואלה דברי החוקר הזה, ד"ר ליאופולד אורבך: "התביעה כשלעצמה והחיוב כשלעצמו נבדלים בדיני ישראל במהותם המשפטית מן החפצים החומריים רק במידה שאי-חומריותם מונעת בהם מעשים מסוימים המצריכים דווקא משהו מוחש, כגון המסירה, בבחינת אופן הרכישה של דברים; בכל המקרים האחרים נידונים התביעה והחיוב כשלעצמם בשווה עם החפצים החומריים. את התביעה והחיוב רואים בדיני ישראל כנכסים בפני עצמם: התובע הוא בעל תביעתו, החייב הוא הבעל המאולץ של חיובו... דברים אלה אינם נקבעים אמנם בשום מקום בפירוש, אבל תחולתם בכל שטח דיני החיובים מוכחת מעבר לכל ספק על-ידי אינדוקציה שלמה ביותר".ב)
היסוד לאינדוקציה כזאת ניתן לנו קודם-כל בכך שעל אף ההלכה המנוסחה, באמת מוצאים אנו את מושג ההקנאה גם ביחס לתביעות. כבר הזכרנו, למשל, את ההלכה בגיטין, דף י"ג עמ' ב':ג) "אמר רב הונא אמר רב: מנה לי בידך, תנהו לפלוני במעמד שלשתן - קנה"; אך אם את המאמר הזה אפשר עוד לתרץ על דרך של רהט הלשון בעלמא, כפי שתירצנו את הסתירות בקשר לזכויות בחפצים,ד) הרי נדמה שתירוץ כזה לא יספיק לגבי מקורות כגון אלה: "ומתנה שומר שכר להיות בשואל. במאי? בדברים? אמר שמואל בשקנו מידו. ור' יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו מידו, בההיא הנאה דקא נפיק ליה קלא דאיניש מהימנא הוא גמיר ומשעבד נפשיה"ה) - ומשמע שגם ר' יוחנן אינו דוחה כאן את עצם האפשרות כי ההקנאה תוכל להועיל, ואמנם כך גם נמצא בפירוש מקום אחר: "השוכר את הפועל לשמור את הפרה, לשמור את התינוק, לשמור את הזרעים, אין נותנין לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו. היה שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע - נותנין לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. מאי, לאו לשלם? - לא, להפסיד שכרו. - אי הכי, רישא, דקתני אין אחריות שבת עליו, הכי נמי דלהפסיד שכרו! ומי אית ליה שכר שבת? והא קתני אין נותנין לו שכר שבת!... - אמר רב ששת: בשקנו מידו, וכן א"ר יוחנן: בשקנו מידו".ו)
יתר-על-כן, אף הרמב"ם עצמו מזכיר את ההקנאה בתביעות במקומות מרובים. ר' למשל: "העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות - שומר חנם שלהם אינו נשבע, ונושא שכר או שוכר אינו משלם, ואם קנו מידו חייב באחריותן",ז) או "הנושא אשה ופסקה עמו שיהיה זן את בתה כך וכך שנים - חייב לזון אותם שנים שקיבל על עצמו, והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקדושין, אבל שלא בשעת הקדושין - עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר וכיו"ב".ח)
ב) אורבך, עמ' 164-165.
ה) בבא מציעא צ"ד א'.
ו) שם, נ"ח א'. הסוגיה דנה באחריות שמירה כלפי הקדש, שעל-פי דין אין היא מכסה נזק הבא מעלמא. ניסו אפוא להקשות כאן על דין זה, מן העובדה ששומר המקבל שכר שבת נושא באחריות ליום השבת. השיבו למקשה, כי הכוונה אינה כאן לאחריות-תשלום, אלא להפסד השכר בלבד; אבל תשובה זו נדחית, מפני שאם כן פשיטא שהשומר שאינו מקבל שכר שבת - אין לאחריותו במה להתבטא כלל, ולא היה מקום אפוא להזכיר את פטורו. התרוץ הנכון הוא אם-כן, שאמנם האחריות האמורה כאן היא אחריות-תשלום, אבל אין היא חלה מן הדין, כי אם על-פי התחיבות מיוחדת.
ז) פ"ב מהל' שכירות הל' א'.
ח) פכ"ג מהל' אישות הל' י"ז.