ו.ג.1-2.

ג. שעבודי-השכנים ודיני השכנים בגרמניה ובשוייצריה

1. השעבודים

לעומת השיטה שבצרפת ובאיטליה יש לציין בשעבודי-השכנים (grunddienstbaruceiten {זיקות הנאה, _גרמנית}) בגרמניה את השינויים הבאים:

א) יחסי השכנים החוקיים נתפסים כאן בפירוש מחוץ למושג השעבודים, ורק הסכם של סטייה מן היחסים הנקבעים בחוק חוזר שוב ונכנס לתחום המושג.

ב) אם כי גם כאן מקיימים את הכלל ששעבוד-השכנים יכול להיות רק praedio utilis{משק מועיל, _לטינית}, כלומר מועיל לטיבו העצמי של "המקרקע השליט", מכירים בכל-זאת בשעבוד אשר תוכנו הוא הימנעות מהתחרות מסחרית.^לג)

ג) השעבוד יכול להתייחס לכל חלק חומרי של המקרקע המשועבד, אבל לא לתשמיש שלו.^לד) "מקרקע שליט" יכול להיות רק מקרקע שלם ויחיד, ולא חלק של מקרקע או צירוף של מקרקעין. עם זאת אפשר שתועלת השעבוד תהא לאו דווקא ל"מקרקע השליט" בשלמותו, כי אם רק לחלק ממנו. זכויות דמויות-מקרקעין, כקניין-מקום, דינן גם לעניין זה כמקרקע ממש.^לה)

ד) על שעבוד-השכנים יכולות להילוות חובות מצד בעל "המקרקע השליט" לטובת המשועבד, או מצד בעל המקרקע המשועבד לטובת השליט. חובות אלה אינן נחשבות כ-Reallasten{שעבוד המעשה - שעבוד של נכס באופן כזה שהתובע יכול לדרוש שירותים מסוימים מבעל הקרקע, _גרמנית} מבחינה מושגית, אך דין ה-Reallasten חל עליהן מכל-מקום מבחינה מעשית: כל חובה מסוימת מוטלת על בעל המקרקע באופן אישי, אבל מכלול החובות צמוד למקרקע, והמקרקע הוא מעין אפותיקי למילויין. דברים אלה אינם אמורים בחובה האפשרית לתשלום תמורה בעד השעבוד: התמורה יכולה להיות נושא רק לחובה אישית בלבד, ו"המקרקע השליט" אינו משתעבד לה אם לא נוצר Reallast מיוחדת.^לו)

ה) שעבודי-השכנים (כמו גם יתר השעבודים בגרמניה) אינם נקנים לעולם על-ידי זכות-חזקה בלבד (אם כי אמנם נקנים הם על ידי Buchersitzung{בעלות מכורח הנסיבות, _גרמנית}).^לז) כן מסתבר שאין כאן שום דבר המקביל ליצירת השעבוד על ידי "יעוד בעל הבית". ממילא משמע שאין כאן חשיבות להבחנה בין ארבעת סוגי שעבודי-השכנים שראינו בצרפת.^לח)

ו) שעבוד-השכנים אינו מסתיים מתוך חוסר-מימוש, אבל במקרה שהיתה הפרעה למימוש, וקונה השעבוד לא מחה עד שתביעתו התישנה, מסתיים השעבוד.^לט)

בשוייצריה נידונים שעבודי-השכנים בע' 730 ואילך של הצג"ב. סע' 733 מאפשר כאן לבעל של שתי חצרות לשעבד את האחת לטובת רעותה (אין הדבר אפשרי בגרמניה). על-פי סע' 735, אם אדם נעשה בעל של שתי חצרות המשועבדות זו לזו - אין השעבוד מתבטל בכל-זאת כל זמן שנשאר הוא רשום (בגרמניה, כפי שראינו בסוף פרק ד' לעיל, יש הוראה מקבילה, החלה על כל השעבודים: סע' 889 של הבג"ב).

2. דיני השכנים בגרמניה

היילפרון, בכרך ג', עמ' 292-293,^מ) כותב: "בעל הקרקע, בגדר תחומי אדמתו, זכאי להשתמש ברכושו כרצונו.... תוך כדי כך אין הוא חייב להתחשב באינטרסים של בעלי קרקעות אחרים. באופן עקרוני רשאי הוא להאפיל על חלונות השכן ולהקים מתקנים - ביחוד, לחפור בארות שיטו את מי התהום או את המעין הנחוצים לשכן בשביל מפעל מים או חרושת שהוא מקיים" - וכיו"ב. אולם, כבר ראינו בפרק ג' לעיל, שעקרון זה מוגבל על-ידי איסור הרשעות וחובת תום-הלב; ונוסף על-כך קובע הבג"ב, בסעיפים 906-924, דיני שכנות מיוחדים.

סע' 906 קובע הוראה דומה למה שראינו בסע' 844 האיטלקי בדבר נזק על ידי "החדרה" (של חומרים שאינם עומדים למישוש) או "התפשטות" ( Immissioner von Gruponderabolien לפי לשונו של היילפרון, בעמ' 294). כאן אין השכן יכול להתנגד ל"החדרה" כל זמן "שההשפעה אינה פוגעת בשימוש באדמתו, או פוגעת רק במידה בלתי-חשובה, או שנגרמת היא על-ידי שימוש הנעשה במקרקע האחר באופן שהוא מקובל על-פי היחסים הנהוגים במקום לגבי מקרקעין באותו המצב". מכל-מקום אוסר הסעיף "החדרה" על-ידי הולכה מכוונת.

את הסעיף דנן יש לקרוא בצמוד לסע' 18 ו-26 של ה-Gewerbeordnung{תקנות סחר, _גרמנית} (תקנות בתי-המלאכה) מ-1868. סע' 16 קובע שאין להקים מתקן, אשר על-פי המצב במקום או טיב המפעל עלול לגרום נזקים, סכנות או קשיים חשובים למחזיקים או לדיירים של המקרקעין שבשכנות או לציבור בכללו - אלא ברשיון מיוחד. מתקן שהוקם ברשיון וגורם נזק שאפשר להתנגד לו על-פי הסע' 906 - אין בכל-זאת לתבוע את סילוקו, בתוקף הסע' 26 של התקנות. אפשר רק לדרוש שיינקטו כל הצעדים האפשריים למניעת הנזק, ואם הנזק הוא בלתי-נמנע אפשר רק לתבוע פיצוי.^מא)

הסעיפים 907-908 נותנים לשכן תביעה למניעת הסכנה הצפויה: סע' 907 מאפשר לדרוש "שלא יוקם או לא יוחזק במקרקע השכן מתקן, אשר יש לחזות בבטחון שקיומו או השימוש בו יגרמו הפרעה אסורה" באדמת התובע. אם יש דינים הקובעים אמצעי זהירות מסוימים לגבי המתקן הנידון (כגון חובת הרחקה מסוימת) אפשר לדרוש את סילוק המתקן רק אם "ההשפעה האסורה" נגרמה למעשה. סע' 908 נותן לשכן תביעה למניעת הסכנה הצפויה ממבנים רעועים.^מב)

סע' 909 קובע: "אין להעמיק בקרקע באופן שאדמת השכן תאבד את התמיכה הדרושה, אלא אם-כן דואגים לתמיכה מספיקה אחרת".

סע' 910 מתיר לבעל הקרקע לקוץ ולהחזיק לעצמו את שרשי העץ או השיח שחדרו לאדמתו מאדמת השכן. אותה הרשות ניתנת לו גם לגבי הענפים המתפשטים, אבל רק אם בעל העץ לא קצץ את הענפים בעצמו תוך ארכה נאותה שניתנה לו, אין הרשות קיימת אם השרשים או הענפים אינם מפריעים לשימוש בקרקע.

הסעיפים 917-918^מג) עוסקים בשעבוד-כפייה לדרך. הדינים הם בדרך כלל כמו בצרפת. הפיצוי הוא בתשלום חוזר וקבוע, השווה בדיניו למה שראינו בפרק ג' לעיל, סע' ג', מס' 6, בקשר לתשלום בעד התפשטות מבנה מחצר לרעותה.

סע' 919 מאפשר לבעל הקרקע לתבוע משכנו שישתתף בשווה בהנחתם או בתיקונם של סימוני גבול יציבים. סע' 920 קובע כיצד מסיימים את המצרים.

הסעיפים 921 ואילך עוסקים במתקנים שבמצר, ור' לעיל, פרק ג', סע' ג, מס' 6, בסמיכות להערה ר"ט.

חוץ מן הדינים האלה מוסדרים דיני השכנים בחוקים המיוחדים למדינות השונות (Länder{מדינות, _גרמנית}) - בתוקף סע' 124 של חוק המבוא לבג"ב (Binfuhungsgesetz). במיוחד משאיר סעיף זה בתוקפם את הדינים הקובעים הרחקים מסוימים לגבי עצים, שיחים ומתקנים אחרים. היילפרון (בכרך ג', עמ' 319-320) מתעכב במיוחד רק על דין החלונות. ב"משפט הגרמני המקובל" (המשפט הרומי, החל בחלק מן המדינות) אין שום הגבלה על קריעת חלונות הנשקפים אל השכן, או - מצד שני - על האפלתם של חלונות כאלה. במשפט הפרוסי, לעומת זאת, החל במקומות אחרים, יש הגבלות הדומות בעיקר למה שראינו בצרפת ובאיטליה. ההאפלה אסורה כאן רק אם החלונות התקיימו במשך 10 שנים, שאז חייב השכן להרחיק את בניינו באופן שאפשר יהיה לראות מן החלון את השמים, אף בהיות החלון סגור, ואף אם נמצא הוא בקומת הקרקע.

על-פי סע' 1018 של הבג"ב, "מניעת המימוש של זכות, העולה מתוך הבעלות במקרקע המשועבד כנגד מקרקע אחר" (היינו אחת הזכויות שהזכרנו כאן) היא אחת משלש האפשרויות של שעבוד-שכנים. שתי האפשרויות האחרות הן - כפי שראינו בהגדרה בצרפת - הרשות לעשות מעשה או למנוע מעשה במקרקע המשועבד.^מד)

לג) וולף-רייזר, עמ' 436-435.

לד) שם, עמ' 433, 438.

לה) שם, עמ' 433.

לו) שם, עמ' 438-439.

לז) ר' בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק א', סע' ה', מס' 3, בסמיכות להערה צ"ו.

לח) ר' וולף-רייזר, עמ' 441 ואילך, וביחוד 444.

לט) שם, עמ' 166 ,446.

מ) השווה וולף-רייזר, עמ' 188 ואילך.

מא) הפיצוי מגיע אף אם לא היתה פשיעה במובן של דיני הנזיקין הכלליים. לא כן אם הנזק נגרם שלא על ידי מתקן המוחזק ברשיון. במקרה זה, התביעה היא אך ורק לסילוק הנזק; ואם רוצה התובע לגבות פיצויים, צריך הוא לתבוע על פשיעה לפי דיני הנזיקין הכלליים. היילפרון, ג', עמ' 298-297.

מב) השווה בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק א', סע' ה', מס׳ 1, בסמיכות להערה ע"א.

מג) בסעיפים 912-916 דנו כבר בפרק ג' לעיל, סע' ג',מס' 6. ביחס לסע' 911, ר' בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ז', סע' ד, בסמיכות להערה מ"ו, והשווה בספרנו לעיל, פרק א', סע' ד', בסמיכות להערה ס"ז.

מד) נפקא מינה, למשל, לסע' 909, 910, 919, ור' מה שהערתי בהערה ל"ב לעיל.

הדף הבא