שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בדיני ישראל, כפי שכבר הערנו לעיל בהערה י"ח, ההגבלה המהותית של הכושר האישי מחמת חוסר הדעת הריהי ביסודה אחידה וכללית, לא רק ביחס למעשי קניין בדיני ממונות ובדיני משפחה, אלא גם ביחס לעניינים אחרים, כל אימת שהדבר שייך. ההגבלה מתרכזת במושג של "חרש, שוטה וקטן", שזהו עיקר המניין של סוגי האנשים שהם נושאי ההגבלה,קיד) וכשם שמוצאים אנו מושג זה בקשר למעשי קניין בדיני ממונותקטו) או בדיני משפחה,קטז) כן גם מוצאים אנו אותו, למשל, בקשר לכושר העדות,קיז) בקשר לאחריות בנזיקין,קיח) בקשר למיזער-ההכשרה למילוי תפקידים שונים,קיט) בקשר לחיוב המצוות בדרך כלל,קכ) וממילא גם בקשר לאחריות בדיני עונשים.קכא) על אף הגישה האחידה הזאת, העובדה היא אמנם שכמעט בכל שטח ושטח יכולים אנו למצוא סייגים מיוחדים, כפי שכבר ראינו לעיל וכפי שנראה עוד בפרוטרוט להלן, ביחס לתחום המיוחד של מעשי קנין בדיני ממונות;קכב) אולם, גם אם כך הוא, עדיין נשארת הגישה העברית אחידה יותר ממה שמוצאים אנו בשיטות אחרות, שבהן יש הסדרים מיוחדים מעיקרא לאחריות בנזיקין, לאחריות בדיני עונשין וכו'.קכג)
מתוך שלשת - או, יותר נכון חמשת סוגי האנשים המוגבלים שהזכרנו, הפשוט ביותר מבחינה מהותית והקשה ביותר מבחינת דיוקי הכרתו למעשה הריהו סוג השוטים. הגדרות שונות של שוטה מובאות בעה"ש חו"מ סי' ל"ה סע' ז' ו-י', אך נראה שבכולן גם יחד אין כדי למצות את הענין, ומסתבר שהסיכום הנכון הוא כפי שקבע בעל עה"ש בסוף סע' י': "ודבר זה הוא כפי ראות עיני הדיין, שאי אפשר לבאר דברים אלו בכתב". עם זאת, ברור על כל פנים, שהעניין העומד כאן להכרעת הדיין בכל מקרה ומקרה איננו פרוץ ומופקר, ונטול סייגים לגמרי, אלא צריכה להימצא קודם כל העובדה שהאדם נוהג לעשות מעשים מוזרים בדרך כלל או בתחום עניינים מסוים, באופן שיש בו כדי להצביע על העדר כל טעם או על טעם שאינו עשוי להתקבל כטעם הגיוני בעיני אנשים המוחזקים כשלמים בדעת, או שהאדם נוהג לפעול ולדבר באופן הנראה כבלתי שקול במידה קיצונית, או שנראה הוא בלתי מסוגל להבין דברים באופן הגיוני, כדרך שהמון האדם מבינים - ורק אם נתקיימה עובדה שכזאת, בא תורו של הדיין להכריע אם מגיעים הדברים עד כדי כך שצריך האדם להיות מוחזק כשוטה.
גם במקום שהוחזק אדם כשוטה, אין החזקה בהכרח חזקה של קבע. השאלה היא תמיד אם האיש ראוי להיחשב כשוטה לשעת המעשה העומד לדיון, ואם אין מוכח כי האיש ראוי להיחשב כשוטה לאותה שעה, או שמוכח כי האדם שנחשב כשוטה ראוי להיחשב לאותה שעה כשפוי - דינו כשפוי. יתכן גם שהאדם יהא מוחזק כ"עתים שוטה ועתים חלים", ואז נחוץ תמיד לבדוק את חזקת המצב הראויה לעת כל מעשה מסוים.קכד)
דומה לבעיית השוטה היא בעיית השיכור. גם כאן נחוצה עובדה טרומית של סימנים לשיבוש הדעת כמו אצל שוטה, אך הסימנים צריכים להיראות כנובעים לאו דוקא מטבעו החולני של האיש, כי אם מהשפעתם החולפת של סמים - ומבחינה מהותית זו, הדברים הם פשיטא. הבעיה מתחילה משבאים אנו לציון הגבול שבו ראויה השכרות להביא להגבלת כושרו של האיש, והתשובה שאנו מקבלים היא כי כושרו של השיכור אינו נפגם "כל זמן שלא הגיע לשיכרותו של לוט, וכשהגיע לשיכרותו של לוט הריהו כשוטה". קנה המידה ל"שיכרותו של לוט" הוא "שעושה ואינו יודע מה הוא עושה"; "ומתיישבין בדבר זה הרבה, לחקור בזה אם היה כשיכרותו של לוט, דלפעמים נראה שהוא כך ואינו כן".קכה)
גם אדם שאיננו לא שוטה ולא שיכור, דינו כשוטה או כשיכור בשעה שהוא נמצא במצב של אבדן הכרה, כמו הנכפה.קכו)
השיכור כלוט והנכפה בשעת התקף, דינם מושווה פשוט לדינו של שוטה, באשר שלשתם גם יחד הם מבחינת שיקולי המשפט כחסרי כל דעת בכלל - ומתוך כך מסתבר מדוע אין הם נזכרים בפירוש במושג "החרש, השוטה והקטן", אלא הריהם כמובלעים בתוכו, במושג "השוטה". לעומת זאת, החרש והקטן, גם אם דעתם איננה שלמה, מכל מקום יש בהם מידה של דעת ישרה - לפחות בהיותם מעל גיל מסוים. לכן, גם אם העקרון אף בהם הוא שאין להם כושר למעשי קניין, אחריות וכיו"ב, כמוהם כשוטה, מכל מקום רבים לגביהם מיני הסייגים. למעשה, אותם הסייגים בתחומים שונים שהזכרנו לעיל, הריהם בדרך כלל רק סייגים בקשר לחרשים וקטנים, בעוד שסייגים לגבי שוטים, שיכורים כלוט ונכפים בשעת התקף כמעט שאינם נמצאים.קכז) מכאן יחודם המיוחד של החרשים והקטנים, ונעבור עתה לראות מהם גדרי מהותם שלהם.
ביחס לחרש, יוצא לכאורה מדברי עה"ש חו"מ סי' רל"ה סע' כב', שלעניין הכושר המשפטי נכללים בזה בשווה לא רק החרש-האילם, אלא גם החרש המדבר - לדעת הרמב"ם - או האילם השומע - לדעת הטור; אולם באמת נראה על פי הגמרא בחגיגה ב' ב' ובגיטין ע"א א', על פי תשובת הרא"ש המובאת בטור חו"מ סי' רל"ה סע' כ', ועל פי המשנה בגיטין פ"ז מ"א, כי הנכון הוא שהפסלות היסודית האמורה בחרש מתיחסת רק לחרש אילם, ואילו האילם נתון רק לכמה הגבלות מיוחדות. מאלו חשובה לענייננו רק זאת, שאם כוונתו של האילם למעשה קניין אינה משתמעת בבירור, כגון במעשה של כתב, אין סומכים על רמיזותיו אלא תוך בדיקת כוונתו וצלילות דעתו, כדרך שבודקים את החרש האילם במקרים שיכול להיות תוקף למעשיו. אין צריך לומר כי הגבלה שכזאת איננה בעצם הגבלה של כושר, כי אם רק אמצעי זהירות, על רקע של כושר מלא, הנשאר בעינו. נראה גם כי לשם פסלותו של החרש האילם צריכה החרשות להיות שלמה, והמום צריך להיות טבוע מלידה (או, לפחות, מילדות). אשר לחרש שאיננו אילם, נראה כי הנכון הוא כדעת הטור, כי לפחות במה שנוגע לתחומי ענייננו אין הוא מוגבל בכלל.קכח)
אך אנו להלן נקיים את מנהג המקורות, ובמושג "החרש" - בסתם - נשתמש לאו דוקא במובן הלשוני הנכון של בלתי שומע גרידא (בין אם בלתי שומע אילם ובין מדבר),קכט) אלא נשתמש בו במובן המשפטי הטכני של חרש אילם מילדות.
להכיר את החרש הרי זה אם כן הרבה יותר פשוט מלהכיר את השוטה או השיכור - כי תלוי הדבר רק בהכרת עובדה גופנית ומקורה ההיסטורי - אך בו בזמן, הבנת הסיבה המהותית לפסלות החרש הריהי יותר מסובכת, אחרי שיודעים אנו כי החרש יכול להיות גם בר דעת גמור. מסתבר, כמובן, שההגבלה הולכת כאן אחר רוב המקרים, שידיעת החרש בהוויות העולם, הכרתו בזכויות וחובות, ואף כושר הבנתו הכללית נוטים להישאר לקויים מחמת קשי חינוכו - וההכשרה המשפטית הנקבעת בדיני ישראל לחרש מותאמת אפוא למציאות הלזאת, כפי שנראה להלן. אפשר לפי זה לשאול, מדוע אם כן בתחום המבוגרים מוגבלי הכושר השכלי, שאינם מגיעים לדרגת שוטים, מסתפקים דיני ישראל רק בהגבלה מסויגת של החרשים, ואינם מטילים אותה הגבלה גם על בני אותה רמה השומעים. התשובה היא בודאי, שאת החרשים קל להכיר - ואף אם הכרעת הענין לפי עובדת החרשות עשויה לפגוע בחרשים שהם בני דעת גמורים, חזקה על מקרי הפגיעה שיהיו מועטים. לעומת זאת, הכנסת קנה המידה של פתאים בעלמא, שאינם לא חרשים ולא שוטים ואף על פי כן מוגבלים, עשויה "שלא להותיר חיים לכל בריה" - ונראה לומר אפוא כי על אף החספוסים שמנינו נשארת כאן שיטתם של דיני ישראל הגיונית.
קיד) לצירוף של "חרש, שוטה וקטן" יש להוסיף גם את השיכור והנכפה, כפי שנראה להלן.
קטו) ר', למשל, "מציאת חרש, שוטה וקטן" במשנה גיטין פ"ה מ"ח.
קטז) ר' למשל, פ"ו מהל' יבום וחליצה הל' ג': "ואלו מיבמין ולא חולצין, החרש והשוטה והקטן, מפני שאין בהם דעת לחלוץ".
קיז) ר', למשל, טור חו"מ סי' ל"ה סע' ט"ו.
קיח) ר', למשל, "השולח את הבעירה ביד חרש, שוטה וקטן" - בבא קמא נ"ט ב', או "חרש, שוטה וקטן - פגיעתן רעה"- משנה בבא קמא פ"ח מ"ד.
קיט) ר', למשל, יומא מ"ג א'; משנה מגילה פ"ב מ"ד; משנה מנחות פ"ט מ"ח.
קכ) חגיגה ב' ב'.
קכא) דוק, למשל במשנה סנהדרין פ"ח מ"א.
קכב) ביחס לתחומים האחרים, ר' למשל משנה חגיגה פ"א מ"א; מגילה י"ט ב'; משנה נדה פ"ה מ"ו; נזיר כ"ט ב'; יומא מ"ג א'.
קכג) ר', למשל, סע' 827, 828 ו-276 של הבג"ב, ביחס לאחריות בנזיקין (לרבות פשיעה בחוזה) בגרמניה; סע' 51 ואילך של ספר החוקים הפלילי הגרמני (strafgesetzbuch{דיני העונשין, גרמנית}) וסע' 1 של חוק בית המשפט לנוער (jugendgerichtsgesetz{גרמנית}); סע' 85 ואילך של ספר החוקים הפלילי האיטלקי (Codice penale{הדין הפלילי, איטלקית}; אך יש לציין כי לעניין האחריות בנזיקין באיטליה מתאחד ההסדר עם הדין ביחס למעשי הקניין: ר' סע' 2046 ו-2048 של ספר החוקים האזרחי); ובמדינת ישראל - חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב, המתיחס למעשה רק לכושר למעשי קניין בדיני ממונות (ר' סע' 79 בו), ולעומתו סע' 8 בפקודת הנזיקין האזרחיים, סע' 9 ו-13-15בפקודת החוק הפלילי, סע' 5-6 של חוק יסוד:הכנסת.
קכד) עה"ש חו"מ סי' רל"ה סע' כ"ג, ושם אה"ע סי' קכ"א סע' א' ואילך וסי' מ"ד סע' ג'.
קכה) שם, חו"מ סי' ל"ה סע' ח', וסי' רל"ה סע' כ"ה, ואה"ע סי' מ"ד סע' ד'; ור' גם אה"ע סי' קכ"א סע' ה'-ו'.
קכו) שם, חו"מ סי' ל"ה סע' ט' וסי' רל"ה סע' כ"ג.
קכז) ר', למשל, עה"ש חו"מ סי' רל"ה סע' כ"ג וכ"ה לעומת סע' כ"ב, ואה"ע, סי' מ"ד סע' א', ג' וד'.
קכח) טור חו"מ סי' רל"ה סע' י"ט. כך על אף ההסברים שמביא בית יוסף שם, לתירוץ דעתו של הרמב"ם.