ג.א.1-3.

1. איסור בל תשחית

בדיני ישראל נתקלת הבעלות קודם-כל בהגבלה, שאין אדם רשאי להשחית נכס שעשויים אנשים ליהנות ממנו, וביחוד אילנות עושי-פירות. להשחית - משמע לפעול בנכס שלא בדרך הנאה תכליתית, כי אם רק דרך קלקול ובזבוז^ד) - והפועל כן, עובר משום "בל תשחית" ולוקה מכת מרדות מדרבנן, ואף כשגוף הנכס שלו.^ה) במקביל לכך אפשר להזכיר בשיטות אחרות את איסורי השחתת הרכוש, החלים אף על הבעל עצמו, על-פי סע׳ 317 ואילך של פקודת החוק הפלילי במדינת ישראל דהאידנא או על-פי סע׳ 388 ואילך של החוק הפלילי בגרמניה. אולם, איסורים אלה חלים רק במקרים העשויים לסכן את הציבור או שיש בהם צער-בעלי-חיים או פגיעה בזכות מסוימת של הזולת. איסור עקרוני כגון זה שבדיני ישראל אינו ידוע כנראה בשיטות אחרות.^ו)

2. איסור הזנחת נכסים (במשפטי העמים)

קרוב לאיסור "בל תשחית" הוא ההסדר הנמצא בכמה שיטות, שהבעל המזניח את נכסיו, במובן שנמנע הוא מלטפל בהם באופן שיבטיח את הפקת תועלתם כדרכה, עשוי לאבד את זכותו. כך, למשל, קובע סע' 838 של ספר החוקים האזרחי האיטלקי, ש"כאשר מזניח הבעל את שמירתם, את עיבודם או את שימושם של נכסים החשובים ליצור הלאומי, באופן שפוגע הוא במידה חמורה בדרישות היצור, יכולה הרשות המינהלית להפקיע את הנכסים כנגד תשלום פיצוי הוגן. הוא הדין אם הזנחת הנכסים פוגעת באופן חמור ביפי הערים או בעניני האמנות, ההיסטוריה או בריאות הציבור". בדומה לזה קוראים אנו אצל צ'שיר, בעמ' 203, לגבי המשפט האנגלי: "אריס, או אף בעל גמור של אדמה חקלאית, יועמד לפיקוח המדינה אם הוא מועל במעמדו. 'צו פיקוח' יכול להינתן נגדו אם אין הוא נוהג בהתאם לכללי ההנהלה הטובה של רכוש. משניתן צו כזה חייב האיש לקיים את ההוראות שתינתנה לו על-ידי הועד הפועל החקלאי, ואם הנהגתו לא תשתנה כרצוי - אפשר להפקיע ממנו את האדמה כנגד פיצוי".^ז) הוראות מקבילות קיימות גם במדינת-ישראל, על-פי סע' 68 ואילך של חוק הקרקעות העותמני מ-1274 להג"מ - לגבי אדמת "מירי" (שאמנם, להלכה, לא היתה נחשבת בבעלותו הגמורה של הקונה הפרטי, כי אם רק בקניין-הפירות אצלו, כנגד בעלות המדינה) - וכן עדיין יש הוראות כאלה לגבי אדמות מוברות בדרך-כלל, על-פי פקודת הארכת תוקף של תקנות שעות חירום (עיבוד אדמות מוברות), תש"ט. [בוטל ב- חוק לביטול דינים שנושנו. תשמ"ד -1884]

בדיני ישראל נראה שהעקרון הוא כי אין על בעל הנכסים חובה לטפל בנכסיו למען התועלת שתהא עשויה לצמוח מכך, בעקיפין, לציבור: די לו לציבור בענין הרגיל שישנו בדרך-כלל לבעלי הנכסים, להפיק מהם את התועלת המירבית שאפשר, מתוך מניעים עצמיים, ורק במקרה שההזנחה היא באונס - בעל הנכסים אינו בר-דעת לטפל בנכסים, או שמנוע הוא מלטפל בהם בעל-כרחו מאיזו סיבה חיצונית - מתערב בית-הדין, על-ידי מינוי אפוטרופוס או נאמן, כדי להציל את הנכסים לציבור באמצעות הצלתם לבעל הנכסים בעצמו. אם, לעומת זאת, ההזנחה היא מדעת, הרי בדרך-כלל יהא פירושו של דבר שהטיפול בנכסים, במסיבות הקיימות, פשוט איננו כדאי - ואף אם לא כן, הרי על-ידי הפסד ההנאה הראויה יבוא בעל הנכסים על ענשו ממילא, ומכוח החוקיות הכלכלית בעצמה יובא הוא לחזור בו מהזנחת הנכסים או להפסידם לנושיו, - ולכן הכלל הוא שנגד הזנחה מדעת אין בית-הדין מתערב.^ח)

להצדקת הגישה הזאת אפשר גם להוסיף, בהמשך מן האמור, כי מקרי ההזנחה מדעת שיש להם תקנה ושלא יבואו על תקנתם ממילא, בדרכי ההתפתחות הכלכלית הרגילה, יכולים אפוא מטבע הדברים להיות בעלי חשיבות ציבורית רק בהזדמנויות מיוחדות, יוצאות מן הכלל, - ויתר על כן: אין שום קנה-מידה עקרוני, על-זמני, שעל-פיו אפשר היה להבחין מתי ההתערבות נגד הזנחת הנכסים עשויה להיות יעילה ומוצדקת ומתי עשויה היא להיות רק פעלתנות חסרת-שחר או אמתלה בעלמא כדי לנשל אדם מנכסיו. במלים אחרות, אפוא, קביעת עקרון ההתערבות נגד הזנחת נכסים מדעת אינה למעשה אלא הנפת שוט שחזקת פגיעתו היא בלתי-נחוצה ורעה, ושאף המקרים בהם עשוי הוא להיות להועיל - בסתם הם מעטים וחסרי חשיבות, ועל-כל-פנים נמנעת בהם, בדרך-כלל, אפשרות הזיהוי; ובסך-הכל יוצא כי הנפת שוט מסוג זה, שלא בדרך הוראת שעה בלבד, כתקנה יוצאת מן הכלל למסיבות ארעיות ומיוחדות במינן, יכולה להיות רק אנומליה ושטות משפטית בעלמא, אשר לא יתכן לה בכלל שימוש מעשי. ההיסטוריה הארוכה והשוממת של סע' 68 ואילך מחוק הקרקעות העותמני מדגימה מסקנה זו בעליל - ולמעשה אין ספק שגם סע' 838 האיטלקי הריהו רק פרי של התלהבות דרדקית לנוכח הגילוי המאוחר של עקרון החברתיות כנגד המסורת המקודשת מקודם של עמידה על "מידת סדום", ובהמשך ההתפתחות צפויה לו בודאי היסטוריה דומה לזו של ההוראות העותמניות. העדר הלכה מקבילה בדיני ישראל איננו אם כן סימן לאי-שלמות בעקרון החברתיות - שדווקא דיני ישראל עומדים עליו באופן מובהק, כפי שנוסיף ונראה עוד בפרק הזה, - אלא הריהו בודאי רק תוצאה של עמידה על עקרון החברתיות מתוך איזון-נפש, בתבונה עניינית-מעשית ובלי שום פזיזות.

3. צרכי ישוב ארץ-ישראל

אחד הגדרים המיוחדים בדיני ישראל להגבלת הבעלות הפרטית לשם תקנה הציבור הריהו הטעם "משום ישוב ארץ ישראל". הגבלה זו איננה סייג שניתן להחילו על הבעלות מן המופשט, בכל מקרה ומקרה לפי ראות עיני הדיין, אלא היא מסגרת לתקנות מיוחדות, ותקנות מסוג זה ישנן אחדות.

אחת מאלו נלמדת במשנה ערכין פ"ט מ"ח: "אין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה, ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש", ומפרש רש"י (בגמרא, דף ל"ג עמ' ב'): "אין עושין שדה מגרש משום ישוב א"י, והיינו שממעט את הזריעה, ולא מגרש שדה - שמחריב את נוי העיר; מגרש אין עושין עיר שיעשו בו בתים, שאין עיר נאה בלא מגרש, וכ"ש שאין עושין עיר מגרש, שאין מחריבין את ישוב העיר". הרמב"ם, בפ"ג מהל׳ שמיטה ויובל הל' ה', פוסק - נגד דעת ר' אליעזר במשנה - ש"עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, מגרש עיר ולא עיר מגרש, שלא יחריבו את ערי ישראל". על הוראה הדומה לזה מאוד בתוכנה, במשפט האנגלי, מספר צ'שיר, בעמ' 121: על-פי Town and County Planning Act, 1947, אסור לבעל הקרקע לסטות מן השימוש שהיה נהוג בקרקע ב-1 ביולי 1948, אלא ברשיון.

תקנה אחרת במסגרת זו הריהי שאם "שטף הנהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חברו, ואמר הלה זיתי אני נוטל - אין שומעין לו בארץ ישראל, משום ישוב הארץ, אלא יעמדו במקומם", ובעל השדה משלם לבעל הזיתים את דמיהם.^ט) לפי דעה מסוימת חלה התקנה גם במקרה שבעל הנטיעות עצמו חיבר את הנטיעות בקרקע הזולת שלא ברשות, ואחר-כך מבקש הוא לחזור בו; אך נראה שהדעה המכרעת היא כי חוסר-יכולתו של הנוטע לחזור בו כנגד רצונו של בעל השדה, במקרה של נטיעה בפשיעה מבוססת בטעם אחר.^י)

ד) שבת ק"מ ב׳.

ה) שבת ק"ה ב, ופ"ו מהל' מלכים הל' י'.

ו) עם זאת יש לציין כי הקבלה מלאה, ואף מופלגת, נמצאת לאיסור "בל תשחית" הישראלי במשפט הסובייטי, אגב הגבלה שעניינה העקרוני הוא אחר. כאן, לא זו בלבד שאף הבעל עצמו אינו רשאי לפעול בנכס לשם קלקול ובזבוז בעלמא, אלא בכלל אין אדם רשאי לפעול בנכסיו באופן שלא ייראה כהולם את התכלית שלשמה הכיר המשפט הסובייטי בזכות הקניין הפרטי - ויש כמובן להניח כי השחתת הנכסים גרידא תיחשב כבלתי-הולמת את התכלית הלזאת. ההבדל המעשי בין שתי השיטות הוא, שבדיני ישראל כל שימוש בלתי-תכליתי הוא אסור, אך כל שימוש תכליתי על-כל-פנים מותר כאן, כל זמן שלא נאסר בפירוש; לעומת זאת, במשפט הסובייטי, כל שימוש צריך להתברר לגופו, אם תכליתו כשרה ואם לא. ר' המשפט האזרחי הסובייטי, א', עמ' 366.

ז) על פי סע' 12-19 של Agriculture Act מ-1947, ור׳ גם הלסבורי-סיימונדס, כרך א', עמ' 339 ואילך.

ח) שו"ע חו"מ סי׳ רפ"ה, וביחוד סע' ד'; ור׳ גם פ"ט מהל' עבדים הל' ז.

ט) שו"ע חו"מ סי' קס"ח סע' א'.

י) בבא מציעא ק"א ב', ור' עה"ש סי' שע"ה סע' ג'.

הדף הבא