שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
ראינו כי השינוי המשפטי שיכולים אנשים ליצור ביניהם, באופן אוטונומי, מצריך להיוויו מעגל של התפתחות, שבתחילתו יש גילוי טרומי של הכוונה (או הדעת) ובסוף נסגר הוא על ידי מעשה המוכיח כי הדעת אמנם נגמרה ויצאה אל הפועל. ראינו גם כן שמעגל זה, למעשה נדרש הוא לא רק בדיני ישראל אלא גם בשיטות האירופיות (אם כי יש לפעמים שהמעגל מצטמצם ושני הגורמים מתחלפים ונהפכים לנקודה). אולם, על אף המעגל הזה, התולה את מעשה השינוי בגילוי מוכח של הכוונה, העובדה היא כי לעתים קרובות חוזרת השאלה ונשאלת, האם מתאים המעשה לכוונה ומה המשמעות במקרה של פגם בהתאמה. אין צריך לומר שכדי שיהא בכלל מקום לשאלה כזאת, נחוץ על כל פנים מצב שבו אמנם יש מעשה המתיימר להיות מעשה קניין והמוכיח לכאורה כוונה מתאימה, שבאה לידי גילוי - ונשאלת השאלה, מצידה, כיצד זה עשוי אם כן הספק להתעורר?
כדי להשיב על השאלה הזאת, נמיין את האפשרויות השונות.
אפשרות אחת - והיסודית ביותר - הריהי שהספק מתעורר לאמור: האם על אף היומרה של גמירת דעת (או רצון לערוך עסק משפטי), אמנם יש מאחורי היומרה גמירת דעת או רצון ממשיים וכנים? בקשר לכך שוב נבחין ונאמר שהספק יכול לנבוע מטיב המעשה המתקבל על ידי השיטה המשפטית כיומרה מספיקה של מעשה קניין; יכול הוא לנבוע מסברה כי המעשה נערך באופן מדומה; ויכול הוא לנבוע מסברה כי המעשה נערך באילוץ.
לגבי האפשרות הראשונה מאלו יש לציין, כי סכנת הספק מסוג זה, יש לה יסוד בשיטות האירופיות הרבה יותר מאשר בשיטה העברית. בשיטות האירופיות, העומדות על העקרון כי אף מעשה הקנין החוזי מתגלם בעצם הצהרות הרצון - או בדברי הקנין - יש מטבע העניין מקום לחשש, שמא הדברים באמת לא יצאו עדיין מכלל משא ומתן או גישושים גרידא להכנתו, והגדרתו של מעשה הקניין שיבוא, ועדיין אין בהם משום גמירת דעת הדדית אמיתית על קיום העסק כבר, בגדרים שעלהם הספיקו הצדדים להחליף מלים עד עכשיו. מכאן הלבטים העוברים כחוט השני בדברי ימי המשפט באירופה, האם ראוי אמנם להסתפק בקנין הדברים החופשי או שמא ראוי להתנות את מעשה הקנין בצורה דווקנית של עריכת הדברים, אשר ודאי לא יבואו הצדדים להשתמש בה אם לא כדי להוכיח שאמנם גמרו על העסק בדעתם באופן סופי ומוחלט.רטו) הנטייה היתה מלכתחילה לדרוש דוקא צורה מיוחדת, אבל נוכחו עד מהרה שהצורה הכבידה יותר משהועילה; התפתחה אפוא הנטייה לעבור לעקרון של חופש הצורה, אבל בזה שוב יוצא כי החופש מבלבל יותר משהוא מפשט, כל אימת שהבעיה באמת מתעוררתרטז) - ולבסוף, המקובל הוא כיום שקובעים את העקרון של חופש הצורה, ומסייגים אותו בסייגים, השונים משיטה לשיטה. התוצאה היא אפוא כי במידה שהעקרון אינו מסויג, ובמידה שבתחום הבלתי מסויג אמנם צריכה הבעיה להתברר רק מתוך עצם דברי הקניין הבלתי צורניים, כשלעצמם, משאירים הדברים, מטבעם, פתח רחב לספק - האם היתה שם למעשה גמירת דעת או לא - ואין לגבי ספק זה שום קנה מידה ברור לתשובה.
לעומת זאת, בדיני ישראל, מעשה הקניין החוזי אף פעם אינו נגמר בדברים ותמיד נדרש בו מעשה מכוון ומיוחד - אם כי לא בבחינת צורה מכבידה, אלא בבחינת מעשה שמטבע העניין או בבחינת אמצעי להקל. פירושו של דבר זה איננו, כמובן, שכאן נמנע אפוא כל יסוד לספק מעיקרא, או שמעשה הקניין הדרוש הריהו כאן תמיד ובכל המקרים גם יותר נוח וגם יותר יעיל מקניין הדברים בעלמא. אולם, פירושו של דבר הוא, על כל פנים, שגם אם נשאר פה עוד מקום לספק בענייננו, הרי זה בדרך כלל לא יהיה בגלל סיבות הטבועות בעצם אופיו של מעשה הקניין אשר בו מסתפקים, כי אם בגלל סיבות אחרות כלשהן שמעבר לכך.ריז)
מכל מקום, כאשר מתעורר ספק מן הסוג הנידון, והתשובה נחתכת לכאן או לכאן, ממילא אין שום בעיה מיוחדת נגגררת עוד אחריה לגבי משמעות המצב. המצב הוא שמעשה הקניין נמצא כקיים או כבלתי קיים ובזה נגמר העניין.
אחרת הוא כאשר מצד דמות המעשה עצמו אין שום ספק מתעורר ואיש אינו חולק על כך כי מבחינה חיצונית אמנם מצויים במעשה כל הגורמים הנחוצים לשם שלמות ותקפות, אלא שבכל זאת עולה הסברה כי כל הגורמים הללו לא הורכבו על ידי הצדדים אלא באופן מדומה, או עקב אילוץ.
בפרטי הדינים החלים במקרה כזה לא נעסוק בפרק זה, אלא נדחה את הדיון בהם עד החלק השני של פרק "הדינים הכלליים של חוזים", אותו הבטחנו להעלות אחר הדיון בחוזים המיוחדים. אולם, נעיר כאן מכל מקום משהו ביחס לצד העקרוני של העניין.
סברת העריכה המדומה או המאולצת של מעשה הקנין, כפי שהצגנוה לעיל, מתיחסת לדמיוניות או למאולצות של עצם מעשה הקניין, והיינו שכל עיקר המעשה לא נערך אלא באופן מדומה או מאולץ, ללא גמירת דעת אמיתית וכנה, או על כל פנים ללא גמירת דעת "חופשית" (במובן של הכרעה על פי שיקולים שלא נכפו באופן פסול, מעבר לגדרי הלחץ הכשר של המסיבות). אולם, יתכן כי הסברה לא תתיחס לעצם מעשה הקנין כי אם רק לפרטים מסוימים בתוכן, שעליו אמור המעשה לחול,- ואפשרות זו מחזירה אותנו להבחנה חשובה שעוד צריכים אנו להדגיש ולברר במסגרת המושג של הרצון או הדעת, שברקע ענייננו.
הגדרנו לעיל שבמושג הרצון נציין באופן ארעי לא את כל המקביל ל"דעת", כי אם רק את מה שמקביל לגמירת הדעת. אולם, גמירת הדעת לערוך מעשה קנין אין לה כמובן משמעות אלא ביחס לתוכן מסוים שאותו צריך המעשה להגשים - ומכלול הדימויים של התוכן הזה, גם אם נכלל הוא בבחינת נשוא ההתיחסות במערכת הדימויים, האיוויים וההגיונות המתלכדים בתהליך הדינמי של גמירת הדעת, הריהו ראוי על כל פנים להיתפס גם באופן עצמאי כיסוד מיוחד במערכת הדעת הנחוצה לביסוסו של מעשה הקניין והנדרש בה לא רק באמצעות היסוד של גמירת הדעת, אלא גם כשלעצמו, כביכול בצידה של גמירת הדעת, ואף לפניה בזמן. יסוד זה, כשם שנדרש הוא ב"דעת" כן נדרש הוא ב"רצון", - ובשיטות האירופיות מכנים גם אותו סתם "רצון", בלי שים לב להבחנה בינו לבין הרצון כגורם המקביל במיוחד לגמירת הדעת שלנו. במקורות העבריים, לעומת זאת, מציינים אותו בדרך כלל כ"דעת", סתם, או כ"כוונה",ריח) ואנו כאן נכנה אותו "תוכן" (היינו התוכן המכוון מבעד למעשה), בהבדל מגמירת הדעת מחד גיסא וממערכת הדעת או הרצון בכללה, מאידך.
אמרנו למעלה כי בדיני ישראל מתבררת גמירת הדעת הדרושה למעשה הקניין - על התוכן הנחוץ לממשותה של גמירת הדעת - באמצעות מעגל ההתפתחות של דברי הקנין ומעשה הקניין. במלים אחרות יכולים אנו לומר עכשיו כי מעגל זה מברר את דעת מעשה הקנין, על התוכן וגמירת הדעת גם יחד. אולם, עתה ראוי גם להוסיף ולהדגיש, כי בעוד שמעשה הקניין כשלעצמו אין בו כדי לברר את גמירת הדעת, בלי עזרתו של מעשה קניין בנוסף, - הרי התוכן מצידו, אין בירורו תלוי כלל במעשה הקניין, וצריך הוא ויכול להתברר רק מתוך דברי הקניין. ומצד שני, להשלמת התמונה: דברי הקניין, אמנם יתכן שהם יהיו חשובים לא רק לשם בירורו של התוכן, אלא גם לשם בירור קיומה של גמירת הדעת מצד עצם משמעותה הדינמית; אולם לא זהו עיקר התרומה הנדרש מדברי הקניין לשם בירור גמירת הדעת. גמירת הדעת, מצידה הדינמי, עשויה להתברר אף על ידי עצם עריכתו של מעשה הקניין (ובלבד שיהיו שם גם דברי קניין המבהירים כי אמנם המדובר הוא במעשה קנין והקובעים מהו התוכן המכוון מבעד לאותו מעשה). לעומת זאת, עיקר דברי הקניין הריהו באמת רק בבירורו של התוכן - וכשם שהתוכן הזה, מצידו, זקוק לבירורו בהכרח לדברי הקניין, כאמור.
והנה, אם נחזור מכאן לענייננו ונזכיר מה שאמרנו כי סברת הדמיוניות או המאולצות יתכן שהיא תתיחס לאו דוקא לעצם מעשה הקנין או גמירת הדעת עליו, כי אם רק לפרטים מסוימים בתוכן, משמע עתה כי סברה זו, פירושה למעשה הוא לאמר: שבדברי הקניין נכללו פרטים (או ביטויי פרטים) מסוימים, שלא היה להם כיסוי בתוכן המכוון באמת מלכתחילה, אלא הם נכללו בדברי הקניין רק אופן מדומה (לשם אחיזת עיניו של מישהו) או עקב אילוץ, כפי שהגדרנו לעיל.
בשיטות המשפט השונות, יתכן שיהיה הבדל בתוצאות בין המקרה שהדמיוניות או המאולצות מתיחסות לעצם גמירת הדעת (או לרצון העסק בכללותו ועיקרו) לבין המקרה שמתיחסות הן רק לפרטים של התוכן;ריט) אולם מבחינת הגישה העיונית לעניין, הרי לפחות בשיטות האירופיות אין מקום להבחין בין שני מיני המקרים. בשיטות האירופיות, גם עצם גמירת הדעת וגם בפרטים של התוכן, בירורם הוא באמצעות הצהרות הרצון או מה שמכנים אנו כדברי הקניין (הצהרות הרצון כוללות כאן את הבעת הרצון הקונסטיטוטיבית לעסק ואת הגדרת תוכנו במאוחד), ואם מתעוררת כאן סברה של דמיוניות או מאולצות הרי מכל מקום נשוא הסברה הוא הפרש בין הרצון האמיתי (בעיקר משמעותו הדינמית או בתוכנו) לבין דברי ההצהרה (או ההצהרות) הנועדים לשקפו. לעומת זאת, בדיני ישראל לא כן הוא: כאן רק הפרש הנוגע לתוכן הוא בהכרח הפרש בין הדעת לדברים, אבל דמיוניות או מאולצות המתיחסות לעיקר גמירת הדעת - הרי אף על פי שייתכן כי תבואנה לידי ביטוי גם בהפרש בין הדעת לדברי הקנין, מכל מקום עיקר גילומם הוא בניתוק בין הדעת האמיתית למראית המעשה (ולאו דוקא בהפרש הדברים).
ועוד ביחס לאפשרות חוסר ההתאמה בין המעשה לכוונה, אשר לאו דוקא בשל יומרה כוזבת של גמירת הדעת, כי אם בגלל חוסר התאמה בין דברי הקנין והתוכן (במובן המצומצם על פי המשפט העברי): סוג זה של חוסר התאמה יתכן לא רק בגלל המגמה הדמיונית או המאולצות של פרטי תוכן מסוימים, כי אם גם על פי השערה של טעות.
במסגרת המושג הזה יש שוב להבחין בין שתי אפשרויות עיקריות שונות. האפשרות הפשוטה ביותר היא, שאין הטעות מתיחסת אלא לניסוח, והיינו שבעל הדברים ניסח את דבריו באופן שעל פי משמעותם המקובלת, או על פי משמעותם הסבירה במסיבות העניין, אין הם חופפים את התוכן שאליו התכוון באמת. אפשרות יותר יסודית היא, שבעל הדברים טעה בעצם התוכן, והיינו שדימה בנפשו את התוכן (אשר בא לביטוי מתאים בדברי הקניין) בגדרים פלוניים, בעוד שגדרי הנשוא של אותו דימוי במציאות הם גדרים אחרים.
טעות מסוג שני זה, יתכן כמובן שהיא תגיע אף עד לדרגה כזאת שניתן יהא לומר כי כל מעשה הקנין נערך בטעות - והיינו שאלמלא הטעות בתוכן לא היה האיש עושה את מעשה הקניין מעיקרא. אולם, אף במקרה כזה אין למעשה לראות את הטעות כאילו היא לא היתה רק מתיחסת לתוכן, כי אם לעצם גמירת הדעת - ואין הדבר דומה למקרה שדברי הקניין הם לגמרי מדומים או מאולצים, שאז אמנם אפשר לומר כי הדמיוניות או האילוץ מתיחסים לעצם גמירת הדעת. טעם ההבדל היא, שבמקרה של דמיוניות או אילוץ יודע בעל הדברים את ההבדל בין דברי הקניין למצב של דעתו לאמיתה, ואם דבריו הם לגמרי מדומים או מאולצים, הרי ממילא גם המראית של מעשה הקניין וגמירת דעתו היא כזאת (וכן להיפך, במקרה של דמיוניות או מאולצות במעשה, הרי ממילא גם דברי הקניין הם מדומים או מאולצים). לעומת זאת, במקרה של טעות, אין בעל הדברים יודע את ההבדל, וגמירת דעתו על מעשה הקניין, על תוכנו המוטעה, היא אמיתית וכנה. הבחנה זו יוצאת בהכרח מטושטשת על פי המושגים השוררים בענייננו בשיטת של אירופה, והדבר נותן את אותותיו בכמה אופנים, כפי שנראה להלן.ריט-1)
יש גם לציין כי מערכת ההבחנות שהצענו בזה אינה נפגעת על ידי האפשרות של טעות שאינה מתיחסת לתוכן, כי אם לכנות גמירת דעתו של הצד שכנגד. נראה להלן כי טעות מסוג זה יכולה אמנם להשפיע על תוקפו של מעשה הקניין, וכן להיפך - אפשר שמעשה הקנין לא יושפע ויצא בטל, אף על פי שהצד שכנגד מאמין על פי טעות בכנות המעשה של חברו. אולם, מכל מקום, בין כך ובין כך, אין זו טעות העשויה להיות גורם של חוסר התאמה בין מעשה הקנין והדעת אלא הרי זו טעות ביחס לעצם חוסר התאמה, והיינו טעות גרימת דברים אחרת, שאינה שייכת לנושא שלנו כאן -וראוי לשים לב. דבר דומה ניתן לומר גם ביחס לטעות לגבי התוקף המשפטי של צורה או של מסמך אשר שימשו בעריכתו של מעשה הקניין (אשר אז, מן הסתם, בטל המעשה מכל מקום, על אף הטעות). כמו כן נראה נכון כי טעות שמעבר לגדרי הנושא הנידון היא טעות מן הסוג של "טעות במניע" - והיינו כשאדם מתקשר בעסק משום שמאמין הוא בקיומו או בהתפתחותו של מצב מסוים ונמצא מתבדה.
מצד שני, ראוי עוד לציין כי בשיטות המשפט השונות מוכרות לכאורה גם אפשרויות אחרות, כמו מרמה, אונאה וכיו"ב, השייכות ושייכות לענינננו. אולם אפשרויות אלו הן למעשה רק גוונים ובני גוונים של האפשרויות העקרוניות שהזכרנו, ועל הפרטים והדינים המעשיים של כל אלה ביחד נעמוד בחלק השני, הנדחה, של פרקנו.
רטו) קולין וקפיטן, א, עמ' 66 ואילך; אנקצרוס, עמ' 474 ואילך; אנסון, עמ' 59 ואילך.
רטז) כך למשל בחוזי יום-יומיים פשוטים כגון שאני קונה לחמניה בחנות, ממילא אין בעיה כי מכל מקום אין הדברים תלויים רק בהצהרות הצדדים, אלא גמירת הדעת מתבררת באופן מובהק על ידי תשלום הכסף או נטילת הלחמניה. הבעיה מתעוררת בעיקר במקום שבאמת אין לנו לפי שעה אלא דברים בעלמא, וכאן העובדה היא שבדרך כלל אין הצדדים עצמם סומכים על חילופי הדיבורים גרידא אלא מקבלים עליהם את הטירחה לערוך את הדברים בכתב - ואם אינם עושים כן ומסתבכים במחלוקת, הרי באמת המוצא הוא קשה. במסיבות אלה מקבל חופש הצורה את הצדקתו רק בגין אותם המקרים שבהם מעדיפים הצדדים להימנע מטירחת הצורה, ובכל זאת, מקיימים הם לבסוף את הדברים להנחת דעתם ההדדית - באופן שהבעיה שוב אינה מתעוררת כמו בחוזים הפשוטים.
ריז) בדיני ישראל, האפשרות הדומה ביותר למסיבות באירופה, הריהי במקרה שיש לנו טענה של מעשה קניין על ידי הנאת המהימנות גרידא. אולם, אף במקרה כזה, כשמתעורר ספק ביחס למשמעות הדברים, אין דיני ישראל נאלצים להסתפק - כשיטות האירופיות - בקנה המידה המעורפל, המתגלם בשאלה האם עלו הדברים כדי הצעה וקבלה חוזיות או שמא היא רק בבחינת הבעת רעיון והנהון בלתי מחייב שכנגד, אלא נזקקים הם לקנה המידה האיתן הרבה יותר: האם נעשתה כאן פעולה אשר על פי הדברים שהוחלפו ומסיבות המקרה האחרות אפשר לראותה כמוזמנת על ידי הצד שכנגד, באופן שהוא ראוי לשאת בגינה באיזו אחריות מסוימת, מוסכמת.
ריח) ר', למשל, עה"ש חו"מ סי' רכא סע' א' ("נתרצה לדעת הלוקח" - היינו הסכים למיקח על פי התוכן שאליו התכוון הלוקח) - או שם, סי' ר"כ סע' י' (האומר לחברו ראש עבד זה אני מוכר לך... - בעל כרחו דהכוונה הוא למכור לו בו חלק כפי שוויו של הראש").
ריט) למשל, אם הדמיוניות היא בדרך היתול, הרי כפי שנראה בדיון על פרטי הדינים להלן, הכלל הוא שכאשר מתיחס ההיתול לעצם גמירת הדעת העסק בטל; אולם כאשר מתיחס ההיתול רק לפרט מסוים לפרטי התוכן - יתכן שהעסק יתקיים תוך בטלות הפרט לבדו, או - במקרה שגורם ההיתול לטעות אצל הצד שכנגד - יתכן שיתקיים העסק בכפוף לדיני הטעות. כמו כן, במקרה של מאולצות, הרי כשמתיחס האילוץ לעצם גמירת הדעת, הכלל הוא שהעסק בטל או ניתן לביטול, אבל אם הוא מתיחס רק לפרט תוכני מסוים, יתכן שיוכל העסק להתקיים תוך זכות לתיקונו של הפרט המאולץ לבדו.
ריט-1) ביחוד, למשל, כשטעות בדבר טיב המעשה (כגון מכר במקום מתנה) וטעות בעצם נשוא המעשה (כגון שולחן במקום כיסא) נחשבות כהורסות את עצם גילוי הרצון, בעוד שטעות בדבר תכונה עיקרית של הנשוא אינה נחשבת כהורסת את עצם גילוי הרצון, גם כאשר אלמלא הטעות לא היה האיש מתקשר.