פרק ד': הדינים הכלליים של חוזים (חלק שני)

נושא ראשון: עסק מותנה

א. גדרי הנושא

בתחילת הפרק הראשון הסברנו את הצורך המתעורר על פי טיב מחקרנו, להזקיקו מול הדינים הכלליים של חוזים ולחזור ולחלק בו את העיון בדינים הללו לשני חלקים. בחלק הראשון עסקנו בדיני היסוד הכלליים; עתה יכולים אנו לעבור אל דיני הלואי הכלליים - ובתחום זה נפתח את עיוננו בדיני התנאים, והיינו דיני החוזה (או העסק) שהותנה בתנאים.

את דיני התנאים הללו, שנעסוק בהם, יש להבחין על רקע המושג הכללי של תנאים, שהוא רחב יותר, ועשוי להקיף גם תנאים החורגים מגדרי ענייננו בפרק הזה.

ראשית, לא נחזור לעסוק כאן במיני התנאים - או באספקטים של מיני התנאים - שכבר דנו בהם לעיל (בפרק ב', סע' ז', מס' 3, אות ז'). שם ראינו כי מושג "התנאי" עשוי לכלול גם מה שנקרא היום "תניות" - דהיינו סעיפים כלשהם בחוזה, ולרבות תנאים במובן של פירוט הרכב הנשוא של העסק או הרכב התמורות האמורות להוות את הנשוא. כמו כן ראינו כי המושג כולל גם את "תנאי הלואי", במובן של חיובים המגודרים על דעת תחולתו של העסק. מלבד זאת, ראינו את ההבחנה העשויה לחול בגדרי מושג התנאי בין "תנאי עיקרי" - במובן של חיוב תמורה או תנאי לואי אשר הפרתם אמורה להפקיע את העסק מעיקרא - לבין "תנאי משנה", במובן של חיוב תמורה או תנאי לואי אשר הפרתם אינה אמורה להפקיע את העסק. כל אלה נשארים אפוא מחוץ לגדר הנושא שלנו כאן.

שנית, לא נעסוק כאן במה שאפשר לכנות כ"תנאי שלמות" - והיינו בתנאים שאינם מכלל התניות המוסכמות של העסק, אלא הם בבחינת דרישות טרומיות של המשפט, אשר על ידי קיומן נוצר החוזה ואשר באי קיומן נמנעת התקשרות החוזה מעיקרא.^א) "תנאי שלמות" שכאלה הריהם למשל, הדרישה לקיום הנשוא של העסק או היותו אפשרי, הדרישה לכשרות הצדדים, הדרישה למעשה קנין מתאים, הדרישה לסמיכת דעת וכיו"ב, שכבר דנו בהם גם כן לעיל - ואין לנו טעם לדון בהם מבחינת שיתופם במושג התנאי, מפני שמשמעותם המעשית אינה באה מצד שיתופם המושגי הלזה, כי אם רק מצד יחוד עניינו של כל אחד מהם, לגופו.

לעומת זאת, יהא כאן נושא עיסוקנו באותם התנאים שהם בבחינת תנאי קיום - או גדרי אופן הקיום - לגבי החוזה בכללו או לגבי תנייה או הקניה כלשהי בתוכו, על פי הסכמת הצדדים ודברי הקנין של החוזה בעצמו.^ב)

ב. הדינים העותמניים

גם את סקירתנו בנושא הנידון כדאי לפתוח בהצגת הדינים העותמניים, כדי לראות דוגמה של שיטת משפט, אשר אין בה שום תפיסה מאוחדת של דיני התנאים, כי אם רק רשימה של תנאים מסוימים, אשר העסק - וביחוד חוזה המכר - עשוי להיות מותנה בהם על פי הסכמת הצדדים.

רשימה כזאת היתה מצויה, קודם כל, במג'לה, בסידרה של פרקים אשר כל אחד מהם בא להסדיר מכירה המותלית בתנאי המסוים שהוא הנושא של הפרק. כל התנאים שנידונו כך במג'לה - מילוים תלוי היה ברצונו של אחד הצדדים, ולפיכך נקראו הם "ברירות".^ג) "הברירות" כללו גם את זכויות הביטול שלא נבעו מהתנאה מוסכמת במיוחד, כי אם מכוח הדין - שבסתם - וכגון זכות הביטול מחמת מום או מחמת אונאה וכיו"ב, שכבר דנו בהם לעיל. "הברירות" הנובעות מתנאי מוסכם ושנידונו במג'לה היו כדלהלן:

א) מכר על תנאי שכל אחד מהצדדים, או רק אחד מהם, יהא זכאי לבטלו תוך זמן ידוע. אם הזכות נתונה היתה לשני הצדדים, מסתבר שהמכר היה "נפסד", וקיום הזכות היה מפקיע את המכר בדיעבד, למפרע. אם הזכות נתונה היתה רק למוכר, הריהי היתה משהה את תחולתו של המכר עד תום הזמן הקצוב או עד לאישורו של העסק על ידי המוכר - ואם אבד המימכר בינתיים, אפילו ביד הלוקח, לא היה זה חייב במחיר המוסכם, כי אם רק בשוויו של המימכר ביום הנטילה. אם הזכות נתונה היתה רק ללוקח, היה קיומה מפקיע את המכר בדיעבד. עבר הזמן ולא נתקיימה זכות הביטול, היה המכר קיים והתנאי מתבטל. זכות הביטול לא היתה עוברת בירושה, וכשהיא היתה נתונה רק לאחד הצדדים - והאיש מת - היה המכר מתקיים על ידי כך באופן סופי.^ד)

ב) מכר בהקפה, על תנאי שהמחיר ייפרע תוך זמן קבוע. במכר כזה היה התנאי מפקיע - והיינו שאם לא נתמלא, היה המכר פוקע למפרע, - אך ההפקעה לא היתה מתרחשת על כל פנים מאליה, אלא עוד נחוץ היה התנאי הנוסף שמישהו מההצדדים אמנם יביע את רצונו לבטל את המכר. לכן, אם המחיר לא שולם בזמן, ועדיין לא הובע רצון הביטול על ידי איש מן הצדדים, היה המכר נחשב בינתיים כמכר "נפסד". אם מת הלוקח תוך הזמן שנקבע ולפני שפרע את המחיר, היה המכר מתבטל מאליו.^ה)

ג) מכר של דברים אחדים, על תנאי שתוך זמן קבוע יבחר אחד הצדדים לרכז את העסק באחד מהם. במכר כזה היתה הבחירה בבחינת חובה, והיא היתה עוברת בירושה - אך לא פורש הדין למקרה שהאיש לא היה ממלא את חובתו.^ו)

ד) "המכר החוזר". המכר החוזר לא נכלל בפרק הברירות, אלא היה לו מעמד נכבד לעצמו, אולם על פי מהותו אפשר היה בהחלט להכלילו בין מיני הברירות. מבחינת טיבו המשפטי, היה המכר החוזר של המג'לה בבחינת מכר נפסד - כלומר, מכר על תנא מפקיע, שיתבטל עם גילוי רצונו של אחד הצדדים לחזור בו;^ז) אולם, מוסד המכר החוזר היה מותאם לכוונה של משכון,^ח) ומכאן דיניו המיוחדים. יחודו לעומת המכר הנפסד הרגיל היה קודם כל בכך, ששם אפשרית היתה החזרה רק תוך זמן קבוע, בעוד שכאן לא היתה שום הגבלה של זמן; ושנית - וזה העיקר - שם מתבטל היה המכר על ידי עצם גילוי רצונו של בעל הברירה, ואילו כאן נחוץ היה גם התנאי המפקיע הנוסף, שהמוכר יחזיר את המחיר שקיבל.^ט) אי אפשר היה אפוא להעלות על הדעת מכר חוזר אשר המחיר לא שולם בו.

החזרת המחיר על ידי המוכר לא היתה רק בבחינת תנאי מהותי להגשמת הפקעתו של המכר, אלא היא היתה גם נושא לתנאי לואי חובי - באשר הלוקח שרצה לבטל את המכר, והעמיד את המימכר לרשות המוכר, אף זכאי היה לתבוע כי המוכר אמנם יחזיר את המחיר מצידו.^י)

כל זמן שהמכר החוזר התקיים, לא היה המימכר נתון ברשותו של איש מן הצדדים כדי להקנותו לאחרים,^יא) אך מסתבר שהלוקח יכול היה על כל פנים למכור, אם קיבל יפוי כח לכך מן המוכר, על פי סע' 760 של המג'לה (ודוק בסע' 3).

מכר חוזר, שהמחיר היה שווה בו לערכו של החוב, ואבד המימכר ברשות הלוקח - היה פוקע החוב שבתמורתו; היה המחיר פחות מן החוב, יכול היה הלוקח לדרוש עוד את החזרתו של העודף; היה המחיר יותר מן החוב, ואבדן הממכר היה בפשיעת הלוקח - חייב היה הלוקח להחזיר את העודף, אבל אם אירע האבדן באונס, נפטר המוכר מחובו וגם הלוקח פטור היה מכלום.^יב)

הברירות במכר החוזר היו עוברות בירושה.^יג) החוב המגיע מן המוכר ללוקח היה כעין אפותיקי ראשונה על המימכר, והיינו שקודם כל היו מגבים מן המימכר את הלוקח, ואם נשאר עודף היו מגבים ממנו את בעלי החוב האחרים של המוכר.^יד)

מלבד אלה אפשר לציין במשפט העותמני את התנאי שנידון בסע' 114 של חוק הקרקעות מ-1274 להג"מ, כפי שתוקן: "העברת קרקעות מירי... על תנאי שידאגו לפרנסתו של המעביר עד יום מותו, היא בת תוקף והתנאי מותר. משנעשתה ההעברה, הרי כל עוד מוכן מקבל ההעברה לפרנס את המעביר כפי שהותנה, אין המעביר יכול לחזור בו ולקבל את הקרקע. טען המעביר שמקבל ההעברה אינו מפרנס אותו בהתאם לתנאי הנזכר ורצה לקבל בחזרה את הקרקע (והוכיח את תביעתו)... תוחזר לו הקרקע שהעביר. מקבל ההעברה שמת לפני המעביר, חייבים יורשיו לפרנס את המעביר עד יום מותו; ואם לא יפרנסוהו, יהיה זכאי לקבל בחזרה את הקרקע מידי היורשים. אם מת מקבל ההעברה ללא יורשים כלל ועיקר, לא תינתן הקרקע לאחר, אלא יחזיק בה המעביר כבתחילה. כל ימי היות המעביר בחיים אין מקבל ההעברה או יורשיו זכאים להעביר את הקרקע לאחר". נראה כי הוראות אלה מסתנפות לדין המתנה "המוֹדלית", שהתאפשרה במג'לה כפי שכבר ראינו לעיל, בפרק ב', סע' ח', בסמיכות להערה שס"ז.

כמו כן ראוי להזכיר במסגרת התנאים שאנו דנים בהם כאן את סע' 440 של המג'לה: "שכירות לאחר זמן - שלמה, והיא גמורה עוד מלפני שהגיע זמנה. לפיכך לא יוכל אחד הצדדים לבטל את השכירות, לאמר: לא הגיע זמנה עדיין". הוראה זו, אין ברור אם רק נועדה היא לאפשר שעבוד של שכירות החל לאלתר ואשר תכנו הוא שהשוכר יהא רשאי להשתמש במושכר רק החל בתאריך פלוני בעתיד - והריהי אפוא הוראה ספציפית בלבד - או שמא יש לראותה כהוראה לדוגמה, הבאה להסדיר יחס משפטי אשר עצם קיומו מותנה מלכתחילה במעבר של זמן מסוים. בכיוון האלטרנטיבה השנייה אפשר להסתמך על סע' 477 של המג'לה, שקבע כי אין חיוב שכר בשכירות נכסים מלפני מסירת המושכר בפועל לשימוש השוכר, אך פירוש כזה היה יוצא מנוגד למה שנראה כעקרון במג'לה, שאין מכר או שכירות מתקשרים מלשעתיד.^טו)

א) השווה אנקצרוס, עמ' 409; קולין וקפיטן, א', עמ' 75.

ב) לפי זה ממילא משמע כי תנאי מן הסוג שבו נעסוק כאן אמנם יהא תמיד בגדר "תנייה" מתניות החוזה. מצד שני, ממילא משמע גם כן כי הדרישה להתמלאותו של "תנאי עיקרי", במובן שאמרנו לעיל, אמנם תוכל אף היא להיחשב תמיד בבחינת תנאי מן הסוג שבו אנו עוסקים כאן.

ג) השער הששי בספר הראשון של המג'לה, סע' 300 ואילך.

ד) סע' 300-309.

ה) סע' 313-315.

ו) סע' 316-319.

ז) סע' 118.

ח) סע' 3.

ט) סע' 118.

י) סע' 396.

יא) סע' 397.

יב) סע' 399-401.

יג) סע' 402.

יד) סע' 403.

טו) ר' סע' 170, 171 ו-435.

הדף הקודם הדף הבא