ד.א.ו.2.

2. תנאי "אם" או "לאחר זמן"

משנתברר באחד האופנים שאמרנו כי העסק איננו אמור לחול לאלתר, הרי הוא נתפס על ידי עצם הדבר הזה, בדיני האסמכתא שעמדנו עליהם לעיל - והיינו שנחשב הוא כעסק, אשר אף על פי שהועמד כהלכה, מכל מקום לא סמכה עליו דעת הצדדים, ולפחות מבחינה עקרונית הריהו בטל.^סה)

אולם, באמת יש לשים לב, כי הבטלות בנידון שלפנינו הריהי רק עקרונית - ובזה שונה כאן הדין מן האסמכתא סתם, אשר בדרך כלל מבטלת היא את העסק לחלוטין. הצד השוה לדיני האסמכתא הכלליים הריהו שאמנם גם כאן, ובסתם, אין העסק נושא תוצאות כלשהן, ואף אם התנאי מתקיים. אולם, אם בשעה שמתקיים התנאי עדיין לא כלה המעשה הצורני שנועד להעמדת העסק (כגון שנמסר שטר, ועדיין השטר קיים ועדיין לא הוחזר, או שרכוש אחר שעליו אמור העסק לחול נמסר ולא הוחזר) - ועדין גם לא חזרו בהם הצדדים מן הדברים שהיו ביניהם ולא שינום, ולא הגבילום בתנאים אחרים (והם גם חיים וקיימים ונשארים בני דעת) - הרי האסמכתא נרפאת, והעסק קם ונהיה, כמדובר.^סו)

על מבנה דברים זה אפשר ודאי לשאול, מהו טעמו הענייני - אך באמת נראה לומר כי טעמו מתברר על פניו. ההסבר הגלוי של הדברים הוא, שבעצם, אמנם, עסק על תנאי "אם" או "לאחר זמן" הוא בטל, משום שלא ייתכן כי דעת הצדדים תהא סומכת עליו בינתיים באמת; אולם, מכל מקום - דברי הקנין הם דברים, אשר משמעותם עשויה להישאר תלויה ועומדת - ובמקרה שגם מעשה הקניין מתקיים בפועל עד לשעת המבחן, בעוד שהצדדים נשארים לדבוק בדבריהם ללא שינוי, הרי שהעסק חוזר ומתקשר באופן תקף על פי אותם הדברים, אך לא מכוח המעשה שנעשה בראשונה, כי אם מכוח סמיכת הדעת המתגלה במחודש מתוך צירוף הדברים הישנים והמשך המעשה המתקיים בשעה זו. עסק מחודש זה שונה כמובן מן העסק המקורי (והבטל) גם על ידי כך, ששוב אין זה עסק התלוי בתיאור כלשהו, אלא הריהו עסק מוחלט, אשר התגשמות התנאי אמנם איפשר אותו באופן חיצוני, מבחינת שיקולי הצדדים, אך אשר ההתנאה עצמה אינה ממלאה בו עוד שום תפקיד פנימי לא מבחינת התוכן ולא מבחינת המבנה המשפטי. אולם, עם זאת יוצא לנו מתוך המכלול, שגם העסק המקורי, המותנה והבטל לכאורה, אינו נשאר כאן על כל פנים מיותר וחסר תועלת לחלוטין. תועלתו של זה היא בכך, שבמקרה שאמנם ניתן לו לשאת את פירותיו במציאות, הריהו פוטר את הצדדים מלחזור ולערוך את מעשה הקניין בשעה שאולי לא תהא נוחה להם לפגישה מחודשת - ומבחינה זו יש לציין שהעסק המקורי מועיל אמנם לא רק על ידי ההידברות הכלולה בו לגבי העתיד, כי אם גם על ידי מעשה הקניין, אשר אף בו יש משום השתלה מעתה לעתיד: דברי הקניין לא יספיקו כשלעצמם, כדי להעמיד את העסק בהתגשם התנאי, אם כבר מלכתחילה לא יהיו הם מלווים גם בהשתלה של מעשה הקנין. יתר על כן, אם מעשה הקנין הוא תשלום כסף, ראינו בהערה ס"ו כי הבעלות עוברת בכסף לאלתר, בלי שהתשלום ייחשב בינתיים כמילווה גרידא (אלא נחשב הוא אפוא כתשלום על תנאי) - וגם מבחינה זו יוצא אם כן כי למעשה אין העסק המקורי בטל על כל פנים לגמרי. אולם, אין גם לומר שהריהו "ניתן לביטול" - משום שבדרך כלל ובסתם לא ישא העסק הזה תוצאות אף אם לא יבוטל במכוון על ידי הצדדים - ובסך הכל מסתבר ביותר להעמידו על מין הווייה מיוחדת, כעסק שהוא בטל ואינו בטל כאחד.^סז)

סה) אמנם, מוצאים אנו שדין אסמכתא אמור רק בעסקי ממונות, אבל לא בקידושין וגיטין: ר' אנציקלופדיה תלמודית, ערך אסמכתא (ב'), עמ' קיד, ובספרו של הרב הרצוג, כרך ב', עמ' 85; אך לע"ד אין בסייג זה ממש. המושג אסמכתא נזכר אמנם רק בדיני ממונות, אבל הדין בענייננו שווה הוא, לעסקי ממונות ולקדושין וגירושין כאחד. ר' גם הערה רכ"ד[-1] בפרק א',נושא שלישי, סע' ז'.

בהקשר זה כדאי גם להבהיר ולהדגיש, כי עסק הנגמר בתנאי "מעכשיו" או "על מנת" - אין בו לצדדים מקום לפקפק אם יתקיים או לא יתקיים: העסק כבר התקיים לאלתר - ואף אם נשאר הוא משועבד לתנאי, אשר אי קיומו עשוי לבטל את העסק למפרע, הרי אף שעבוד זה עצמו הוא על כל פנים מיסודותיו של העסק; אולם, עסק בתנאי "אם" או "לאחר זמן", אמנם הוא מפוקפק מעצם טיבו, בין אם יתקיים התנאי ובין אם לא יתקיים, בין אם יגיע הזמן ובין אם לא. למשל, אם ראובן מוכר לשמעון בית מעכשיו ולכשיסע לחוץ לארץ, זוכה שמעון בבית למפרע; ואף אם בינתיים מכר ראובן את הבית ללוי, הרי קניינו של לוי הוא בטל. בדומה לזה, אם יעקב קידש את לאה מעכשיו ולכשתגיע הסכמה מהוריה, הרי אם אמנם הגיעה הסכמת ההורים ולאה נישאה בינתיים לאחר - קידושיה ראשונים תופסים למפרע ונישואיה האחרונים בטלים; וכן, אפילו אם ראובן מת בינתיים. לעומת זאת, אם ראובן מוכר את ביתו לשמעון אם יסע לחוץ לארץ, ורק משעת הנסיעה, הרי בינתיים נשארת הבעלות המלאה והבלתי מותנית ביד ראובן: הוא יכול לחזור ולהקנות את הבית ללוי בלא שום תנאי ובאופן תקף לחלוטין; ולבסוף, אף אם יתקיים התנאי וראובן יסע לחוץ לארץ, בכל זאת לא יימצא עוד לשמעון מאומה. אם נאמר אחרת, ששמעון יכול לסלק את לוי גם במקרה שלפנינו, ממילא יהיה פירושו של דבר כי שוב מועיל התנאי למפרע, וזהו בניגוד לעצם ההנחה אשר ממנה אנחנו יוצאים. כמו כן, אפשר שהבית ייהרס בינתיים, וגם במקרה כזה לא יהיה במה שיתפוס קניינו של שמעון (בעוד שבמקרה של תנאי "מעכשיו", אף אם ייהרס הבית, הרי קניינו של שמעון תופס למפרע, וההרס כבר קורה ברשותו). כך גם כן בדוגמה האחרת: אם יעקב מקדש את לאה לכשתגיע ההסכמה, ולא מעכשיו, הרי אם בינתיים תינשא לאה לאחר, או שימות יעקב, שוב לא יהיו קידושיו ולא כלום; או, אם יעקב מגרש את לאה למקרה שלא יהיו לה בנים תוך עשר שנים, הרי אפשר שיעקב ימות בינתיים בעוד לאה עקרה, ואף על פי שלבסוף יתקיים התנאי - תיזקק לאה ליבם. בכל המקרים האלה אין אפוא דעת הצדדים יכולה לסמוך שהעסק יתקיים - ולכן, כפי שאמרנו, עסקים מסוג זה מבחינה עקרונית, הם בטלים.

יוצאים, אמנם, כביכול, מכלל זה עסקים מסוימים, מן הסוג שהזכרנו לעיל, בהערה ס"ד בנושא השלישי של פרק א' לעיל, סע' ז',בסמיכות להערה רכ"ד, ראינו שעסקים מסוימים מסוג זה עשויים להיחשב מלכתחילה כאילו כבר סמכה עליהם דעת הצדדים; אולם כבר הדגשנו שם, כי שינוי זה אינו אמיתי, אלא הוא רק שינוי של "כאילו" - ולמעשה אין אפוא נפקא מינה.

סו) בנקודה זו יש לנו להתעכב על הבחנה מסוימת שהרמב"ם מכניס בדבריו. בהלכות גירושין מבחין הרמב"ם ואומר, שגט הניתן בכפוף לתנאי "אם" יוצר בזמן הביניים מצב אמצעי, שהאשה אמנם נחשבת עדיין כאשת איש לכל דבר, אבל אם היא נישאת לאחר - נישואיה תופסים כבר משעת מעשה, אם לבסוף תופס הגט, ובזמן הביניים אין מחייבים אותה להתגרש לאלתר אף מאחד מבעליה; ולכשמתקיים התנאי בעוד שהבעל (הראשון) לא חזר בו, והגט עדיין קיים ולא אבד, הרי הגט מועיל אף אם אותה שעה אין הוא נמצא בחזקת האשה. לעומת זאת, אם הגט כפוף לתנאי "לאחר זמן", הרי עד שעה שמתקיים התנאי אין הוא אלא מעין פקדון: אין הוא יוצר שום מצב אמצעי מיוחד, ואם בזמן הביניים מתיימרת האשה להתקדש לאדם זר - קידושיה פסולים ובניה ממזרים, ותצא מזה ומזה; ועל כל פנים, אף אם מתקיים התנאי, ובעלה לא חזר בו, והגט קיים ולא אבד - אין הגט מועיל אלא אם כן גם נמצא הוא באותה שעה בחזקת האשה.

והנה, הבחנה זו היא הנקודה הרופפת ביותר בכל תורת התנאים של הרמב"ם, ועשויה היא לגרור ערבוביה גמורה אם לא תופרך. אולם, האמת היא שהפרכתה פשוטה וגלויה לעיניים, באשר אין לה על מה שתסמוך.

קודם כל, ההבחנה לענין כושר הנישואין בזמן הביניים. כושר זה הופרך כבר בפרוטרוט על ידי הרב המגיד (פ"ח מהל' גירושין הל' א', ד"ה ולכתחילה), וכסף משנה (על אותה הלכה, משום הר"ן והרשב"ץ);^סו-1) ובשו"ע אה"ע, אף על פי שבדרך כלל רק חוזר מהר"י קארו על דברי הרמב"ם, הרי לעניין כושר הנישואין של האשה בזמן הביניים פוסק הוא בפירוש לשלילה, הן למקרה של גט על תנאי "אם" הן למקרה של גט "לאחר זמן", בשווה (אה"ע סי' קמ"ג סע' ב' וסי' קמ"ו סע' ב').

ואילו במה שנוגע להבחנה העיונית הכללית, העוטפת את ההבחנה המעשית שפטרנו [צ"ל שפירטנו] - גם כן קשה עד מאוד למצוא את שרשה במקורות, אך נראה לי שהרמב"ם הגיע אליה באופן כזה: א) בכתובות דף פ"ו עמ' ב' מוזכר גט על תנאי "לאחר זמן", ומתברר לגביו שאין הוא מועיל אלא אם כן בשעה שמגיע הזמן נמצא הוא בחזקת האשה, - בעוד שלכאורה לא מצאנו כי הוא הדין גם בגט על תנאי "אם"; ב) בקדושין דף מ"ז עמ' א' לומדים אנו ש"האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך, והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד - אם נשתייר הימנו שווה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת"- ויוצא אפוא שגט על תנאי "לאחר זמן" דומה לפקדון; ג) לעומת זאת, בקדושין דף נ"ט עמ' א, לומדים אנו כי אשה שנתקדשה על תנאי "לאחר זמן" במעות, הרי משהגיע הזמן - דינה מקודשת, אף על פי שבינתיים נתאכלו המעות, משום ש"הנהו זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו" - ונמצא אפוא כי סתם תנאי, אפילו שלא "מעכשיו" או "על מנת", אין המסירה הנעשית בכפוף לו נחשבת כפקדון בעלמא, אלא כמסירה על תנאי בעל תוקף, והריהי מועילה לכשמתקיים התנאי אפילו כשהדבר הנמסר שוב אינו נמצא בחזקתו של הצד שכנגד, והימצאות הדבר בחזקתו של הצד שכנגד אינה נדרשת אפוא בכלל. לפי זה - אם באמת כך היה הלך הגיונו של הרמב"ם - מוכרחים אנו להסיק: א) שאף לפי דעת הרמב"ם אין הבדל עיוני כללי בין תנאי "אם" לתנאי "לאחר זמן", וההבדל קיים רק בשטח הגטין בלבד; ב) בדרך כלל, אף בתנאי "לאחר זמן", אין הרמב"ם דורש שהדבר שנמסר יימצא בחזקת הצד שכנגד; וג) בדרך כלל, חוץ מן המקרה של תנאי "לאחר זמן" בגטין, הרי גם עסק על תנאי שאינו "מעכשיו" או "על מנת" אינו בטל בינתיים לחלוטין, אלא יוצר איזו זיקה בין הצדדים (והנחת יסוד זו היא שאיפשרה לרמב"ם להסיק את כושר הנישואין הנ"ל בזמן הביניים - שכשם שרשאית האשה להשתמש בכסף הקידושין אף על פי שעדיין לא נתקדשה, כך רשאית היא להשתמש בגט אף על פי שעדיין לא נתגרשה).

אולם, כנגד כל הלך המחשבות הלזה מתבלטות הטענות הפשוטות דלהלן: א) אין זה נכון שלגבי גט על תנאי "אם" לא מצאנו כי צריך הוא להיות בחזקת האשה: הרמב"ם עצמו יודע שאף גט כזה, אם אבד מיד האשה, אינו מועיל, אף על פי שלא נשמד (פ"ח מהל' גירושין הל' א') - ומשמע כי עצם העובדה שיודעים אנו שהגט קיים אישהו אינה מספיקה כדי לתת לו תוקף, אלא נחוץ דווקא שהוא יימצא ברשות האשה. אכן, אם באמת מקיש הרמב"ם מקידושין דף מ"ז לכתובות דף פ"ו- כפי שלמעשה הוא מקיש בפירוש - הרי שהוא עצמו מזהה את הימצאות הדבר מחוץ לחזקתו של אדם עם אבדת הדבר, לפחות בענייננו, וכיצד יכול הוא מהנחתו שלו ללמוד את ההפך ממנה? ב) מפי"א מהל' מכירה הל' ד' יש להבין כי הרמב"ם גורס שהימצאות הדבר הנמסר בחזקתו של הצד שכנגד היא דרישה כללית לריפויה של אסמכתא, ואף במקרה של תנאי מסוג "אם" - וההנחה שאנו דנים בה נסתרת אפוא בפירוש אפילו בתחום שיטתו של הרמב"ם עצמו. ג) אין שום טעם מתקבל על הדעת להפרדה בין תנאי "לאחר זמן" בגיטין לתנאי "לאחר זמן" בקידושין ובעניינים אחרים. בעל עה"ש, באה"ע סי' קמ"ג סע' ג' [ואילך], מתאמץ אמנם לגלות טעם כזה, אך דבריו שם אינם יכולים לעמוד לע"ד בפני הביקורת; ואם אמנם ישנה סתירה כלשהי בין קידושין דף נ"ט לכתובות דף פ"ו, הרי הדעת נותנת כי יש לחפש את פתרונה בתירוץ הגיוני, ואין להסתפק בכניעה לסתירה על בסיס של אי הגיון. ד) תירוץ הגיוני, כדרוש, אמנם נמצא לנו מן המוכן עקב הסתירה הנוצרת לכאורה בין קידושין דף נ"ט לכתובות דף פ"ב עמ' א'. בעוד שבקדושין למדנו, שהמקדש לאחר זמן - קדושיו תופסים משמגיע הזמן, ואף אם בינתיים נתאכלו המעות, הרי בכתובות דף פ"ב לומדים אנו שהמושך את הפרה לקנותה לאחר זמן לא קנה, ואף אם הגיע הזמן; והתוספות שם, בד"ה הא דאמר, מתרצים שאין כאן קושיה: כסף הקדושין, אף על פי שנתאכל, הרי אם אין האשה מתקדשת בו, חייבת היא להחזירו, גם אם אין הוא נחשב בינתיים כפקדון בעלמא, "והוי כאילו הכסף בעין... אבל הכא, גבי משיכה, אם לא אמר מעכשיו לא קנה לאחר שלשים יום, דבשעת קנייה כבר פסקה המשיכה". תירוץ זה מובא על ידי הרב המגיד בפ"ב מהל' מכירה הל' ט' כדי לתרץ את הרמב"ם, כיצד מביא הוא את הדין ממסכת כתובות בעוד שהוא מקבל גם את ההלכה שבמסכת קידושין; ונמצא אפוא שכאן אין להבין אף את הרמב"ם עצמו, אלא אם כן נפרש ונאמר שהוא עצמו לא ראה בקדושין דף נט מקרה שבו אין צורך כי הדבר הנמסר יימצא בחזקת הצד שכנגד, אלא אדרבה - אף בקדושין נ"ט אמנם נמצא הדבר בחזקתו של הצד, לפחות מבחינה "קונסטרוקטיבית" - ובכן, אף לדידו של הרמב"ם עצמו אין לראות באמת שום סתירה או ניגוד בין קדושין דף נ"ט לבין כתובות דף פ"ו. אכן, בפ"ט מהל' גירושין הל' ג' מביא הרב המגיד בפירוש הלך מחשבה זה, בציינו שאי אפשר להבין מדוע מסכים הרמב"ם - מצד אחד - שגט לאחר זמן מועיל בעוד שמשיכה לאחר זמן אינה מועילה לדידו, אלא אם נאמר כי התירוץ הוא, שמשיכה "לאחר ל' יום כבר כלתה משיכתו... אבל הגט, בכתב היא מגורשת, והכתב עדיין הוא קיים ביום ל' והוא במקום בר קנייה"; והוה אומר אפוא, שקדושין דף נ"ט וכתובות דף פ"ו - היינו הך הם מבחינת עקרון ההלכה המונח ביסודם.

לפי כל זה אפשר לסכם ולומר, שאם מבקשים אנו לקיים את כלל שיטתו של הרמב"ם, ממילא נופלת ההבחנה שאנו דנים בה כמופרכת מיסודה ובלתי נחוצה, באשר כל המקורות מתיישבים על הצד הטוב ביותר בלעדיה,^סו-2 ואילו אם מקיימים אנו אותה הבחנה - ממילא אין עוד מקום לשיטה.

סז) במסקנה זו אפשר למצוא נקודה מסוימת של קרבה למה שראינו לעיל בחוזה החיובים ההדדיים לפי דיני ישראל. גם חוזה החיובים ההדדיים אינו על פי דיני ישראל עסק קנייני גמור, כי אם רק עסק טרומי ומכין לעסק שייגמר בעתיד; ובדומה לכך כאן - העסק המקורי על תנאי "אם" או "לאחר זמן", יש לו מידה אפשרית של תוקף ומשמעות כעסק טרומי ומכין, אך בבחינת עסק קנייני ממש, הריהו אפילו פחות מחוזה החיובים ההדדיים, כי מבחינה זו יוצא הוא אמנם בטל לגמרי.

סו-1) ש"דברי רבינו בכאן מתמיהים הם מאוד", ו"לא נתפרש מנין לו לרב ז"ל, שאין שורש לזה בשום מקום"; ואם אמנם שורש כלשהו נמצא ונמצא בסתירה שבין גיטין ע"ד א' לגיטין פ"ג א', ברור מכל מקום ששורש זה אינו עשוי כלל להצמיח את הפירות המיוחסים לו.

סו-2: נשאר לנו אמנם ליישב את עניין הפקדון ועניין "לא מלווה ולא פקדון", ונראה שהדבר הוא כך: המוסר כסף על תנאי "אם" או "לאחר זמן" מעביר בזה בעלות בכסף, כאילו היה מלוה את הנכס לזמן הביניים; אולם, אין הוא באמת נותן מלווה רגיל, כי המלווה הרגיל יוצר חוב מוחלט להחזרת הכסף, בעוד שכאן חובת ההחזרה היא מותנית (בדרישה או באי קיום התנאי). אם הנכס איננו כסף, מסתבר שהבעלות אינה עוברת בו בזמן הביניים אלא הוא נחשב באמת כפקדון גמור. אולם, אפשר שגם כסף יימסר כפקדון או כמלווה על תנאי אם" או "לאחר זמן", שאם יקרה כך וכך, יזכה המקבל בגוף הפקדון, או שהמלווה יימחל.

הדף הבא