ב.ב-ג.

ב. ביקורת שיטתו של סלמונד

על ידי הדברים האלה ממילא מוחזר כבר בסיס עיוני לתפיסת החפצים (החומריים) כנשוא משפטי, הנבדל מן התביעות הבדלה מהותית; אבל בהמשך מכאן, כדי להעמיד את הדברים על משמעותם המלאה, יש לנו למעשה לדחות גם את הקונסטרוקציה של סלמונד, באשר אף מידת הדמיון בין החפצים והתביעות הנרמזת אצלו הריהי עוד באמת מוגזמת מאוד.

כי ראשית-כל, אם הזכרנו קודם "רשות לממש את הרשות", הרי לא באנו למין צירוף שכזה אלא מתוך מסיבות הויכוח, ולמעשה ברור שזהו צירוף חסר-משמעות. התוצאה היא אפוא, שכשם של-usus {הנאה,_לטינית} בחפצים אין הקבלה לגבי התביעות, כן אין גם ל-usus בתביעות שום הקבלה מסוימת - לא רק לגבי החפצים בעצמם, אלא אף לא לגבי הרשות ביחס להם. שנית, כפי שנרמז כבר - ההעברה של עצם הרשות לגבי החפץ אינה ממצה כלל את זכות ההעברה הנתונה לבעלים: זכות זו מתייחסת לכל המכלול הנבנה מסביב לרשות, הכולל גם את זכות הפירות ואת זכות ההעברה בעצמה; ובדומה לכך, גם זכות הפירות (במובן הרומי) איננה התפשטות של רשות השימוש לבדה, אלא היא התפשטות של כל המכלול, לרבות את זכות ההעברה ואת זכות הפירות בעצמה. לפי זה ברור שמשום בחינה אין רשות השימוש יכולה להיחשב כנשוא של בעלות, בנבדל מן הזכויות האמורות להוות את הבעלות בעצמה. הרשות לגבי החפצים שייכת למעשה למיקשה אחת עם זכות ההעברה והפירות, אף-על-פי שזכות ההעברה והפירות מתיחסת יותר למיקשה מאשר לחפצים שהם נשוא הרשות - ומיקשה זו, שהיא מבחינה מסוימת הנשוא של עצמה, היא היא מה שמכנים אנו הבעלות בחפצים. מעבר לבעלות זו, אין שום טעם לדבר על "בעלות יותר עליונה": אם הבעלות בחפצים ניתנת להעברה, ומתפשטת היא לפירות, וניתנת היא למימוש על ידי השימוש בחפץ, הרי זה לא משום שלבעל החפץ יש איזה כוח לגבי אותה בעלות, אלא אדרבה - משום שבעצם הבעלות הנתונה לו גלומים כל הכוחות שאמרנו; ואם בכל זאת מדבר סלמונד על "בעלות בבעלות" הרי שיכול עוד להיות לדבריו מובן כלשהו רק אם נאמר כי במושג "הבעלות בחפצים" ("הבעלות הקורפורלית", או jus in re propria {הזכות האמתית בדבר עצמו, _לטינית}) אין הוא מתכוון רק לרשות השימוש בלבד, כפי שהנחנו לעיל, אלא באמת מתכוון הוא (כפי שמודה הוא בעצמו) לכל מכלול הזכויות של הבעל - ואילו במושג "הבעלות בבעלות" שוב אין הוא מתכוון למכלול של זכויות, או אפילו לזכות כלשהי, כי אם לעצם עובדת "השייכות" של הזכות, היינו לעובדה שזכות הבעלות אינה עומדת אלא לבעל. אבל אם-כן, הריהו רק חוזר ואומר שהבעל הוא בעל, ולא מאומה מלבד זה, - וממילא חוזר ונשמע הדבר שאמרנו, היינו ש"הבעלות בבעלות" של סלמונד היא רק תוספתן מושגי, שאינו מבהיר ולא כלום אך מערפל את הכל מסביבו.^ז)

ומשתופסים אנו ברור איך מושג הבעלות בחפצים מספיק לחלוטין לעצמו, ממילא מתבררת בשלמות הפירכה שבהחלת הבעלות על תביעות. כבר ראינו מצדדים שונים כיצד אין ליחס לתביעות את ה- usus {הנאה, _לטינית} הגלום בבעלות, ועתה נוסיף ונאמר כי ממש כמו רשות השימוש בחפצים כן גם התביעות אינן משמשות כלל נשוא עצמאי לזכות של העברה או פירות. זכות העברת התביעה איננה זכות להעביר את התביעה בלבד, אלא היא גם הזכות להעביר את זכות-הפירות הכרוכה בתביעה, את הזכות לגבות את התביעה ואת זכות ההעברה בעצמה; וכן, זכות הפירות הכרוכה בתביעה איננה התפשטות של עצם התביעה לבדה, אלא היא התפשטות של כל מכלול הזכויות הכרוכות בתביעה. לפי זה, אמנם נמצא יחס ברור בין מושג התביעה ומושג הבעלות - אבל אין זה יחס כפיפות, כי אם יחס של הקבלה שלמה, ברמה של שוויון. רואים אנו כי ממש כמו הבעלות, כן גם התביעה היא עניין של מכלול, ולו יהא שמכלול זה אין לו שם מיוחד, אלא נקרא הוא על שם הזכות העיקרית שמסביבה הוא נבנה; בבחינת מכלול שכזה אין התביעה משמשת נשוא למין בעלות שמעבר לה, אלא עשויה היא לשמש נשוא לזכויות מסוימות הנמשכות ממנה ונבלעות בתוכה בעצמה - וההבדל בין הבעלות והתביעה הוא, שהבעלות נבנית מסביב לרשות, ויש לה אפוא נשוא חיצוני במישרין - ואילו התביעה היא מכלול של זכויות אשר אם יש לו נשוא ישיר הרי זה רק גלום בתוכו, ובעיקרו של דבר (בעצם זכות התביעה) אמנם אין למכלול זה נשוא ישיר כלשהו, כי אם רק תכלית.

לפי זה, גם "הבעלות בתביעות" על פי שיטת סלמונד יכולה לציין רק את "שייכות" התביעה, אבל לא זכויות כלשהן הכלולות בשייכות ואינן נכללות בתביעה עצמה - ובמובן זה המושג הוא מיוחד לחלוטין - כפי שאמרנו על "הבעלות בבעלות": כשם שבעל החפץ זכאי בכל הכרוך בבעלות באשר הוא הבעל, ולא באשר הוא "בעל הבעלות", כן גם התובע זכאי בכל הכרוך בתביעה לא באשר הוא "בעל התביעה", כי אם באשר הוא התובע. התוצאה היא אפוא כי החפצים (או הבעלות בחפצים) והתביעות נשארים משוחררים לחלוטין ממושג-הגג של בעלות משותפת כלשהי מעליהם, וממילא נופלת השאלה אם החפצים והתביעות צריכים להיתפס כמהות מאוחדת - אם במישרין, בהצעת פרופ' גינוסר, ואם בעקיפין, כרמז של סלמונד. מתברר שרק החפצים אמנם הם נשוא לזכויות שמחוצה להם, אבל לא הבעלות בחפצים ולא מכלול מושג התביעה; ואילו שני המושגים האלה - באשר אין הם נשוא של זכויות, כי אם עצם הזכויות השונות מעצמן - ממילא מופיעים הם כשני נשואים נפרדים של תורת המשפט, אשר תורת המשפט אמנם צריכה לטפל בכל אחד מהם לעצמו.

ג. סיכום

ובאופן כזה - ייאמר עתה בסיכום - אמנם חוזר העיון המשפטי ומתאחד עם מה שנמצא במשפט למעשה. אין אנו יודעים על שום שיטת משפט המסדירה את החפצים והתביעות כמהות אחת, בפרק דינים אחד ומאוחד לשניהם. כבר ראינו שאף במשפט הצרפתי, המניח ביסודו את דמיון החפצים והתביעות, נפרדים למעשה החפצים כדי להיחשב כסוג נכסים מיוחד - ואותו פרק עצמו בחוק הצרפתי, הקובע את הדמיון האמור, אינו עוסק בהמשכו אלא בזכויות החפצים-ממש, בעוד שאת דיני התביעות משאיר הוא לפרק אחר. בדומה לכך רואים אנו אצל גודיב, במשפט האנגלי, שגם אם הקדיש הוא את ספרו לרכוש החפצים והתביעות כאחד, בכל-זאת מוכרח הוא להבדיל את "רכוש התביעות" לחלק מיוחד של ספרו - ומתברר, יתר-על-כן, שכלל אין באפשרותו לדון במשפט התביעות בצורה ממצה, באשר הפרספקטיבה של "הבעלות בתביעות" אינה מצליחה להיות בסיס מתאים לפיתוח הנושא. אף-על-פי-כן, לא הסתפקנו אנחנו במציאות המעשית-הכללית הלזאת, מפני שקמו עליה עוררין, בטענות וברמזי-טענות המתקבלים לכאורה על הדעת, שאין היא נכונה מבחינת ההיגיון השלם, ואשר נשמע מתוכם כי לו באים היינו לבנות שיטת דיני ממונות הגיונית מן היסוד, הרי שצריכים היינו לבנותה באופן אחר לחלוטין. לאחר שבדקנו את הטענות האלו רואים אנו כי המשפט המעשי, כפי שעלה מן הנסיון, נשאר נכון ביסודו גם מבחינה מושגית הגיונית-אובייקטיבית; ומה שחשוב לדידנו הוא, שעל אף היוקרה המגיעה לטענות המועלות מתוך מחקר בדיעבד, הרי דווקא מתוך בדיקתן של אלו הצלחנו להבין ביתר בירור ועמקות את צדקת ההגיון המסורתי המבוקר - המשמש בענייננו, ודווקא בעקביות מיוחדת, גם במשפט העברי. כנגד קביעה אחרונה זו אמנם מוצאים אנו ממש דעה הפוכה, אשר כבר לפני קרוב למאה שנים דימתה למצוא דווקא במשפט העברי את התפיסה שהבאנו לעיל בשם פרופ' גינוסר;^ח) אך את הדעה הזאת נפריך להלן בהמשך מחקרנו.^ט) כאן נוסיף עוד ונסב את תשומת-הלב לעובדה, שאת התפיסה של סלמונד ופרופ' גינוסר דחינו לאור הדברים שנתבררו לנו מתוך ניתוח מושג הקניין העברי, ושאם נוטה העיון האירופי להסתכם בתפיסה שדחינו, הרי זה בודאי נובע מן הטשטוש אשר מושג "הזכות הריאלית" נוהג בשני היסודות החשובים של מושג הקניין - יסוד הרשות ויסוד המכלול הרב-גוני , כפי שראינו וניתחנו לעיל.^י)

ז) ר' גם קמפבל, עמ' 218 ואילך.

ח) אורבך, עמ' 164-165.

ט) פרק ה' סע' א'-ב'.

י) אמנם וינדשייד (בכרך א', עמ' 122-123) מתקרב עד מאוד לתפיסה שהעלינו בזה, אך בעקב חוסר ההכרה ביסודות הרשות והמכלול הרב-גוני נשארו דבריו בלתי-מחוורים ונדחו למעשה על-ידי דרנבורג (כרך א', עמ' 612 בהערה) ואנקצרוס-ניפרדי (כרך א', עמ' 290). ליישוב טענותיהם ראה ביחוד הערה ד' לעיל ופרק ח' להלן.

אשר לאורבך, המיחס את התפיסה הנדחית גם למשפט העברי, הרי למעשה מיובאת תפיסתו באופן ברור מן העיון האירופי, ומולבשת היא על הלכות המשפט העברי מבחוץ.

הדף הבא