שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
דוגמה אחרת של עסק מוחלף (אם כי לאו דוקא מדומה), בגין העדר סמיכת הדעת על העסק, כפי שהיינו נוטים לראותו לכאורה, מוצאים אנו בבבא מציעא ל"ט א'. כאן נקבע כי הבעל לאשה קטנה, העשויה עוד למאן בו, אין לו בינתיים בנכסיה דין מוחלט של נכסי מילוג, משום "דלא סמכא דעתיה שיהא מוחזק בידו, דדואג שמא תמאן בו" (ר' רש"י שם). במלים אחרות: אפילו באין התנאה מתאימה מפורשת, עשוי עסק להיהפך לעסק מותנה, כאשר מלכתחילה יש מקום לחשוש שמא לא יוכל העסק להתקיים כמקווה, ומשמע כי אין לראות את דעת הצדדים כאילו סמכה על העסק במוחלט.
ושוב דוגמאות מסוג אחר יש לנו בבבא מציעא ט"ז א'. דוגמאות אלו מכוונות כנגד הכלל ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או שלא בא לרשותו"; אבל באמת "עיקר הטעם דלא קנה בדבר שלא בא לעולם ובדבר שאינו ברשותו (הריהו) משום דלא סמכה דעתא דלוקח"רכד*) - ואילו בסוגיה האמורה באה הגמרא לקבוע כי לפעמים בכל זאת יתכן כי הקנאת דבר שלא בא לעולם או שלא בא עדיין לרשות המקנה תהא מועילה - והיינו כאשר יש להסיק מן המסיבות כי סמכה דעת הלוקח. פירושה של אפשרות זו איננו כמובן שההקנאה מועילה כדי להעמיד את הנכס לאלתר ברשות הלוקח או כדי להעניק לו באיזה אופן אחר קנין מוחלט מעכשו ולעתיד במה שמדמה הוא לקנות - שזה נמנע כמובן מטבע העניין - וכן אין הכוונה לכך שנוצרת התחייבות להקנות, כאשר אין מדובר למעשה על התחייבות כי אם רק על הקנאת הנכס עצמו במוחזק. הפירוש במסיבות אלו הריהו רק זה, שאם לבסוף מגיע הנכס לרשות המקנה בהתאם לגדרי ציפייתו של הלוקח, כפי שסמכה דעתו, שוב אין הלוקח זקוק למעשה קניין נוסף כדי שהנכס יעבור לרשותו שלו, אלא מעשה הקניין הטרומי מספיק כדי להעביר את הנכס ולהעמידו באופן אוטומטי ברשות הלוקח משעה שבא הוא לרשות המקנה. רשות המקנה ורשות הלוקח באות אז כאחת, ורשות הלוקח דוחה את רשות המקנה מפניה. על עיקרו שלעניין זה נחזור ונעמוד עוד ביתר פרוטרוט להלן. כאן רק נציין כי סמיכת הדעת שעליה מדובר פה - אף היא, מטבע בעניין, אין פירוש יכול להיות סמיכת דעת מוחלטת כמו זו המתחייבת במעשה הקניין המוחלט, אלא פירושה יכול להיות רק סמיכת דעת "כאילו", כמו זו שאמרנו ב"מחוסרי אמנה", - והיינו שיש ללוקח יסוד לבטוח כל כך כי מיקחו יתקיים, ושהמקנה אמנם יעשה מצידו, במלוא הנאמנות, את כל הנחוץ כדי שהמיקח יוכל באמת להתקיים כמצופה, עד שכבר עתה יכולה להתהוות אצלו תודעה מספיקה כאילו המיקח אמנם כבר קם ונהיה. הדוגמאות מסוג זה, המובאות בגמרא, בהבדל מסתם הקנאת דבר שלא בא לעולם או לרשות המקנה, הריהן שלש: א) אדם המקנה בנאמנות נכס שאינו שלו, שחזקה עליו שיטרח ויפעל ככל יכלתו עד שיעמיד את הנכס ברשות הלוקח, כדי שלא ייפגם שמו; ב) אדם המוכר את ירושתו הצפויה מאביו הגוסס, לצרכים דחופים הקשורים בגוסס; ג) אדם שאין לו להוצאות מחייתו הדחופות המוכר את הפירות הצפויים ממלאכתו, שבה הוא עוסק.
דוגמאות אלו מצידן מעבירות אותנו למושג ה"אסמכתא" ולמסכת דיני התנאים, וצריכים אנו לסייג את חומר דיוננו כדי לא להפליג אל מעבר לעצם הנושא שבו אנו עומדים. במגמה זו נאמר כי "אסמכתא" למעשה אינה אלא מושג נרדף להעדר סמיכת הדעת (או לדימוי של מעשה קניין, הנפגם בגלל היעדר שכזה), אבל אחד משימושיה המובהקים ביותר בגמרא הוא בקשר לבירור מיני התנאים העשויים להיאמר במעשה קניין ואשר בסתם פוגמים הם את המעשה בגלל חזקת העדר סמיכת הדעת המתחייבת על פיהם.רכד-1) בתחום זה של אסמכתא לא נעסוק פה, עד שנגיע לדיני התנאים, אבל אפשר כבר עתה לציין מראש את המסקנה, שאין בתחום זה כדי להוסיף עוד הרבה לענייננו שכאן: הדין במקנה דבר שלא בא לעולם או שלא בא לרשותו אינו למעשה אלא דוגמה אופיינית של הדין בתנאי אסמכתא, אחר שההבדל הלימודי בין דימוי הקנאה שכזאת לבין מה שמובא בגמרא בפירוש כדימוי הקנאה בתנאֵי אסמכתא הריהו רק בגדרי המקרים או בצורת הניסוח ולא בטיבו של התוכן.
נפנה איפוא למיני המקרים המסווגים כ"אסמכתא" ושעניינם אינו בתנאֵי אסמכתא, וכאן נראה בתחילה את המובא בבבא מציעא ע"ג ב'. המקרה הנידון הוא בהתחייבות להעמיד לפלוני סחורה מסוימת, והגמרא פוסקת כי המתחייב פטור משום "אסמכתא", אם היה מלכתחילה מקום להניח כי לא יהיה בידו של המתחייב למלא את ההתחייבות. דוגמה זו עצמה יש לה משמעות בענייננו גם מצד אחר של תוכנה, - כי עשויה השאלה להתעורר: יהא שעיקר נשוא ההתחייבות היה אמנם מפוקפק, ולא היה לצדדים לצפות למילויה בעין דוקא; אבל עינינו הרואות שהמתחייב הסכים לקבל עליו את האחריות והסכים לפצות את חברו, על ידי שעבוד נכסיו להעמדת הערך המוחלף של נשוא ההתחייבות, בכסף - ומדוע לא נכיר בהתחייבות זו שהתקבלה לכאורה בכנות, "ברצון חופשי" ובדעה צלולה, למיטב הבנתו של בעל הדבר, לפחות מבחינה סובייקטיבית? התשובה היא כנראה בכך, שהתחייבות זו, מטבע העניין, היא בלתי צודקת - באה היא להבטיח פיצוי גם לאו דווקא למקרה של פשיעהרכה) - והסבר פסילתה על ידי מושג ה"אסמכתא" מראה כי דיני ישראל מניחים שהאיש אמנם לא היה מתחייב לולא פעל בפזיזות: לו נתן את דעתו על העניין כראוי ולא היה קופץ להתחייב, ודאי רק על סמך אמונתו הבלתי שקולה בסיכוי הדל שהוא יוכל לקיים ולא יצטרך לפצות. לפי זה, פסילת התחייבות בגין "אסמכתא" או העדר סמיכת הדעת, יסודה כאן הוא בכך, שכשם שהמזוכה לא סמכה דעתו, מפני שלא היה לו לצפות לקיום עצם אותו הדבר שביקש, כן גם דעת המתחייב לא סמכה, משום שהוא מצידו לא האמין כנראה ברצינות הדרושה שיצטרך לפצות - וכך נמצא שאמנם דעת שני הצדדים לא סמכה כאן, דעתו של זה על הנשוא האחד של ההתחייבות, ודעתו של זה על הנשוא השני, המשלים.
הסבר זה ניזון ומקבל את הבהרתו משתי דוגמאות נוספות. האחת היא בבבא מציעא ק"ד ב', ששם נקבע כי במקרה שמתחייב אדם למעשה (אשר יש בידו לעשות), ומשעבד הוא את נכסיו לפצות את חברו כערב המעשה, במקרה שלא יקיימנו - הרי שעבוד הנכסים הזה קיים, כפי שהועמד; אולם, אם מקבל עליו המתחייב פיצוי העולה על ערך המעשה, רואים את דבריו בבחינת "גוזמא בעלמא הוא דקא גזים", וגוזמתו היא "אסמכתא", אין מתחשבים בה ואין היא תופסת. על סוגיה זו נראה להעיר כי גם ברישא אמנם שוב יש להניח שאין המתחייב צופה לשלם את האחריות, בדומה למה שניתחנו בסוגיה הקודמת, ובודאי אף ביתר הצדקה - שהרי כאן יש לאל ידו לעשות. אולם, בסוגיה שלפנינו, כל זמן שאחריות זו נלווית על עיקר ההתחייבת היא מאוזנת, הרי רק היא, על כל פנים, היא המעניקה לאותה התחייבות את רצינותה - ועל סמך החזקה הנובעת מכאן, שאמנם רוצה האיש להעניק רצינות לעיקר התחייבותו, חוזרת ומושפעת חזקת רצינות אף על אחריות זו עצמה, גם אם למעשה מתקבל בסך הכל שהאיש צופה לקיים את עיקר ההתחייבות ולא את האחריות. לעומת זאת, במידה שהאחריות היא מוגזמת, חוזר ומופיע הגורם שראינו בסוגיה הקודמת, שאין הבטחת האחריות ממלאה עוד את הפונקציה של ביסוס העסק באופן רציני, כי אם אדרבה: נובעת היא רק מן הנכונות הפזיזה לבסס את העסק אפילו באופן בלתי מאוזן - יותר מכדי נזק פשיעה - ודאי מתוך הזלזול המופרז, באפשרות שאולי בכל זאת לא יוכל האיש לקיים, ויצטרך לשלם - ולכן אין להכיר בה.
ואילו הדוגמה השנייה היא בסנהדרין כ"ד ב', ששם מתברר כי אין פירושו של דבר שנמנע מאדם להתחייב לחברו כישר בעיניו, ואף ללא טעם כלכלי-אובייקטיבי, ואפילו לאו דוקא מתוך כוונה חיובית לזכות את הצד שכנגד, כי אם אדרבה: מתוך ציפייה להתפתחות שתפטור את האיש מן הצורך לקיים את חיובו. המדובר הוא בהימור של שחקני קובייה, המתיימרים לזכות זה את זה בתשומת ההימור לפי תוצאות המשחק, התלויות לחלוטין בגורל - ויומרה זו מקבלת כאן הכרה משפטית דווקא משום שהתוצאות אינן נתונות ביד השחקנים-המהמרים. הללו, אולי פזיזים הם בעצם בואם לשחק, אבל אין הם דוקא פזיזים משכבר באו לשחק ובערכם את עסק המשחק ביניהם. בשלב זה, חזקת המסיבות היא שמקבלים הם עליהם את הסיכון, אולי אמנם מתוך שאיפה לריווח, אבל על כל פנים גם מתוך התמסרות שקולה לאפשרות ההפסד - ולכן הלכה היא שאין זאת "אסמכתא".רכו)
דוגמאות אלו שהבאנו עד כאן אינן בשום פנים כל הדוגמאות שאפשר למצוא במקורות, וכמה וכמה דוגמאות נוספות אמנם תהא לנו הזדמנות לראות עוד להלן, גם אגב הדיון בנושאים אחרים. אולם, הדוגמאות שהבאנו מספיקות להבהרת העניין המסוים שאותו ביקשנו להסביר בשלב זה, וניתן לסכם ולומר כי ההערכה השכלית הנדרשת לביסוס התודעה הנקראת "סמיכת הדעת", עניינה הוא באמונה שקולה וסבירה כי דברי הקניין הם שלמים ומספיקים, ואמנם עשויים ועתידים הם להתקיים על פי גדרי המדובר, בשילוב משמעותם העובדתית והמשפטית - באמצעותו של מעשה הקנין המתאים שננקט, או המובטח על כל פנים להינקט.רכז)
והנה, משאמרנו כי האמונה צריכה להיות "שקולה וסבירה", ממילא חזרנו בכך למה שכבר הקדמנו לעיל, שמבחן סמיכת הדעת אינו סובייקטיבי, כי אם אובייקטיבי; אולם, מסקנה זו עשויה להיתקל בקושיה מסוגיה אחת נוספת, שעדיין לא ראינו, היינו מה שנקבע בגמרא בנדרים, דף כ"ז עמ' ב': "והלכתא אסמכתא קניא, והוא דלא אניס, והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב". עיקרה של הלכה זו הוא שניתן להתגבר על הפגם של אסמכתא אם מעשה הקניין נערך ב"בית דין חשוב", והרי זה לכאורה מהפך - אם לא את כל מה שאמרנו עד כאן, הרי לפחות את העקרון שמבחן האסמכתא הוא באמת אובייקטיבי; כי יהא שהמבחן הוא ביסודו אובייקטיבי, הנה נמצא לכאורה שסוף סוף יכול בעל הדברים לבוא ולבטל את משמעות המבחן האובייקטיבי, על ידי מעשה פורמלי שהוא יעשה על פי שרירות ליבו הסובייקטיבי גרידא, וכאילו יאמר: "מה לכם המבחנים של כל המסיבות כשאני בא ומפגין בפירוש, שאני - מצידי ולדידי - ניחא לי וסמכה דעתי!"
אולם, באמת, הלכה זו פגיעתו קטנה הרבה יותר מכפי שהיא נראית. ראשית, היה גאון שאמר שאין היא הלכה בכלל,רכח) ולעניות דעתי נראים דבריו ביותר; אבל גם אם נאמר שהלכה היא, כפי שסבורים כנראה רוב הפוסקים, אין משמעותה יכולה להיות רבה ועקרונית. שיטות הפוסקים הסבורים לחיוב מתחלקות לשתיים עיקריות וכמה וכמה שיטות משנה, ולא ננתח אותן כאן בפרוטרוט, מפני שהסתור בכל אחת מהן מרובה על העומד וניתנות הן לפירושים רבים המוציאים זה את זה. אחת השיטות העיקריות היא על פי מסורת מימי הגאונים, מובאת על ידי הרי"ףרכט) ומקובלת על פי הרמב"ם,רל) והיא מצמצמת את הדברים ביותר: לא ש"בית דין חשוב" יכול לעקור את הפגם של אסמכתא במקום שמצוי הפגם באופן מהותי ואובייקטיבי, אלא כל יתרונו של "בית דין חשוב" הוא, שעריכת מעשה הקניין באמצעותו יכולה במקרים מסוימים לשמש כאחת האפשרויות החילופיות להעמדת מעשה הקניין באופן המבהיר אובייקטיבית שאין בו אסמכתא.רלא) השיטה העיקרית השניה היא גם כן ממין דומה, אבל היקפה יותר רחב. זוהי שיטת רבינו תם, שאומצה על ידי הרא"ש,רלב) ועל פיה יתרונו של "בית דין חשוב" הוא בכך, שרק באמצעותו כביכול ניתן לערוך הקנאה המותנית בתנאי, מן הסוג שאנחנו נקרא לו להלן "תנאי משהה", בלי מסירת הנכס לאלתר לידי הקונה. תפיסה זו כשלעצמה אמנם אינה שייכת לעניין שבו עוסקים אנו כרגע, אבל יש לה שייכות לענייננו מצד גדרי משמעותה בעקיפין. משמעות זו תלויה בכמה אפשרויות של פירוש. לפי הפירוש האפשרי הרחב ביותר, מבוססת התפיסה הנידונה על ההנחה שכל הקנאה בתנאי משהה, ללא הפקדת הנכס לאלתר ביד הקונה, הריהי בסתם אסמכתא (כנראה, מפני שאין הקונה יכול כביכול לסמוך שהמקנה לא יבריח את הנכס, גם אם הקנין אמור לחול - עם התגשמות התנאי - למפרע); אבל אם נערכה ההקנאה בפני "בית דין חשוב" נרפאת האסמכתא (כי אז יכול הקונה לסמוך).רלג) לפי פירוש אחר, לדעת בעל הנתיבות,רלד) אין להניח כי בעלי התפיסה הנידונה רואים בסתם בכל תנאי משהה אסמכתא, אלא הווה אומר שרואים הם בסתם אסמכתא רק בכל תנאי מוגזם, שיש בו קנס, - ורק תנאי משהה כזה הוא הזקוק ונתון לריפוי על ידי הקנאה "בבית דין חשוב".רלה)
רכד*) עה"ש חו"מ סי' שע"ד סע' ב'.
רכד-1) אכן, מושג ה"אסמכתא" מלכתחילה לא בא כנראה אלא לציין סוג מיוחד של היעדר סמיכת דעת - אולי ביחוד תנאי-קנס או משהו בדומה לכך - אך מבחינה מעשית נראה לומר כי ההקפדה על דיוק שימושו של מובן מקורי זה שוב אינה עשויה להועיל, כי אם רק לבלבל.
רכה) דוק גם שם בגמרא, שמי שגורס כי ההתחייבות תופסת אמנם מניח שהמתחייב פשע כשלא קנה את הסחורה כמובטח (והיינו שהיה הדבר בידו, וכנראה גם צפוי היה להיות בידו).
רכו) ואכן, מספיק שההתמסרות תהא שקולה, ואין הכרח שתהא גם דווקא מאוזנת, והיינו שבאמת יהא שם גם סיכוי מתאים של ריווח, אשר כנגדו יקבל עליו המהמר את סיכוי ההפסד: מסתבר, למשל, שאם יתיימר אדם לתת לחברו פרס בתנאי שכך יעלה על פי זריקת המטבע, ללא שום סיכוי לזכייה שכנגד - אף בזה לא תהא דווקא אסמכתא. ר' תוס' על בבא מציעא ע"ד א', ד"ה הכא לא בידיה, וסנהדרין כ"ד ב' - כ"ה א', ד"ה כל כי ה"ג.
רכז) סיכום זה עשוי אולי להיראות מופלג בפשטנותו, לעומת הערבוביה הגדולה השלטת בספרות הפוסקים, בבואם לנסח סיכום ממצה כלשהו של ענין סמיכת הדעת או ענין ה"אסמכתא". אך באמת, סיבת הערבוביה היא בכך שלמעשה לא עסקו הפוסקים בסיכום מהותי של עניין האסמכתא, אלא נסחפו מעבר לכך בנסיונות למצוא את העיקר המאחד את המקרים שבהם עולה חזקת העדר אמונה ותודעה מן הסוג שהגדרנו. את העיקר המאחד הזה כמובן נמנע מהם למצוא, כי מיני המקרים הם רבים ושונים - וגם אם ניתן אולי למיינם לקבוצות, אין למעשה מפלט מן ההכרח לברר כל אחד מהם לגופו, על פי מסיבותיו המיוחדות.
רכח) רב האי גאון בספר המקח והממכר, שער י"ז, אות ו': "ומה שאתה מוצא בגמרא דהלכתא אסמכתא קניא, והוא דלא אניס, והוא דקנו מיניה בבי"ד חשוב - תדע דלדעת ר' יוסי היא, ואין לחוש ואין סומכים עליה".
רכט) בבא בתרא, פרק גט פשוט, סי' תתקמ"א.
רלא) למשל, מי שמתחייב לשלם קנס מוגזם במקרה שלא יעמוד בדיבורו - הרי זה בסתם אסמכתא; אבל אם אין הוא מסתפק בחיוב גרידא, אלא גם מפקיד ערבון לקנס בידי בעל דברו - מוכח בעליל כי סמכה דעתו של המתחייב, והערבון עשוי להיות נחלט. עם זאת, כשאין הערבון מופקד בידי הצד שכנגד במישרין, כי אם רק בידו של שליש, חוזרת ההנחה להיות שבכל זאת לא סמכה דעתו של המתחייב לגמרי, ואין השליש רשאי למסור את הערבון לתובע - אבל אם מופקד הערבון בידי "בית דין חשוב", חוזרת ההנחה להיות שדעת המתחייב אמנם סמכה. השווה פי"א מהל' מכירה הל' י"ג והל' ד' וה'.
רלב) ר' פסקיו על נדרים כ"ז ב', ור' גם הר"ן שם.
רלג) הנחת לוואי נוספת היא, שהקנאה על תנאי "דוחה" (שאינה אמורה לחול למפרע) היא אסמכתא מהותית גמורה, שאינה נתינת להירפא אפילו באמצעות "בית דין חשוב": ר' סמ"ע על סי' ר"ז ס"ק מ' - והרי זו באגב מסקנה מפורשת, שעל כל פנים אין ליחס להלכה האמורה בנדרים שום משמעות עקרונית העשויה לשנות את דברינו.
רלד) סי' ר"ז ס"ק י"ז.
רלה) כך בניגוד לשיטת הרי"ף והרמב"ם, שלפיה אפילו תנאי מוגזם הנקבע כתנאי משהה אינו אסמכתא (ורק תנאי דוחה הוא העשוי להיות זקוק ונתון לריפוי באמצעות בית הדין, על ידי השלשת הנכס או שטר ההקנאה בידי בית הדין).