פרק ג': דיני הלואי במכר

א. גדרי הנושא של הפרק

בפרק הקודם ניתחנו בהרחבה את הבעיות המהותיות של חוזה המכר, הן מצד עצם התהוותו הן מצד קיומו ומשמעותו המעשית בדיעבד, כפי שאלה מתקבלים מתוך הרכב הגורמים של התמורה הקונה (הסחורה), מחד גיסא, והתמורה הנקנית (המחיר), מאידך גיסא. והנה, בבעיות אלו מתמצה אמנם כל מה שעשוי להיות חשוב כדי שעסק של מכר יוכל להתהוות ולהתקיים כעין יצור מוגמר ובעל חיות במסגרת השיטה המשפטית; אך מכל מקום, עדיין לא מיצינו בכך את כל מה שעשוי להיות חשוב עוד כדי שהמכר יתקיים גם כעין יצור מתוקן, כנגד כל מיני תקלות העשויות להתעורר באגב. כנגד מיני התקלות מסוג זה ממציא המשפט תקנות ומזמן אותן לצדדים מראש, כדי שתחולנה ביניהם בסתם, כל אימת שתארע התקלה ובעוד שהצדדים עצמם לא הסכימו ביניהם מלכתחילה על איזו תקנה מתאימה אחרת. להסכים על תקנה עצמאית כרצונם יכולים הצדדים, כפי שראינו לעיל, על ידי קביעת תנאי לואי בתוך מכלול תוכנו המוסכם של העסק - ואפשר אפוא לומר כי התקנות המזומנות כאן על ידי המשפט, מצידו, אינן אלא כעין מבחר של תנאי לואי אשר הצדדים מוחזקים כאילו הסכימו עליהם והכלילום בחוזה, כל אימת שלא קבעו ביניהם אחרת בפירוש. בנקודה זו מתגלה ההבדל המהותי בין התפקיד הנועד להסכמת הצדדים בקביעת גדרי הסחורה והמחיר לבין התפקיד הנועד לה בענין תקנות הלואי: כי אמנם, שני הנושאים גם יחד תלויים בהסכמה - אך במקרה הראשון, באין הסכמה על הסחורה או על המחיר, ממילא נמנע שם כל מכר מעיקרא, באשר המשפט אינו ממציא בזה שום גדרים שבסתם מצידו, כדי לכפות על האנשים איזה מכר בהכרח;^א) לעומת זאת, בענין תקנות הלואי, אכן ממציא וממציא המשפט גדרים שבסתם - אשר באין הסכמה אחרת, אכן אף יחולו למעשה בהכרח - ובלבד שהצדדים אמנם הסכימו על כל פנים, לפחות, על עצם המכר וגדריו המהותיים.

בפרק זה מתכוונים אנו לדון אפוא בתקנות הלואי המצטרפות בסתם אל המכר מכוח הדין - ותוך כדי כך, ממילא נראה כבר גם כן את דיני הלואי של החליפין. כך הוא, מפני שדיני הלואי החשובים ביותר של המכר, עניינם הוא באחריות המוכר לסחורה - ואילו החליפין, כפי שראינו, אינם אלא כעין עסק של מכירת סחורות באופן הדדי. במידה שניתקל בכל זאת בדיני לואי המיוחדים לחליפין, הריהם יוכלו להופיע אפוא רק כסייגים לגבי הדינים של המכר הרגיל.

גם בדיני הלואי של השכירות (והיינו, שכירות החפצים) לא נצטרך עוד לדון במיוחד, מפני שכבר עמדנו עליהם בספר על "דיני הקניין במוחזק". כמו כן, פטרנו כבר את דיני הלואי של המתנה, בפרק הקודם בספר זה. אשר לדיני הלואי בהקנאה שתיערך במסגרת חוזה אשר סיווגנו אותו לעיל במסגרת "האפשרות הרביעית" (הכוללת), הרי שבסתם - ובמידה ששייכים הדברים לענייננו - מסתבר שוב כי דיני הלואי המתאימים יימצאו בדרך כלל בגזרה שווה מדיני המכר, בדומה למה שאמרנו לעיל בחליפין. באופן כזה יוצא אפוא בסך הכל, כי אף על פי שבחיבור זה אמנם עוסקים אנו עקרונית בחוזי ההקנאה השונים, ולא רק במכר, הרי שבפרק על דיני הלואי של חוזה ההקנאה אמנם יכולים אנו מכל מקום להסתפק למעשה בריכוז עיקרו של ענייננו רק בחוזה המכר לבדו - וזהו פשר הכותרת אשר שמנו בראשו של הפרק.

עם זאת יש גם לציין, כי מה שעשוי היה לכאורה להשתמע מדברינו, כאילו דיני הלואי שמתכוונים אנו לדון בהם מתמצים רק בתנאי הלואי המוצעים בסתם על פי הדין - או, אפילו, ששני המושגים הללו אינם אלא ענין זהה מעיקרא - איננו בודאי מדויק. הנכון הוא רק זה, שתנאי הלואי האמורים הם עיקרם של דיני הלואי, והם יהיו אמנם עיקר הנושא של פרקנו. אולם, לבד מתנאי הלואי האלה יש גם דינים גמורים, אשר בהתארע המסיבות המתאימות חלים הם בהכרח, ולא רק מסתמא, ואשר מכל מקום אין הם נוגעים לעיקרי מהותו של חוזה המכר (או חוזה ההקנאה בדרך כלל), כי אם רק לדיוקי המסיבות או התוכן שבהם הוא נערך. גם הדינים הללו - במידה שאין הם שייכים לעקרונות הכלליים של דיני החוזים, אלא צמודים הם במיוחד רק לסוג החוזה הנידון על ידינו - ראויים להיקרא "דיני לואי" של סוג החוזה הזה, ואף את דיני הלואי הללו מתכוונים אנו להכליל פה, בדיוננו להלן.

א) ר' לעיל, בפרק א', נושא שלישי, סעיף ח, בסמיכות להערה רמ"ו - בכפוף אמנם לאנומליה, אשר ראינו שם בהערה, על פי חוק המכר מתשכ"ח במדינת ישראל.

הדף הקודם הדף הבא