שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
העולה מן הפרק האחרון הוא, שגם מבחינת ההקבלה הפונקציונלית בעניין אפשרות הפיצול המסויג של הזכות, אין הצדקה לצירוף הזכויות המופשטות כנשוא מקביל לחפצים במסכת דיני הנכסים, החפצים או הרכוש; ונמצא אפוא כי השלמנו לחלוטין את הצדקת גדרי מסכת דיני הקניין העבריים, כפי שהסברנו את המושג בחלק הראשון של מחקרנו - או כפי שנכון בעצם לדייק ולבטאו: מסכת דיני הקניין במוחזק.
לפי הגישה המושגית העברית צריכים ויכולים אם-כן דיני הקניין במוחזק להיות באמת פרק-דינים, המקביל באופן מיוחד ומובחן לדיני "הזכויות הריאליות בחפצים חומריים" על-פי המושגים של אירופה; ותוך כדי כך אמנם צריך ויכול הפרק להכיל את דיני "הזכויות הפרסונליות בחפצי הזולת" (היינו דיני שכירות החפצים ושאלתם)א), אבל אין לו שום צורך להתפשט על "חפצים בלתי-חומריים" - אם רעיונות וכוחות ואם זכויות מופשטות כנשוא מקביל לחפצים. באופן כזה מאפשרת הגישה העברית את השגת התכלית ההגיונית, שעמדה לפני עיניהם של עורכי הבג"ב הגרמני - היינו החיתוך הטבעי והברור בין מושגי החפצים והזכויות - בלי שתחייב בכל-זאת את ההסתבכות בסתירות, אשר בסופו של דבר חזרו ונסתבכו בהם אלה.
עקביות זו, מצידה, מתאפשרת - כפי שראינו - על-ידי שני תהליכים משלימים. ראשית, אשר ל"חפצים בלתי-חומריים" כגון כוחות, רעיונות וקשרי-מערופיא - מתברר על-פי הגיון הגישה העברית שאין הם כלל גורמים רכושיים המתאימים או הזקוקים למעמד עצמאי; ומצד שני - באשר לעצם הזכויות הרכושיות שאינן נכנסות בגדר "קניין במוחזק" - פוטרתן הגישה העברית על-ידי כך שחושפת היא את השאיפה הגלומה בהן למצב של קניין במוחזק בעתיד, ובאופן כזה מגיעה היא עד עצם הנשוא החפצי-החומרי המשותף - או, כביכול, "המכנה המשותף" - הקובע את מידת הדמיון הפונקציונאלי והמושגי, המתחייבת אמנם בינן לבין הקניין-במוחזק מלכתחילה.
על-ידי ההתפתחות הזאת מאפשרת הגישה העברית לדון בקניין-במוחזק ובקניין-שלעתיד - או הקניין בראוי - במאוחד, כל אימת שנחוץ הדבר: פשוט על-ידי השמטת תואר הקניין וקביעת נשוא הקניין במושג הנכסים (החומריים) בעלמא. והנה, איחוד זה נחוץ, בסייגים מסוימים, כפי שראינו, בכל הנוגע לתנועה הדינמית של הזכויות; אבל במצב הסטאטי, בניתוח של תוכן הזכויות ומשמעותן, חוזרים אנו לצורך של הפרדה עקרונית בין הקניין-במוחזק מכאן לבין הקניין-בראוי מכאן.
בתוך הקניין-בראוי, שוב, מתחייבת הבחנה פנימית מסועפת. בכיוון זה עמדנו ביחוד על ההבחנה בין הקניין הראוי על-פי תביעה לבין הקניין הראוי בזכיון;ב) ומסתבר כי בשני אלה מתמצה האפשרות שהקניין הראוי - עם כל היותו עתיד בלבד וחסר רשות אקטואלית בנכסים שאליו הוא מתייחס - יהא כרוך בכל זאת ביחסי זכות-וחובה אקטואליים אף בזמן-הביניים, היינו יחסי זכות-וחובה אשר הם כשלעצמם אינם מסוג הקניין. מעבר לשני הקניינים הללו אין בקניין הראוי (כגון זכות היורש בנכסי המוריש, או זכות הארוס בנכסי ארוסתו) אלא צד של ראייות קניינית בלבד: אין הוא מלוּוה בזמן-הביניים בשום רשות-מעשה או יכולת אקטואלית שהיא, וכל הזכות מתבטאה בינתיים רק במשמעות האחת הזאת, שאם הכל ילך למישרין יתגשם לבסוף הקניין הצפוי, במוחזק, מאליו.
בהתאם לכך ניתן לומר כי מיני זכויות-הרכוש האקטואליות לפי הגישה העברית - למעשה הם שלשה: זכות הקניין במוחזק, זכות התביעה וזכות הזכיון, - ונראה כי שלשה אלה מספיקים כדי להקיף את כל הנחוץ מתוך מניין הזכויות האקטואליות שמוצאים אנו במכלול הרכוש באירופה.ג) הקניין הראוי שאין בו צד-אקטואליות מקביל, מצידו, ל-Anwartschaften {זכאויות, גרמנית}, שאף הן נמנות ברכוש באירופה;ד) אבל בעוד שה-Anwartschaften, לפי דיוק מובנן הגרמני, הן זכויות-הרכוש היחידות המוּכרות באירופה כציפיות-זכות לפי מהותן, הרי על-פי הגישה העברית מוּכרים גם התביעות והזכיונות כציפיות-זכות, ואף אותם אפשר היה בעצם לצרף בתרגום למושג ה-Anwartschaften.ה) צירוף כזה של כל מיני הזכויות הרכושיות, שאינן במוחזק, במושג מאוחד - מוצאים אנו במשפט האנגלי, בהבחנה בין choses in possession {דבר שבחזקה, אנגלית} (ממש "נכסים מוחזקים") ו-choses in action {זכות ראויה, אנגלית} ("נכסים ראויים");ו) אך יש להדגיש כי למרות הנוסח המילולי של ההבחנה, אין ה-choses in action מתגלמים בנכסים החומריים שהם נשוא הזכות (בדומה למצב ב-choses in possession), אלא מתגלמים הם בזכויות המופשטות - ויוצא אפוא כי במשפט האנגלי רק נמצא בהבחנה זו בסיס ליצירת ההקבלה המופרכת בין חפצים וזכויות, אשר ממנה מבקשת תורת-המשפט להשתחרר.ז)
א) ר' פרק א' לעיל, הערה א'.
ב) ייתכן שיתמה הקורא על מנהגנו להשתמש פעם במונח הקניין-בראוי ופעם בקניין הראוי. התרוץ הוא שאנו הולכים בזה לפי נוחות הסגנון, ואילו לגופו של עניין שני השימושים נכונים. במקורות אמנם אין אנו מוצאים אלא את השימוש של נכסים מוחזקים ונכסים ראויים, והעברת התארים אל מושג הקניין בנכסים היא רק תוצאה של הקש. בתוך ההתפתחות הזאת, השלב הטבעי הראשון הוא בהופעת הביטויים "קניין במוחזק" ו"קניין בראוי" (בעקבות הביטויים "יורש במוחזק" ו"יורש בראוי", המצויים גם במקורות: ר' למשל, שו"ע אה"ע סי' צ' סע' א'); ואמנם, באשר ל"מוחזק", אין מכאן המשך עוד, כי ודאי לא ייתכן לומר "קניין מוחזק". אולם, במה שנוגע ל"ראוי", הרי כשם שהנכסים ראויים - ממילא גם הקניין לגביהם אינו קיים אלא ראוי, ובמילים אחרות משמע שהקניין-בראוי הוא גם ראוי בעצמו.
ג) ר' אנקצרוס-ניפרדי, א', עמ' 556. כאן נזכרת אמנם בין זכויות הרכוש האקטואליות גם זכות ההחזקה (של הגזלן - ותימה, אם-כן, למה אין הזכות נמנית עם "הזכויות הריאליות": ר' היילפרון, ג', עמ' 29; וולף-רייזר, עמ' 19); אבל בדיני ישראל אין החזקת הגזלן מוגנה כפי שהיא באירופה - ואילו היתה מוגנה כך, הרי שצריכה היתה להימנות עם זכויות הקניין-במוחזק, כשעבוד. כמו כן מזכיר כאן אנקצרוס-ניפרדי את הברירה להצטרף לחוזה - אבל זוהי, למעשה, רק תביעה גמורה, על תנאי. אשר לזכות-הירושה, המוזכרת אף היא בהקשר זה - ר' את יישוב העניין בעמ' 301-302.
ד) אנקצרוס-ניפרדי, א', עמ' 556, 310.
ה) לשם יתר דיוק כדאי להבהיר, שה-Anwartschaft {זכאויות, גרמנית}הגרמנית אמנם אינה מוכרחה תמיד להיות ציפייה ישירה למה שאנו קוראים קניין-במוחזק: היא יכולה גם להיות ציפייה לתביעה או ציפייה לזכיון. לפי גישתנו, אף ציפייה לתביעה או לזכיון, המובטחת בדין, היא קניין ראוי בנכסים הצפויים להתקבל במוחזק על-פי התביעה או הזכיון.
ו) ר' גודיב, עמ' 195 ואילך.
ז) את ההבחנה האנגלית בין choses in possession{דבר שבחזקה, אנגלית} ו-choses in action{זכות ראויה, אנגלית} אין לערבב עם ההבחנה בין res corporales {עסק חומרי, לטינית) ו-res incorporales {עסק לא חומרי, לטינית}, כי שעבודים ריאליים הם res incorporales אבל choses in possession, ואילו רעיונות הם res incorporales אשר ה-choses in action כוללות רק את הזכויות המתייחסות אליהם ולא אותם בעצמם.