שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
ז. חליפי הנאת פעולות משפטיות
לאחר מכן מתעוררת עוד שאלת מעמדם של מיני הינויים מיוחדים, שאינם לא בבבחינת הקנאה במוחזק או בראוי ולא בבחינת פעולה פיסית והעשויים לבוא בחשבון כתמורה קונה או נקנית בחליפין.
כזהו קודם-כל עניין ההינוי של "המתנת מעות". מטבע הדברים אין הינוי זה יכול להיות נשוא לעסק בפני עצמו, ונחוץ לו איזה יסוד עסקי אחר, אשר אליו הוא יוכל להיספח. עסק-היסוד המובהק ביותר לעניין זה הוא עסק המילווה - והיינו הקנאת נכסים מסוימים במוחזק כנגד החיוב של החזרת ערכם בנכסים דומים בבוא העת. במסגרת זו, מבחינה משפטית טהורה, ניתן לתפוס את חיוב ההחזרה כאילו היה תמורתה של ההקנאה במוחזק, אך למעשה - מבחינה כלכלית - נמצא שתמורה זו כשלעצמה אינה מאזנת את ההקנאה שקיבל הלווה. מבחינה כלכלית, הלווה קיבל כאן למעשה לא רק את הנכסים שאת ערכם התחייב להחזיר, אלא הוא קיבל גם את הנאת-ההיענות, שהמלווה הסכים בכלל להלוות לו ולצפות להחזרה - שהרי אם ההנחה היא כי התמורה אינה אלא בהחזרת נכסים דומים בערך דומה, "לאפוכי מטרתא למה ליה?", ולשם מה היה לו להלוות? הווי אומר אם-כן שבנוסף על גידור-הקניין הפשוט, המתבטא בחובת ההחזרה, ממילא נמצא בכל מילווה גם גידור משלים, שאינו מתחייב אמנם על-פי עקרונות המשפט אך הנוצר על-כל-פנים, מבחינה עובדתית: או שהמילווה ניתן לשם גמילות-חסד, כעין מתנה, או שניתן הוא על דעת ריבית, שתאזן את "המתנת המעות" בתמורה מיוחדת. והנה, במקום שהריבית אמורה להשתלם בכסף (ובמקום שהדין מתיר או מאפשר את הריבית מעיקרא), אך פשוט הוא שהעניין יוסדר על-ידי חיוב ריבית שיוולד כתנאי לואי עם העמדת המילווה. אולם, יתכן גם שהריבית לא תהא אמורה להשתלם בכסף,או דרך התחיבות אחרת, אלא הכוונה תהיה שהריבית תיפרע בעין לאלתר, באופן שעם הפירעון האוטומטי הזה יקום גם עצם המילווה, ובלעדיו יהא המילווה בטל וכל ממון שיינתן על-פיו יהא ראוי להחזרה מידית - ונראה לומר שבמסגרת החליפין העבריים מתאפשר אמנם עסק כזה. המבנה המושגי הניתן לכך הוא, שאם "מתן המילווה", כשלעצמו, משמש כתמורה קונה להעמדת חיוב ההחזרה, הרי "הנאת מתן המילווה" (היינו הנאת "המתנת המעות") עשויה לשמש כתמורה קונה של הריבית בדרך חליפין - ובלבד שהריבית, מצידה, תיקבע בנשוא העשוי לשמש כתמורה נקנית מתאימה.רפט)
אולם, הנאה של "המתנת המעות" מתאפשרת גם שלאו דווקא אגב מתן מילווה. היא מתאפשרת גם כאשר איזה חיוב ממוני כבר קיים, והצדדים מסכימים על דחיית זמן הפרעון. עסק מסוג זה ניתן להיתפס כעין צירוף של מחילת החוב הישן והעמדת התחייבות חדשה תמורתה, אך אפשר גם לראותו כעסק פנימי במסגרת הישנה, שאינו מתיחס דווקא לעצם שעבוד הנכסים, כי אם רק לתנאי של זמן הפרעון הקבוע, והמתבטא במחילת זכות התביעה על-פי תנאי זה למשך תקופה מסוימת נוספת. מכל-מקום, גם זהו עסק אשר צד אחד נותן בו יתרון לרעהו בלי שלו עצמו יהא עניין עצמי בעסק - וגם כאן מאפשרת אפוא שיטת המשפט העברית שהאיזון החסר יושג (במקרה המתאים) על-ידי עסק-לואי של ריבית הנקנית בתמורה ל"הנאת המתנת המעות" כנ"ל.רצ) בנקודה זו נראה להוסיף, שכאשר המדובר הוא לאו דווקא בריבית של מילווה חדשה, כי אם בריבית של הרווחת זמן בחוב קיים,מסתבר שאמנם אין הריבית מוכרחה להיות דווקא תמורה נקנית, אלא יתכן גם שתהיה התמורה הקונה - וכגון שהנושה יקנה מלכתחילה את נכס הריבית ויסכים להרוויח לחייב את הזמן בתמורה לכך.
עוד נקודה המשתמעת מכאן באגב הריהי שההנאה המיוחדת לחליפין מן הסוג הנידון באמת אינה מוכרחה להיות דווקא ההנאה של "המתנת המעות", אלא יכולה היא להיות גם כל הנאה של שינוי תנאי בעסק קיים, לטובתו של אחד הצדדים, או אף כל הנאת עריכתו של עסק חדש, אשר אדם לא יערכנו על-פי עניינו של עצמו, כי אם רק למען עניינו של רעהו.רצא) בקשר לכך אפשר לכאורה לשאול, מה ההבדל אפוא בין פעולה מסוג זה אשר יעשה אדם לפי הזמנת רעהו, ואשר אומרים אנו כי יכולה היא לקנות את תמורתה בחליפין, לבין כל פעולה רגילה שאמרנו כי אין היא יכולה לקנות את תמורתה אלא על דרך חיוב? אולם, באמת, התשובה היא פשוטה: בפעולה רגילה כנגד תמורה, התמורה הקונה היא בעצם תוכנה הפיסי של אותה פעולה - או, לו יהא שנאמר גם ביתר דיוק: בהנאת תוכנה הפיסי של הפעולה (ובעוד שההינוי הנגרם על-ידי ההיענות לעשות את הפעולה וההינוי הנגרם על-ידי עצם עשייתה הפיסית מתמזגים לאחד) - ולכן חלה בה המיגבלה שאמרנו בגין משך הזמן הדרוש; ולעומת זאת, בפעולה מן הסוג הנידון כאן, הרי ראשית, בעצם אין אנו מדברים סתם על התמורה הקונה שבפעולה מסוימת, אלא מדברים אנו על התמורה הקונה שבהיענות לעשות פעולה, כגורם נפרד, - ואילו פעולת ההיענות שוב איננה בעצמה פעולה פיסית, כי אם רק המשמעות המופשטת שמיחסים אנו לגילוי-ההיענות ואשר בעית משך-הזמן ממילא איננה חלה בה; ושנית, אף הפעולה שנענים כאן לעשות איננה אף פעם פעולה פיסית גרידא, כי אם פעולה משפטית - וגם מצד זה, אף אם נחזור ונמזג את הדברים ברהט הלשון, מכל-מקום חוזר ומתאפשר אפוא מה שאמרנו לגבי פעולות משפטיות דרך-כלל.
אלא שאם-כן, שוב נקודה אחרת הצריכה בירור בהקשר זה נמצאת לנו במעמד המשפטי של מושג "ההנאה". בניסוח דברינו בקטע הקודם נמצאנו למעשה חוזרים ומדגישים אגב-אורחא, שבכל מקרה, בין בפעולה משפטית ובין בפעולות-היענות האמורות לשמש כתמורה קונה (או נקנית), התמורה איננה באמת בעצם אותן הפעולות כשלעצמן, כי אם בהנאה - או ב"הינוי" - המתגלמים בהן לגבי הצד שכנגד; ועוד נמצאנו למדים למעשה, שבדרך-כלל אמנם אין נפקא מינה בהבחנה מושגית זו, מפני שעצם הפעולה עצמה, וההיענות לעשותה, והמשמעות המשפטית של שתי אלה יחד כ"הנאה" הראויה לשמש כתמורה בעסק הדדי, כלם מתלכדים בישות אחת - אולם, במקרה שיש הנאה תמורתית מיוחדת בהיענות לפעולה(משפטית), מובלטת חשיבות ההבחנה על-ידי כך, שבפעולת-ההיענות מציינים אמנם את היסוד התמורתי רק כ"הנאה" (וברהט-הלשון, אף לאו דווקא כהנאת-ההיענות, אלא, כביכול, כהנאת הפעולה העיקרית עצמה, תוך דילוג על עניין ההיענות), בעוד שלגבי משמעות הפעולה העיקרית נשארת רק אחדות עצם המעשה הזה והנאתו הוא, המובעת בדרך-כלל רק על-ידי שם המעשה, תוך דילוג על עניין ההנאה. והנה, משהגענו עד כאן, עשויה לכאורה לחזור ולהישאל השאלה, מהו אפוא היחס בין עניין ההנאה, הנחשף כאן כעצם הגורם המשפטי הפעיל בכל מקרה שהוא של קנייה תמורתית, לבין עניין ההנאה בדרך-הקנייה המיוחדת "בההיא הנאה" שראינו לעיל; וביחוד - מאחר שרואים אנו כאן גורם פעיל מובהק בהנאת-ההיענות לפעולה משפטית - כלום אין גורם זה זהה לעניין הקנייה "בההיא הנאה דקא צייתי להדדי" שראינו מקודם?
התשובה היא כי אמנם העניינים הם שונים לחלוטין, וכבר הסברנו למעשה את ההבדל, בפרוטרוט ובאופן ממצה, בדיוננו הקודם: "בההיא הנאה" היא דרך-קניין טכנית, אשר יסוד "ההנאה" המשמש בה הוא יסוד מוסרי, ולא חומרי-ממוני, ואין לו משמעות תמורתית; לעומת זאת, עניין "ההנאה" במובן שלפנינו הוא דווקא תמורתי, וממילא גם חומרי-ממוני, ותיפקודו המשפטי אינו רק טכני-חיצוני, בהעמדתו של העסק, אלא הוא תיפקוד מהותי בעצם תוכנו של העסק, מבפנים. גם העימות בין עניין "הנאת ההיענות" לבין הנאת "דקא צייתי להדדי" באמת אינו מטשטש את ההבדל כי אם מבליט אותו: ראינו שגם בעניין "דקא צייתי להדדי", הגורם המכריע הוא בהנאה המוסרית; לעומת זאת, "בהנאת ההיענות" שדנו בה כאן, אמנם עיקר עניינה הוא לא בצד ההנאה המוסרית שבהסכמה על העסק, כי אם בצד ההנאה החומרית-הממונית המיוחדת, הגלומה לפעמים בעצם ההיענות לעשות מעשה משפטי מסוים - ועוד: שכאשר הנאת-ההיענות מסוג זה נפרדת מן המעשה כדי להיחשב כתמורה קניינית בפני עצמה, עדיין מהווה גם אותו מעשה, מצידו פעולה משפטית-קניינית מקבילה, המספיקה לעצמה, בלי ששום הנאת-היענות פנימית תצטרך להיות מוכרת בה, להעמדתה המיוחדת שלה, אך שום הפרדה שכזאת אינה יכולה לבוא בחשבון בעניין "ההיא הנאה דקא צייתי להדדי".
לסיכום היחס בין שני מיני ה"הנאות" ראוי עוד לציין רק, שכאשר המדובר הוא בעסק תמורתי "בההיא הנאה", אמנם נמצאות שתי ההנאות מצורפות בעסק יחד, זו בצד זו: "ההיא הנאה" היא ההנאה המוסרית שבהיענות, המעמידה את העסק במסגרתו, מכוח גילום סמיכת-הדעת, בעוד שעצם מעשה-ההיענות החומרי (או המחדל החומרי המגלם את ההיענות) הריהו הבסיס הממשי של אותה הנאה מוסרית, ועם זאת, ממילא, גם ההנאה התמורתית "הקונה", המזכה את בעליה בפועל בחברתה, הנאת התמורה הנקנית.
רפט) דוק בפ"ה מהל' אישות הל' ט"ו.
רצ) ר' עה"ש אה"ע סי' כ"ח סע' מ"ח.
רצא) ר' (פ"ג) [צ"ל פ"ה] מהל' אישות הל' כ"א, ור' גם עה"ש חו"מ סי' ק"ץ סע' כ'.