ד.ב.ג.

ג. עסק מאולץ

לגבי העסק המאולץ מבחינים קולין וקפיטן, בצרפת, בין שני מינים של אילוץ. מין האילוץ הראשון הוא אילוץ פיסי-מיכני, המביא את הצד המאולץ לכלל פעילות גופנית גרידא, אשר אין לה בסיס רצוני כלשהו - וכגון שפלוני מחתים את חברו על חוזה על ידי הובלת ידו בכוח. כשמוכח אילוץ מסוג זה, אך פשוט הוא שיסוד הדעת - או הרצון - חסר שם מעיקרא, והעסק בטל מיסודו.

יותר חשוב הוא מין האילוץ השני, והיינו כשאין האילוץ מיכני, כי אם מוסרי, ומתבטא הוא בעיקר באיום לעתיד, באופן שכדי להימנע מן הסכנה נעתר הצד המאולץ ומבצע מדעתו ועל פי הבחירה הרצונית שלו עצמו את מה שנחוץ מבחינה צורנית כדי לתת לכאורה תוקף לעסק הנדרש מאתו.

במקרה שכך אמנם קורה, מאפשר המשפט הצרפתי לצד המאולץ לדרוש את ביטול המעשה בדיעבד ולמפרע; אולם, תנאי לכך הוא שהאיום יהיה מסוג העשוי להרשים אדם נבון, ולסחוט היענות, בשים לב לגילו של הקרבן, למינו ולמסיבות אישיות אחרות.^קפב) נחוץ גם כן שהאיום יהיה דחוף ומכוון להיזק ניכר לכופו של הצד המאולץ, לרכושו או לגוף או לרכוש של בן זוגו, צאצאיו או אבותיו. כמו כן נחוץ שהאיום יהיה בלתי צודק או בלתי חוקי: האיום בהפעלתה של זכות, אין לו דין של אילוץ פסול, אם אכן הוא מכוון לדרישה שאינה מוגזמת מצידה. התביעה לביטול המעשה עומדת לנפגע אף אם האילוץ בוצע על ידי צד שלישי, ואף אם הצד שכנגד בעסק לא ידע על האילוץ.^קפג) לפי סע' 1304 של ספר החוקים האזרחי, כפי שתוקן ב-1968, מתיישנת התביעה לביטול העסק המאולץ כעבור חמש שנים מן היום שבו פסק האיום.

באיטליה דומה לכך סקירתו של מסיניאו.^קפד) מסיניאו מציין, שלפעמים, אפילו האילוץ הפיסי מיכני (שהוא מכנה אותו "אלימות חומרית" או "מוחלטת") עשוי להשאיר את העסק בתוקפו ביחס לצדדים שלישיים הפועלים בתום לב.^קפה) כמו כן מביא הוא, שלפעמים עשוי בית המשפט להסכים לביטולו של עסק בשל אילוץ, גם כאשר איום-ההיזק לא היה מכוון דווקא לבעל הדבר עצמו או לאחד מקרוביו האמורים לעיל, כי אם אפילו לאדם מסוג אחר. נקודה שלישית שכדאי לצטט ממסיניאו היא, שאם כי מתחשב המשפט בפחד הנובע מאיום על ידי אדם, אין הוא מוכן לבטל עסק המוסב על ידי פחד מסוג אחר.

בגרמניה גם כן דומה המצב המשפטי לנאמר לעיל; אבל הבדל עקרוני הוא, שבגרמניה שוב אין ביטול העסק המאולץ מצריך פסק דין, אלא מתבצע הוא מאליו, על ידי הודעת חזרה של הנפגע. מדגישים כאן, שאין החזרה מועילה אלא כשהסכמת האיש לעסק ניתנה אמנם מלכתחילה כתוצאה מן האיום, כגורם סיבתי קובע, ואילו האיום אמנם מכוון היה מלכתחילה, על פי דעת המאיים, להשגת ההסכמה העסקית. מצד שני, אין עומדים כאן על כך, שהאיום יתייחס דוקא לרעה גדולה במיוחד: מספיק שהמאיים ידע כי הצד המאויים יראה את עצמו במצב מאולץ כתוצאה מן האיום. זכות החזרה עומדת לנפגע גם כאשר בעצם לא אולץ אלא לדבר אשר הוא כבר חייב היה בו מקודם ממילא - וכגון שהובא לתשלום חיובו בלחץ איומים בלתי חוקיים: במקרה שכזה, אם המאיים היה צד שלישי, יוכל אמנם הזכאי להתגונן מפני החזרה, על ידי טענת זכותו; אבל אם הזכאי עצמו היה המאיים, לא תעמוד לו שום טענת הגנה נגד הודעת החזרה, והוא יצטרך להחזיר את התשלום שקיבל.^קפו) זכות החזרה מן העסק המאולץ מתיישנת בגרמניה כעבור שנה מיום הפסקת איום. המאיים אחראי גם בנזיקין, לפי דיני המעשה האסור או הנוגד את המוסר, ואף אם הצד הנפגע לא חזר בו מן העסק.^קפז)

בשוייצריה, לפי סע' 29-31 של חוק החיובים, בטל העסק המאולץ, מאליו, מלכתחילה; אולם, אם הצד הנפגע אינו מודיע לצד שכנגד תוך שנה שאין הוא מכיר בחוזה ואינו תובע את החזרת מה שכבר נתן על פיו, רואים אותו כמאשר את החוזה למפרע.^קפח) האישור, כשלעצמו, אינו מונע תביעת פיצויים בשל הנזק שהאילוץ גרם. מצד שני, אם נעשה האילוץ על ידי צד שלישי, בלי ידיעתו של הצד שכנגד בחוזה, ואף בלי שהלה היה לו לדעת על האילוץ, אין הנפגע יכול להתכחש לחוזה, כלפיו, בלי תשלום פיצויים מצידו, כל אימת שכך מתחייב על פי הצדק. רואים בשוייצריה את האיום כמשמעותי בהקשר הנידון לגבי "מי שעל המסיבות מוכרח להניח, כי לו עצמו או לאדם הקשור אליו במקורב, נשקפת סכנה קרובה וניכרת, לגבי גופו וחייו, כבודו או רכושו".

במשפט האנגלי, כדי שיהיה האילוץ משמעותי בענייננו, נחוץ שהוא יתבטא באיום של אלימות או כליאה נגד הצד המאולץ עצמו או נגד בן זוגו, הורהו או ילדו, ונחוץ שהמאיים יהיה הצד שכנגד לעסק או או אדם הפועל בידיעתו ולטובתו של הלה. חוזה שנערך מתוך אילוץ כאמור ניתן לביטול על ידי הצד המאולץ. איום ביחס לרכוש איננו, כנראה, בגדר אילוץ מספיק.^קפט)

במדינת ישראל דהאידנא קובע בענייננו סע' 17 של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג, כי: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב) אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה".

בדיני ישראל, נראה שצריכים אנו לתפוס את דינו של העסק המאולץ משני כיוונים שונים, המשלימים זה את זה. הכיוון האחד בא מן העובדה, שמדובר כאן בעסק אשר לפחות אחד הצדדים המתקשרים בו הובא להתקשרות שלא בטובתו, ואף לא על פי כורח המסיבות גרידא, כי אם, בפירוש, על ידי המעשה הבלתי הוגן^קצ) של אדם אחר, אשר כיוון מלכתחילה להביא את האיש לידי התקשרות עסקית מתוך שיקולים מלאכותיים וזרים לעניינו - והרקע הזה הוא הקובע את הנחת היסוד, שדיני ישראל עומדים מלכתחילה מוכנים לראות את העסק המאולץ כבטל, ואף לסייע לנפגע בקביעת הדבר על ידי הכרזה רשמית בפסק דין, על פי בירור משפטי של מסיבות המקרה. אולם מצד שני, לוקחים גם כן דיני ישראל בחשבון, שפרספקטיבה זו של הדברים, כשלעצמה, אינה יכולה למצות את העניין; שהרי סוף סוף, גם אם היתה שם מלכתחילה הסבה בלתי הוגנת, יתכן שבדיעבד סמכה דעתו של בעל הדבר ואמר בלבו "מילא, לו יהא כן" - והלא בודאי, לגבי תוקפו של העסק, לא הרקע המרוחק והעקיף של מסיבות ההתקשרות הוא הצריך להכריע, כי אם עצם הגורם הישיר של סמיכת דעת הצדדים בשעת המעשה, ויהיו גורמיו הוא אשר יהיו. על אחת כמה וכמה, אם נשים לב כי מידה או צורה כלשהי של אונס מסיבתי מצויה בהתקשרות העסקית תמיד, מטבע הדברים.^קצא) לכן, יוצא מתוך צירוף הכיוונים, כי דין העסק המאולץ במשפט העברי אינו נחתך בדרך כלל בסמיכות ישירה לגורם ההסבה הבלתי הוגנת,^קצב) כי אם במסגרת המבחן של סמיכת הדעת; אולם, על כל פנים, עובדת מציאותו של אילוץ עשויה להיות גורם מכריע בהערכת קיומה של סמיכות דעת במסיבות המקרה - והאפשרות המעשית לעמוד בדין על בטלותו של העסק, בשל עובדת האילוץ, הריהי גם כן גורם הנלקח בחשבון בהערכת קיומה של סמיכות הדעת במכלול המסיבות.^קצג)

מתוך הגישה הזאת ולפנים ניתן לסכם,^קצד) כי עסק מאולץ, בסתם, הריהו בטל; אולם, בדיני ממונות יכול לעמוד על הבטלות רק הצד שנאלץ, שהרי בודאי - אם הצד הנאלץ שותק, או אפילו מתנגד לביטול בפירוש, גם כשהאילוץ סולק, ממילא ראיה היא כי דעתו אמנם סמכה. כמו כן נראה לי להסיק, שאין האיש יכול לעמוד על הבטלות, אם שתק במשך זמן כל כך רב יחסית, אחר הפסקת האילוץ, עד שיש להניח כי מן הסתם שתק רק מפני שמלכתחילה סמכה דעתו. מצד שני, אם האיש מסר כבר לבעל דברו בעסק את נשוא התכלית של האילוץ, ואף קיבל מתוך הסכמה את מה שעשוי להיחשב כסילוק של תמורתו המתאימה וההוגנת, הרי דין יסודי ומפורש הוא כי בסתם סמכה דעתו, והעסק קיים. כנגד חזקה זו של סמיכת הדעת, במקום של אילוץ, יש דרך ממוסדת לסתירת החזקה מלכתחילה, על ידי "מסירת מודעה". פירוש הדבר הוא, שלפני עריכת העסק מודיע הצד הנאלץ לשני עדים כשרים, כי עסק פלוני, שעומד הוא לערוך עם צד פלוני, אין הוא עתיד לערכו בכנות, כי אם רק באשר נאלץ לכך על פי אילוץ פלוני - והעדים צריכים להכיר מתוך ידיעתם העצמית את טיב האילוץ, באופן שאף יהיו בדעה כי האילוץ הוא אמנם מסוג המספיק על פי דין כדי להכשיל את העסק, כפי שנפרט להלן. על מסירת המודעא נותנים העדים שטר למודיע, תוך ציון ידיעתם העצמית בטיבו של האילוץ, והשטר יכול לשמש את הצד הנאלץ כדי להפיל את העסק - על אף חזקת קיומו גם מבעד לאילוץ - כל אימת שיגיע הדבר לבירור משפטי.

האילוץ שעליו מדברים אנו כאן נידון במקורותינו, ללא כינוי מיוחד, בבחינת סוג מסוים של מיני האונס; אולם, אין ספק כי אמנם יש לנו עניין כאן במין אונס מיוחד שהוא מוסד משפטי בפני עצמו - ולפיכך נמשיך ונייחדנו פה בכינוי המיוחד של אילוץ.^קצה) לעניין הגדרתו של אילוץ זה, אין אנו מוצאים במקורותינו את ההבחנה האירופית בין האילוץ הפיסי-טכני לאילוץ המוסרי - ומסתבר כי טעם הדבר הוא בכך, שבאמת קשה להעלות על הדעת כי אילוץ פיסי-טכני גרידא יוכל לשמש באופן משמעותי במציאות: מוכרחים אנו להניח, כי המדובר הוא על כל פנים באדם בעל הכרה, בר דעת ומסוגל לשליטה מוסרית על עצמו - ובאדם שכזה קשה לראות אפשרות של אילוץ פיסי-טכני גרידא, אשר לא יהיה מעורב ממילא גם בפנים כלשהם של אילוץ מוסרי ובצורך לבחון את התוצאות המשפטיות גם מבחינה זו. לכן, בסך הכל, מוגדר האילוץ המשמעותי בענייננו כ"אחד אונס הגוף ואחד אונס ממון... או הפסידו בדבר שאפשר לו להאנס לעשות... (ו)תלוי דבר זה לפי הענין וכפי ראות עיני הבי"ד". האילוץ צריך לבוא מהצד שכנגד בעסק או מחמתו ("דאתי ליה מהלוקח עצמו או מגיריה דיליה"); אבל נראה שסייג זה אמור וחל רק בעסק דו צדדי בדיני ממונות, ואילו בעסק חד צדדי או שלא בדיני ממונות (כגון הפקרה, קידושין או גט) יכול האילוץ לבוא באופן משמעותי גם מאדם צדדי לגמרי. לענין אישיותו של קרבן מעשה האילוץ, מצאנו לכאורה (בעה"ש) ש"אם האונס לא היה כלל עליו, אלא על איש אחר, שאנסו להאחר ביסורים עד שזה ימכור לו נכסיו - אין זה אונס... ואם אנסו את הבן שהאב ימכור... יש בזה מחלוקת הפוסקים... ואם אנסו את אשתו, ודאי דהוה כאונס עצמו, דכגופו דמי"; אולם, נראה שצמצום זה איננו נכון, ואף אם היתה שם פעם איזו מחלוקת של פוסקים, הרי למעשה יוצאים הדברים מוכרעים: "ואפילו לא היה האונס לו בעצמו, אלא לשארו הקרוב אליו, כגון אביו ואמו, ואחיו ואחותו, וכן אשתו... שכן כתב הרשב"א ז"ל... שאין לך חביב על אדם כהצלת אחיו ואחותו, ויקר פדיון נפשם בעיניו... ולפיכך אני אומר שאף שאר קרובים במשמע".^קצו) האילוץ צריך כמובן להיות על כל פנים שלא כדין, אבל "מודעה" מועילה כדי לבטל הסכמה אף אם ניתנה היא מתוך אילוץ על פי דין.

הגדרים האמורים נדרשים באילוץ כדי לבטל על פיו את העסק אפילו ללא מודעה או כדי לתת תוקף למודעה כנגד עסק המוחזק בקיום על אף מציאותו של אילוץ. אולם, מתנה או מעשה חד צדדי (כמו גט) עשויים להתבטל על פי מודעה גם כשאין שם אילוץ בגדרים שאמרנו, אלא יש רק לחץ חומרי או מוסרי כלשהו - ואף אם עדי המודעה אינם יודעים בטיבו של הלחץ; ובלבד (על פי שיטת רשב"ם והרמב"ן) שהלחץ יתקיים אמנם עד לשעת המעשה.^קצז)

לגבי האפשרות של "ביטול מודעה", יש לנו לכאורה מחלוקת של פוסקים, אך לע"ד נראה לי שלמעשה נפטרת המחלוקת בהבחנה משולשת כלהלן. ראשית, אם המדובר הוא במודעה ביחס למתנה או עסק חד צדדי, וכשבאמת יש שם אילוץ שלא כדין, הרי שה"מודעה" היא מחוסרת משמעות מהותית מכל מקום; "המודעה" יכולה לשמש כאן רק לשם "יתר בטחון" - מפני שהבטלות או אפשרות הביטול של העסק ייקבעו לבסוף לאו דווקא לפי ה"מודעה", כי אם לפי מבחן מציאותו של האילוץ בפועל בשעת המעשה - וממילא משמע שגם "ביטול המודעה" יכול לשמש כאן רק כעדות למצב רוחו של בעל הדבר בשעת הביטול, או אולי גם כראיה לכאורה שהאילוץ אמנם הוסר, אבל על כל פנים לא תיתכן לו שום משמעות קונסטיטוטיבית לריפויו של העסק, כשמוכח שלמעשה לא הוסר האילוץ (וגם הביטול עצמו נסחט על ידיו), או שחזר ונתחדש האילוץ אחרי הביטול.

שנית, אם המדובר הוא שוב במתנה או בעסק חד צדדי, אך במצב שאין בו אילוץ שלא כדין (כי אם רק "לחץ" גרידא, או אילוץ כשר על פי דין), נמצא שטעם המודעה מלכתחילה אינו להבטיח את דין הבטלות בשל אילוץ, כי אם רק להבטיח הוכחה של העדר סמיכת דעת גרידא (גם שלאו דווקא על פי דיני האילוץ) - וכאן ברור אפוא ממילא, ש"ביטול מודעה" על ידי הודעה כלשהי לפני המעשה, יכול לחזור ולבטל את ראיית העדר סמיכת הדעת (באופן שהעסק יירפא ויעמוד בתקפו) בין אם מצב הלחץ או האילוץ (שהוא בלתי משמעותי מבחינה משפטית) הוסר כבר בינתיים או שנמשך הוא עדיין בעינו (ואולי אף הוא הוא שסחט את הודעת הביטול). ושלישית, כשהמדובר הוא אמנם במודעה "מהותית" - היינו מודעה על אילוץ שלא כדין, ביחס לעסק אשר בסתם תהיה בו חזקה של סמיכת דעת גם מבעד קיום האילוץ הפסול: במקרה כזה, אם מוכח שלמעשה הוסר האילוץ, הרי שממילא אין עוד טעם לא במודעה ולא בביטולה, ואילו כשלמעשה מוסיף האילוץ להתקיים - נראה שאין "ביטול המודעה" יכול להועיל כדי לחזור ולרפא את העסק, מפני שעל פי "המודעה" חזקה היא שגם הביטול עצמו נסחט באילוץ פסול, ואין בו איפוא כדי לחזור ולהוכיח סמיכת דעת.^קצח)

קפב) קולין וקפיטן מציינים כי במשפט הרומי נדרש דווקא איום אשר עשוי יהיה להרשים אף את האדם האמיץ ביותר.

קפג) על פי קולין וקפיטן, א', עמ' 71, וכרך ב', עמ' 40.

קפד) כרך א', עמ' 565, 566.

קפה) שם, עמ' 488.

קפו) אנקצרוס, עמ' 530 ואילך.

קפז) שם, עמ' 539-541.

קפח) בטלות החוזה מלכתחילה, תוך אפשרות לחזור ולאשרו למפרע, היא היא העיקרון הננקט בענייננו גם על ידי המג'לה: שם, סע' 1006; ור' צלטנר, א', עמ' 543-544.

קפט) אנסון, עמ' 220; צלטנר, א', עמ' 549 ואילך.

קצ) בבא בתרא מ"ח ב'.

קצא) בבא בתרא מ"ז ב'.

קצב) יוצא מכלל זה דין האשה המתקדשת מתוך אילוץ, אשר גם אם למעשה סמכה דעתה, מכל מקום הפקיעו רבנן קידושיה (או ששיוום כבעילת זנות), ואין קידושיה תופסים: ר' שו"ע אה"ע סי' מ"ב סע' א'.

קצג) ר' עה"ש חו"מ סי' ר"ה סע' א'. בגישה זו רואים אנו בעליל, שלא רק גורם סמיכת הדעת הוא המכריע כאן את הדין לבדו, אפילו מבחינה תיאורטית, - מפני שאלמלא מוכן היה המשפט לפסול את העסק מלכתחילה גם בשל עצם אי ההגינות שבאילוץ, הרי שממילא מוכרח היה הנפגע להסמיך סוף סוף את דעתו על העסק, בשל העדר כל יסוד וסיכוי מיוחד לסעד בדין.

קצד) לפי עה"ש חו"מ סי' ר"ה ואה"ע סי' מ"ב סע' א'-ד' וסי' קל"ד; ור' ורהפטיג, חוזים, עמ' 117 ואילך.

קצה) סקירה אנליטית מפורטת של מיני האונס המוכרים בדינינו, במגמה לברר את מקומו המיוחד של אונס ה"אילוץ" בתוך המכלול, יש לנו בתשובת הרשב"ש, סי' של"ט.

קצו) תשו' הרשב"ש, סי' של"ט, ור' שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סי' רע"ג, ושו"ת ר' בצלאל אשכנזי, סי' (ט"ז)[צ"ל:ט"ו]; ור' גם כן שדברי הפוסק המצמצם (ר' שמעון ב"ר צמח) נדחים בב"י על אה"ע סי' קל"ד: "ומ"ש שאפילו הוציאו בנו להריגה אם לא יגרשה, אין זה גט מעושה, תמהני עליו, שהיאך יעלה על הדעת שממון יהא חמור מחיי בנו?".

קצז) ר' לעיל, הערות ק"ס-1 וקס"ח-1.

קצח) ר' ב"ח על טור חו"מ סי' ר"ה ס"ק י"ד - ודוק. מסקנתנו היא לפי שיטת רב האי, על פי פירושו של הב"ח, והריהי סוטה מדיוקי התפיסות של הרמב"ם והרא"ש כאחד, שקשה להלמם.

הדף הבא