ג.ג.

ג. ביקורת השיטה הצרפתית

לפי זה, לכאורה ניתן היה להסיק פשוט, כי הגישה הצרפתית - לפחות בדרך כלל - היא העדיפה. אולם, בעיון מדויק יותר מתברר כי אין המסקנה הזאת יכולה להתקבל כסופית. טעם הדבר הוא שבהנחת-היסוד שימשה לנו תפיסת המושג "נכסים" כציון לדברים מן הסוג המאוחד של זכויות, אך האמת היא, כזכור, שזהו הפירוש רק לעניין קישור הזכויות ביניהן מבחינה עיונית, במכלול מושג הרכוש, ואילו בנוסח החוק למעשה לא הזכויות הן תמיד נשוא הפעולות המשפטיות, אלא - במידה שאמורים הדברים בזכות-הבעלות - נכנסים החפצים החומריים במקומה. אכן, עצם מושג הנכסים אינו נחוץ לשיטה הצרפתית - ואין היא יכולה להסתפק במושג "הזכויות הממוניות" גרידא - אלא משום שנזקקת היא למושג שישתף זכויות וחפצים. והנה, תופעה זו של הכנסת החפצים עצמם - במקום הבעלות בהם - כנשוא המשפט, איננה רק אנומליה היסטורית בלבד. מוצדקת היא על ידי העובדה הפשוטה, שזכות הבעלות אינה בעיקרה אלא זכות של פעולה בנשוא החפצי, ואך טבעי הוא אם-כן, אם בהמשך מכאן עיצבה הלשון גם את הפעולות "הרפלקסיביות" - הנעשות מכוח הבעלות בבעלות עצמה - לאו דווקא כפעולות בבעלות, אלא כפעולות בחפצים-נשוא-הבעלות; וכך לא רק בעברית, אלא גם בלשונות של אירופה. בכל השפות האלו אין אדם יכול לומר כי הוא "לוקח או מוכר בעלות", אלא רק שהוא לוקח או מוכר דבר-מה המשמש נשוא-בעלות - וכך לאו דווקא על-פי שיגרת הסגנון, כי אם על-פי עצם מובן המילה של "מוכר" או "לוקח". מילים אלו אינן מציינות סתם העברת בעלות, כי אם העברת דבר לבעלות הזולת. ומאחר שאין ביטוי למשפט אלא על בסיסה של לשון בני-אדם, נמצא כי מוכרח גם המשפט להיענות ולהכיר בחפצים - ולא בבעלות בחפצים - את נשוא הפעולות המשפטיות של מיקח ומכירה.

יתר על-כן, גם בזכויות בחפצי הזולת מופיעים החפצים, מטבע העניין, כנשוא של הזכות, והעמדת הזכות בחפץ הזולת נחשבת שוב כפעולה בחפץ, ולאו דווקא כפעולה בזכות הבעלות או בזכות המתפצלת ממנה. "לשעבד את החפץ" - גם בלשונות של אירופה^יז) - כמובן אין פירושו סתם לפצל את הבעלות, כי אם להעמיד את החפץ למימוש העצמאי של הזכות המתפצלת: ונמצא אפוא כי בכל השטח של הזכויות המתיחסות לחפצים (בכפוף אמנם לסייג מסויים שנעמוד עליו בפרק הבא) נעשים החפצים - ולא הזכויות בחפצים - לנשוא המושגים הבאים לבטא את הדינמיקה המשפטית.

בקשר לכך חשוב גם להדגיש כי התופעה איננה עניין של חוסר-דיוק מחשבתי, שכביכול הכוונה היא לפעולה בזכויות, ועם זאת מדברים על פעולה בחפצים: הפעולה המשפטית נעשית אמנם תמיד ובהכרח בזכות, ולא בנשוא שלה - אבל לשוננו אינה מתיחסת כלל לפעולה זו במישרין; היא מתייחסת להשתקפותה של פעולה זו לגבי הנשוא - ובעניין זה הביטוי הלשוני הוא אמנם מדויק ונאמן לחלוטין למציאות. פירושו של דבר הוא אם-כן, במילים אחרות, שההתייחסות לחפצים כלנשוא הדינמיקה איננה סתם עניין מילולי, כי אם התוצאה של מבנה מחשבתי שיש בו הגיון משלו; אבל הגיון זה, לפי עצם מהותו וטיבו, אינו שייך כמובן בדינמיקה של זכויות, אשר שום נשוא חיצוני ישיר אין להם כלל. המושגים של מיקח, מכירה ושיעבוד - באותו המובן העקיף שיש להם לגבי זכויות-חפצים - אינם יכולים לומר ולא כלום, לפי מה שראינו, אם מחילים אותם על זכויות של תביעה כשלעצמן: בהקשר זה, פירושם הוא - אמנם ובהכרח - העברת התביעה או העמדתה לזכות המתיחסת אליה, כפי שמסכימים סלמונד או פרופ' גינוסר; ואם מסרבת תורת המשפט להכיר בקונסטרוקציה המופרכת הזאת - ואף-על-פי-כן משתמשת היא במושגים האמורים בהקשר הנידון, - הרי שנשארת היא על-כל-פנים תקועה מבחינה הגיונית בין אותה קונסטרוקציה מופרכת לבין ההכרח לומר כי המושגים הנידונים מובנם הוא שונה, בדיני החפצים לחוד ובדיני התביעות לחוד.

ובאמת, המוצא השני הזה הוא המוצא הכן שבחרה לה השיטה הגרמנית;^יח) ולו יהא שכנות זו מסבכת את השיטה הגרמנית באי-נוחות ואנומליות, כפי שראינו, ולבסוף נאלצת היא מכל-מקום להיאחז במושגים כלשהם שיאחדו חפצים וזכויות - כי תפיסת הזכויות-בלבד כמרכיבות ה-Vermögen {הנכסים, _גרמנית} אינה הולמת גם בה את נוסח החוק. לעומת זאת, השיטה הצרפתית - כפי שדנו בה כאן - אינה אלא ניסיון לקיים את דו-המשמעות של מושגיה תוך כדי תירוצה בעת ובעונה אחת. לשם כך מדמה היא את הזכויות לחפצים, כדי שמושגי המיקח, המכירה והשעבוד יוכלו לחול לגביהם במאוחד, - ולבסוף מפרשת היא שגם ביחס לחפצים לא הייתה דעתה למושגי המיקח, המכירה והשעבוד במובן הטבעי-העקיף, כי אם במובן משפטי-משונה, המותאם במיוחד לזכויות; אך אין צריך לומר, שגם אם גישה כזאת - כשלעצמה - אינה בהכרח אסון, מכל-מקום מתימרת היא במה שלאמיתו של דבר איננו נכון, ועל-כל-פנים אף יוצא שכרה לבסוף בהפסדה. כל עניין הנידון הוא בהעמדת הדברים על העקרון ההגיוני המאחד אותם, על אף השוני המצוי ביניהם מעבר לו - והיינו, במילים אחרות, לברור את הפשוט מן הסבך; אך דרך הפישוט הצרפתית אינה למעשה פחות מסובכת מן הסיבוך הגרמני, המאפשר - מצידו - דווקא פישוט רב בנוסח החוק לכאורה. העובדה היא כי הנוסח האמיתי והתרוץ העיוני של החוק הצרפתי נמצאים תמיד בהתנגשות דיאלקטית; הדבר מכביד על העקיבות המחשבתית, משאיר טעם בלתי-נעים לא פחות מחוסר-הנוחות המורגש בחוק הגרמני, וממילא משמע שבקשת ההגיון הפשוט איננה נרגעת כאן, אלא מחזרת היא תמיד על דרכים חדשות לפריצת המעגל. כך, למשל, השיטה של פרופ' גינוסר שסקרנו אינה אלא אחד הנסיונות המרובים המתחדשים מדי פעם בפעם בכיוון הלזה - ואכן, אף שיטת המשפט הגרמני עצמו אינה אלא ניסיון שנעשה פעם לאותה מטרה, כנגד המצב הדומה ששרר ב"משפט הגרמני (הרומי) האחיד".^יט)

יז) ר', למשל, סע' 637 בספר החוקים הצרפתי; בג"ב, סע' 1018, 1030, 1090 ועוד.

יח) דוק ביחוד בהגדרת המיקח הגרמנית, בסע' 433 של הבג"ב: המיקח נותן כאן תמיד תביעה להעברתה של זכות, אבל כשהזכות הצריכה העברה היא בעלות - נשוא המיקח אינה הבעלות, כי אם החפץ, ואילו כשהזכות היא אחרת, הרי אותה זכות עצמה היא נשוא המיקח.

יט) ר' דרנבורג, א', עמ' 159-160; וינדשייד, עמ' 100-102.

הדף הבא