ו.ח.3.

3. אחריותו של שותף

אולם, משהגענו לכאן, מתפרדת השיטה העברית מן השיטה הרומית לגמרי - לא רק מבחינת תוכן האחריות בדרגות השונות, אלא גם מבחינת המיון. בדיני ישראל, יותר משומר-חינם אחראי שומר-שכר; לעומת זאת, במשפט הרומי, בדרגה שלמעלה מן המתעסק-חינם אחראי המתעסק בעניין משותף. בקשר לכך יש לציין כי בין שני מיני האנשים הללו, שומר-השכר העברי והמתעסק בעניין משותף, אמנם יש להבחין בקפידה, כי על נקלה עשויים אנו להשתבש כאן בדמיון שאיננו; ונקודת הדמיון המטעה היא, שגם שומר-השכר הוא תמיד שומר בעניין הדדי. אמנם, בהגדרת שומר-השכר לעיל, דילגנו על גורם ההדדיות - כי יותר פשוט הוא להכיר את שומר-השכר על-פי עצם העובדה שיש לו הנאה בדבר, ושאיננו שואל; אך מתוך צירוף זה יוצא ממילא, שהנאת השומר כאן אינה חד-צדדית, אלא גם לבעל הבית יש הנאה בדבר - אם על-ידי העניין שיש גם לו בחוזה שבמסגרתו נעשית השמירה (כמו במקרה של משכיר או לווה במשכון), ואם על-ידי העניין שיש לו בעצם השמירה על-ידי הזולת (כמו במקרה של מפקיד-בשכר או משאיל המחויב לסבול את התמדת השעבוד ביד יורשי השואל, ושנוח לו בדיעבד כי היורשים יהיו אחראים לשמירה בעצמם). אולם, עניין הדדי איננו זהה לעניין משותף. במשפט הרומי, אחראי המתעסק בעניין הדדי - המקביל לשומר-השכר העברי - בדרגה הרגילה, הגבוהה ביותר, כפי שנחזור ונראה להלן, - ואילו כנגד דרגת-הביניים שבה רוצים אנו לעסוק כאן, ושבה נמצא שומר-השכר העברי, נמצא במשפט הרומי רק מי שהוא ממש שותף ומתעסק בנכסי השותפות. אדם מסוג זה אחראי במשפט הרומי רק בגדרי הזהירות שאדם שאיננו זהיר במיוחד נוהג בה בעסקים של עצמו, - ולפני שנמשיך בעניין שומר-שכר יש לנו אפוא להתעכב ולראות עוד מה היחס בין עמדה זו לבין מה שמקביל לה בדיני ישראל.

והנה, השותף לפי הדין העברי, וכפי שראינו בהערה פ"ג לעיל - תיתכנה בו, לגבי חבריו, שתי אפשרויות-אחריות מתחלפות: או שיהא פטור לגמרי, כשמחזיק הוא בחפץ בשווה עם חבריו, או שיהא אחראי על-פי הדינים הכלליים של שומר-חינם, שומר-שכר, שואל או מחזיק בשגגה, לפי מסיבות המקרה - כשבאמת מטפל הוא בחפץ המשותף לבדו. האפשרות הראשונה מאלו מסתברת מתוך כך, שהדברים אמורים - כזכור - במעין אחריות של ביטוח, ולהבדיל מאחריות לנזק הנגרם "בידים": כי ודאי שאין השותף צריך להיות פטור מנזק שהוא עצמו גורם לחבריו "בידים" - אף אם הנזק נגרם בהיותם מחזיקים במשותף; אבל כשהנזק נגרם מעלמא, והחפץ מוחזק במשותף - אין חלק מן השותפים יכול לבוא בטענה על חבריהם, הלמאי הם פשעו בשמירה, כשאותם המתלוננים בעצמם היו אף הם בשמירה, והיה בידם לתקן מה שעיוותו חבריהם.^קיט) לעומת זאת, כשהשותף מטפל בחפץ לבדו - נמצא כי מציאות זו, שבה כל פשיעה היא ממילא פשיעה הדדית, שוב איננה קיימת: ביחס לחלק חבריו נראה באמת השותף-הפועל ככל שומר רגיל, שבעל-הבית מניח בידו את החפץ בסמכו רק עליו,- ומתוך שאין כאן הבדל במציאות, אף נמנע כל ייחוד במשפט.

אם נחזור מכאן להשוואה עם המשפט הרומי, שוב נראה אפוא כי אין אנו יכולים לשאוב מן הדין הרומי השראה לביקורת על הדין העברי, כי אם אדרבה. אמנם, אפשר להבין מדוע אין המשפט הרומי קובע אלטרנטיבה של פטור השותף מאחריות לגמרי: המשפט הרומי אינו יודע את ההבחנה בין אחריות-שומרים מיוחדת לאחריות לנזק "בידים"; אף את האחריות לנזק "בידים" מודד הוא לאו דווקא על-פי דיני הנזיקין הכלליים, אלא על-פי מעמדו של האיש בקניין או בחוזה אוונטואלי ביחס לחפץ - ומשמע כי אלטרנטיבה של פטור היה פירושה לדידו, לא רק פטור מאחריות של ביטוח, אלא גם פטור מנזק "בידים" ממש. אולם, אף על רקע החטא הקדמון הלזה, עוד יש לתמוה על קביעת הדרגה המיוחדת לאחריות החיובית של השותף. כי מצד אחד, מבחינת ההחמרה שישנה כאן לעומת השומר-חינם הרומי, הרי למעשה תלויים הדברים על חוט-השערה: בדרגת האחריות של השותף אין דרישה לנהוג כאדם הזהיר, אלא רק כאדם הרגיל, שאיננו מקפיד - והשותף מתחייב אפוא רק אם נהג בפחות זהירות אפילו מ"האדם הרגיל" הלזה. אבל אם-כן, מה למעשה ההבדל בין דרגת חיובו לדרגת חיובו של השומר-חינם המתחייב רק על "פשיעה חמורה", - ויתר-על-כן, מה יכולה להיות ההצדקה להבחנה דקה שכזאת, הנערכת לאו דווקא במיון של מקרים, כי אם בדרגות-אחריות? אכן, קשה להשיב, ונראה שבשיטות החדשות של אירופה אמנם התמזגו שתי דרגות-האחריות לאחת. ואילו מצד שני, מבחינת ההקלה שישנה כאן לעומת האחריות הרגילה, הנדרשת בדרך-כלל בטיפול בעסקי הזולת תוך עניין הדדי - שוב חוזרים אנו לביקורת שמתחנו על רמז התר-הזלזול הנכלל בהקלה זו. אכן, מבחינה הגיונית פשוטה, לא היה פגם לוּ נקבע כי זהירות האדם הרגיל בעסקי עצמו היא היא קנה-המידה הרגיל והטוב לחובת זהירותו של אדם גם בבואו להתעסק בנכסי הזולת. אולם, בו ברגע שקנה-מידה זה צורף להנחה כי האדם הרגיל אינו זהיר למדי - ממילא נפסל קנה-מידה זה לגמרי, אף אלמלא נכלל קנה-המידה של הזהירות המתוקנת בגוף המשפט; על אחת כמה וכמה, כשקנה-המידה המתוקן אף קיבל גושפנקה משפטית מפורשת, שעל-ידי כך אמנם נקבע בפירוש כי "זהירות האדם הרגיל" היא זלזול.

מכאן, המסקנה בסיכום היא, שהעמדת השותף בדרגת אחריות מיוחדת, בנוסח המשפט הרומי, היא מופרכת; לעומת זאת, הטיפול של המשפט העברי בנידון - לא זו בלבד שנראה הוא מוצדק על-פי שלמות הגיונו, אלא באמת הרי זו שוב נקודה שבה מתגלה עמקותו המיוחדת, בעמידה על בקורות-הבחנה מהותיות עדינות הנוטות להתעלם מן העין, ואשר בעמדנו עליהן נוכחים אנו כי ההתעלמות מהן עשויה להיות כרוכה דווקא באי-צדק גדול בכל מקרה שבפועל.

קיט) כנגד שיקול זה אין לטעון שלפעמים אי-אפשר לבצע את השמירה כראוי אלא בכוחות משותפים. כי אף במקרה שכך הוא, אין לנו כאן עניין בחוזה הדדי, שהצדדים התחייבו בו לסייע איש לרעהו, כדי להוציא אל הפועל משימה במשותף. עוסקים אנו כאן בשיתוף בין אנשים שאין ביניהם הסכם הדדי: הם שותפים רק באשר עניינו העצמי והנפרד של כל אחד מהם משתלב בעניין העצמי, הנפרד והמקביל, של חבריו, ובהתאם לכך - גם כשמישהו מהם יפשע בחיובי השמירה המוטלים עליו לטובת חבריו, לא תהא זו אף פעם פשיעה בחיובים של שמירה במשותף, אלא רק פשיעה בחיובים כפי שהם מוטלים על האדם על-פי הנחה של היותו שומר יחידי.

הדף הבא