א.ה.8.

8. העברת ההחזקה כגורם בהקנאה

ושוב, עוד משמעות אחת של הפוססיה - או, ביתר דיוק, של "ההחזקה הפוססורית" - אשר גם המקום המתאים לבירורה, כשלעצמה, אינו דווקא בדיני ההחזקה, כי אם בדיני הקניין, מוצאים אנו בחשיבות העברת ההחזקה לגבי העברתה או העמדתה של הזכות להחזיק^קלד); אולם כאן, בלעדי בירור זה, תיעלמנה מאתנו כמה הקבלות חשובות לבעיות מהותיות של ההחזקה במשפט העברי - ולפיכך בכל-זאת נתעכב על המשמעויות האמורות בסקירה זו.

לשם כך נחזור קודם-כל למה שכבר הזכרנו לעיל, שהמחזיק-הפוססור (או המחזיק-לעצמו) יכול להיהפך למחזיק-דטנטור, או למחזיק-לזולתו, אם יסכים על כך עם הזולת.^קלה) והנה, הסכם כזה יכול להיערך במסגרת של חוזה-החזקה מסוים, למשל חוזה ­שמירה, חוזה שכירות וכו' - ואז נקרא הסדר ההחזקה constitutum possessorium concretum,{העברת החזקה המשפטית בהסדר, _לטינית} וחיובי החוזה הם הקובעים את היחס ההדדי בין הדטנטור והפוססור, בין "המחזיק התחתון" ו"המחזיק העליון". אם נערך ההסכם שלא במסגרת של חוזה מוגדר כלשהו, קרוי ההסדר constitutum possessorium abstractum, {העברת החזקה המשפטית במוסגר, _לטינית} ובין שתי דרגות המחזיקים אין נוצר שום קשר הדדי בכלל: "המחזיק העליון" או הפוססור נהנה אמנם מהחזקת המחזיק-בפועל לעניין דיני ההתישנות או התביעות הפוססוריות, אבל מעבר לכך אין שום אחריות מצד המחזיק-בפועל כלפי האיש שבשבילו הוא מחזיק ואין הוא כפוף לו גם בשום אופן אחר, כשם שאין הוא זוכה גם בשום זכויות מסוימות כנגדו. את ה-constitutum possessorium abstractum אין אנו מוצאים למעשה אף פעם בצורה של הסכם מפורש לעצמו - ויש אפילו כופרים בעצם האפשרות של הסכם שכזה שייערך במכוון; אך נוצר הוא ממילא כשהמחזיק-בפועל מעביר את הזכות הפוססורית שעל-פיה הוא מחזיק, ועם זאת אין הוא מעביר למקבל-הזכות את ההחזקה הישירה בחפץ. תוצאה זו היא נכונה בהכרח בצרפת ובאיטליה, כי שם תלויה ההבחנה בין "הפוססור" ו"הדטנטור" במבחן אובייקטיבי של כוונות הצדדים: משהעביר המחזיק את זכותו הריאלית לאחר - ממילא משמע שעל-ידי המשך החזקתו אין הוא מתכוון לממש זכות ריאלית לעצמו, ובכן הוא מאבד את הפוססיה שלו ונהפך לדטנטור, ובעזרת שיקול מקביל נמצא מקבל-הזכות פוססור על גביו. לעומת זאת, לפי הגישה הגרמנית, השאלה היא יותר קשה, כי כדי שייחשב כאן אדם כ"מקשר-החזקה" לזולתו, נחוץ שההחזקה הישירה תהיה דווקא מכוח המחזיק העקיף על-פי יחס משפטי מוגדר ביניהם, - ויתכן שאדם יחזיק חפץ מתוך כוונה להועיל לזולתו, בלי שההחזקה תהא למעשה מכוח אותו הזולת. דוגמה לכך מוצאים אנו, למשל, במקרה של מוצא אבדה - ומוצא שכזה, גם כשיודע הוא מי בעל החפץ, ומתכוון להחזיר לו, אינו מוכר בשיטה הגרמנית כ"מקשר החזקה", העושה את בעל החפץ "למחזיק עקיף" באמצעותו. יוצא אפוא כי לפי השיטה הגרמנית יתכן ניתוק גמור בין הזכות בחפץ לבין ההחזקה בו, גם כשהמחזיק-בפועל אינו מתכוון כלל לניתוק שכזה, אלא אדרבה^קלו) - ומסתבר כי ניתוק כזה נוצר גם כשהמחזיק-בפועל מעביר את זכותו הפוססורית ואילו ההחזקה המעשית נשארת באופן בלתי מוגדר בידו, כהמשך פשוט להחזקתו שמקודם.^קלז)

אולם, גם על-פי השיטה המקובלת בצרפת ובאיטליה - אף-על-פי שלא יתכן שם ניתוק בין הזכות בחפץ לבין זיקת-ההחזקה בו, כשהחפץ מוחזק למעשה לשם הזכאי - מכל-מקום גם שם אין הדעת נחה בקשר-החזקה "מופשט-בלבד" בין הפוססור והדטנטור; וכל אימת שעוסק הדין בהעברתה (או העמדתה) של זכות המתפשטת על ההחזקה בחפץ, הרי או שקובע הוא את מסירת החפץ להחזקת המקבל, במישרין או בהשלשה, כיסוד מהותי או צורני בעצם העברתה של הזכות (כמו, למשל, בחוזה של משכון^קלח)) - או שעל-כל-פנים מצרף הוא להעברת הזכות, המתבצעת בהסכם שבעל-פה או בכתב, את התביעה מצד המקבל למעביר, שימסור לו את החפץ להחזקה ישירה או לפחות בדטנציה מוגדרת. כך הוא ביחוד בהעברת הבעלות על-פי חוזה של מכר - וכל עוד שהמסירה אינה מתקיימת כאן כדרוש, נשארת ההעברה כפופה לדיני אחריות מיוחדים, החלים על הצדדים מסתמא, מכוח חוזה ההעברה של הזכות.^קלט) למעשה אף משמיטה הסיפרות המשפטית את "הדטנציה המופשטת" מן התודעה המושגית של מערכת הפוססיה בכלל, - וכל אימת שמדובר בה על "מסירה" או "העברת הפוססיה" נשאר ה-constitutum possessorium abstractum {העברת החזקה המשפטית במוסגר, _לטינית} מעבר למשמעות הדברים, באופן כל-כך טבעי ומובן מאליו, עד שכביכול בלתי-אפשרי היה לחשוב כלל אחרת. על אחת כמה וכמה אפוא במסגרת השיטה הגרמנית, שכאן באמת לא תיתכן העברת-החזקה בדרך של "קישור-החזקה מופשט" בעלמא - וכך מוצאים אנו בכל השיטות הנסקרות גם יחד הבחנה חתוכה בין גורם העברת הזכות לגורם העברת ההחזקה, או "המסירה", כל אימת שעוסקות הן בהעברת זכות המתפשטת על ההחזקה ושאין נדרשת בה מסירה לשם עצם העברתה של הזכות.^קמ)

בגרמניה ובשוייצריה משתמרת ההבחנה הזאה רק בהעברת זכויות במקרקעין ובספינות^קמא) ובהעברת זכויות הנחשבות כ"פרסונליות" בלבד. בהעברה זכויות "ריאליות" במיטלטלין (מלבד ספינות) יש לפעולה תוקף רק באמצעות "מסירה" במובן שאמרנו - אם כי בגרמניה יש גם בזה יוצא-מן-הכלל, כשהחפץ נמצא מלכתחילה בידו של שלישי, שאיננו "מקשר-החזקה" למעביר, שאז עוברת הזכות על-ידי העברת התביעה שיש למעביר כנגד השלישי (בדומה לאופן המסירה או העברת-ההחזקה, כשהחפץ נמצא מלכתחילה בידו של "מקשר-החזקה").^קמב)

קלד) היילפרון, ג', עמ' 32.

קלה) ביחס לצרפת ואיטליה, ר' הערה ל"ו.

קלו) מעמדו של המחזיק במקרה כזה הוא מיוחד במינו: אין הוא "מחזיק לעצמו" - או eigenbesitzer {בעלים בעצמו, _גרמנית}- במובן סע' 872 של הבג"ב, ומשמע כי הוא freundbesitzer,{מחזיק חבר, _גרמנית} או מחזיק-לזולת, ועם זאת אין מעליו "מחזיק עליון", או oberbesitzer,{מחזיק עליון, _גרמנית} שבשבילו הוא מחזיק.

קלז) על-פי וינדשייד, א', עמ' 447-448; דרנבורג, א', עמ' 428; וולף-רייזר, עמ' 32 ו-242; מסיניאו, א/ב, עמ' 204, וג', עמ' 644; היילפרון, ג', עמ' 40-41; פלנדט על סע' 868 של הבג"ב, סוף הערה 2a ו-2cc.

קלח) פלניול וריפר, י"ב, עמ' 94 ואילך; מסיניאו, ג', עמ' 104 ואילך ועמ' 580.

קלט) ספר החוקים האזרחי הצרפתי, סע' 1604 ואילך; פלניול וריפר, י', עמ' 76; מסיניאו, ג', עמ' 644 ואילך.

קמ) ביחס לגרמניה ושוייצריה, ר' למשל בג"ב, סע' 433 ואילך; אנקצרוס-להמן, עמ' 413; חוק החיובים השוייצרי, סע' 184 ואילך.

קמא) במקרקעין עוברת כאן הזכות דווקא על-ידי רישום בספרים המתאימים: בג"ב סע' 925 ואילך; צג"ב סע' 971. ביחס לספינות, ר' בג"ב סע' 929א' וחוק הספינות הגרמני מ-1940.

קמב) בג"ב, סע' 929 ואילך, 1032, 1205; צג"ב, סע' 714, 746, 884.

הדף הבא