שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
חוזרים אנו אם כן להגבלות "המהותיות", אשר שלשת הסעיפים הקודמים לא היו בעצם אלא מבוא ארוך ומפותל להכשרת הדיון המוגדר בהן, ונסקור אותן עתה לפי המצב בשיטות השונות.
בצרפת מצהיר ספר החוקים האזרחי, בסע' 1123, כי "כל אדם יכול להתקשר בחוזה, אם לא הוכרז כבלתי כשר על ידי החוק"; ופלניול וריפר מציינים כי כלל זה, אף על פי שנקבע רק ביחס לחוזים, הריהו חל למעשה על כל מיני הפעולות המשפטיות, בלי הבדל.פה) בהמשך מרצים פלניול וריפר את הדינים בהתאם לתפיסה המקיפה הזאת.
במסגרת זו מתחלקות ההגבלות המהותיות לפי חמש מחלקות, שדיניהן כלהלן.
המחלקה הראשונה מתייחסת למיעוט הגיל, או לקטנות (minorité){צרפתית}. הקטנות נמשכת עד שמגיע האדם לגיל 21, לפי תאריך הלידה ושעתה הכתובים בתעודת הלידה. הכלל בקטן הוא שאין הוא יכול לפעול אלא באמצעות "אומנו" (tuteur{אפוטרופוס, צרפתית}). האומן, אף הוא מצידו, אינו יכול לקשור את הקטן בנישואין. אין הוא יכול לצוות בשמו, להפסיד לו זכות על ידי הודאה או להיכנס בשמו בהתחייבות עבודה; אולם אביו של הקטן, או אומן אחר שנתונה לו לא רק נציגות הקטן, כי אם גם הרשות לגביו, יכול להיכנס בשם הקטן בהתחייבות עבודה כשוליה, ויתכן אפילו שהקטן עצמו יקבל עליו את התחייבות העבודה, בהסכמת האומן נושא הרשות.פו) אף על פי שהגבלת כושר הפעולה כמתואר לעיל, ביסודה, היא מוחלטת, התוצאה המעשית היא בכל זאת שפעולה החורגת מדיני הגבלה אינה בטלה במוחלט אלא במקרים נדירים, כגון התימרות מתנה או נישואין. במקרים אחרים מתנגשת הבטלות עם הכלל שאת החוק הנועד להגן על מעוט הדעת אין להפוך לרעתו של זה, וכך נמצא שלמעשה אין המעשה ניתן להתקפה בגין החריגה אלא מצידו של הקטן. לפנים אף היה מקובל, שהאפשרות להתקיף את המעשה החריג לא היתה אף פעם בגלל עצם החריגה, כי אם בגלל חזקת האונאה שהקטן נתאנה, אך כיום ניתן להתקיף את המעשה מצד הקטן אף בלי שתתברר שאלת האונאה. אם נכנסים לשאלת האונאה, יתכן שהמעשה יהא ניתן לביטול מעיקרו או שיעמוד לתיקון.פז)
לגבי עניינים מסוימים משחרר החוק את האדם מהגבלות הקטנות אף לפני שהגיע לגיל 21: כך, לעניין הכושר לנישואין מספיק הגיל של 15-18, להתחייבות בעבודה חרושתית - גיל 14, להתחייבות בעבודת צבא גיל 20, ועוד.פח)
מלבד זאת, אפשר היה שהאדם ישתחרר באופן חלקי מהגבלות הקטנות על ידי נישואין או על ידי פעולה משפטית מכוונת, משהגיע לגיל 15 ( mineurs emancipes{קטין בעל זכויות בגירים, צרפתית}). על פי פלניול וריפר, "הקטן המשוחרר" כך נזקק לא עוד ל"אומן", כי אם ל"מפקח" או "מדריך" (curateur{אוֹצֵר, צרפתית}), ונשאר היה מוגבל, כמעט כמו הקטן הבלתי משוחרר, ביחס לכושר לתת מתנות. פעולות שהן לצורך "שימור" נכסיו יכול היה הוא או מדריכו לבצע ללא הגבלה. פעולות "ניהול" ופעולות בתמורה יכול היה לבצע בכפוף למידות שונות של הצורך להיזקק לדעת המדריך או לסידור ערובה.פט) אולם, בחוק מ-14 בדצמבר 1964 שוּנה הדין, ו"הקטן המשוחרר" - כיום - דינו בדרך כלל כגדול. הגיל לשחרור מכוון הוא לפחות 18.
המחלקה השנייה ברשימת הגבלות הכושר כוללת את "אסורי המעשה" (les interdits). "איסור המעשה" (interdiction{צו מניעה, צרפתית}) הוא פסק דין שבו מונע בית המשפט מאדם את ניהול נכסיו, עקב קביעת היותו בלתי שפוי בדעתו. כתוצאה מפסק הדין נמסר האדם למשטר של "אומנות" (tutelle{אפוטרופוס, צרפתית}), מן הסוג שראינו בקטן. הדברים אמורים, כמובן, רק בגדרי סמכויות הנציגות של האומן, להוציא את הסמכויות שברשות אבהית.
סע' 489 של ספר החוקים האזרחי מונה שלש סיבות אפשריות ל"איסור מעשה": את רפיון השכל (imbécilité{אווילות, צרפתית}), את השטות (démence{אי שפיות, צרפתית}), ואת השטות המסוכנת (fureur{זעם, צרפתית}), אך פסקי הדין אינם שומרים עוד למעשה על גדרי המושגים הללו מן הבחינה הפורמלית, וקיימת רשימה ארוכה של מחלות רוח שונות ומשונות שהוכרו כבסיס מתאים ל"איסור מעשה". עם זאת, הכרח הוא על כל פנים שיימצא באדם פגם חמור מאוד בכושר השכלי. ביחוד מציינים שאין עוד כיום "איסור מעשה" בגלל מחלות גופניות כגון חרשות ואילמות, בגלל חולשת זיקנה או בגלל התמכרות לשיכרות.
"איסור המעשה", כל זמן שהוא קיים, יוצר חזקה בלתי ניתנת לסתירה בדבר היותו של האיש בלתי שפוי, והגבלת כושרו מתקיימת מבחינה עקרונית גם בעיתות של שופי. הפרשנים, מצידם, נוטים להכיר בתוקפם של מעשים מסוימים ש"אסור המעשה" התיימר לעשות בעיתות של שופי, אך אין הסכמה על גדרי טיבם של המעשים אשר את תוקפם אמנם יש להכיר.צ)
המחלקה השלישית כוללת את חולי הנפש המאושפזים (interné{כלוא, צרפתית}) שלא יצא נגדם פסק דין של "איסור מעשה".צא) פלניול וריפר מציינים שכוונת מחברי החוק היתה אמנם שלא יהא אישפוז של חולה רוח אלא על פי פסק דין של איסור מעשה, אך בשים לב לסיבוכים הפורמליים, לריבוי ההוצאות ולפרסום הבלתי נעים הכרוכים בהשגת פסק הדין, נוטים בני המשפחה להימנע מן ההסדר המשפטי ומשיגים הם את האישפוז בלעדיו - וכך נוצרה מחלקת המוגבלים שבה אנו דנים פה.צב) המאושפזים ללא פסקי דין - מעשיהם אינם בטלים מלכתחילה, אלא רק עשויים הם להיות ניתנים לביטול, לפי שיקול דעתו של בית המשפט. אין להם אומן או מדריך, אך ממנים להם מנהלי רכוש.
המחלקה הרביעית כוללת את הבלתי שפויים שאינם "אסורי מעשה" ואף אינם מאושפזים (aliénés non interdits et non internés{מטורף לא אסור ולא כלוא, צרפתית}). נראה שדינם של אלה נבדל מדין המאושפזים בעיקר על ידי כך, שלגבי המאושפזים יש חזקה שאמנם הם בלתי שפויים, בעוד שאם רוצים לתקוף את מעשהו של בלתי מאושפז יש להוכיח את העדר השפיות מיסודה, לשעת המעשה. מלבד זאת, לאחר מותו של האיש אין שומעים בכלל לטענה של חוסר שפיות לגביו אלא אם נתקיים אחד מאלה: תוכן המעשה עצמו מעיד על העדר השפיות; המדובר הוא במתנה או צוואה; או שהאיש מת אחר שהוגשה כבר בקשה ל"איסור המעשה" לגביו.צג)
המחלקה החמישית כוללת את הבזבזנים ו"רפי הרוח" (prodigues et faibles d'esprit{בזבזן ורפה שכל, צרפתית}). ה"בזבזן" הוא מי שמבזבז את רכושו באופן אוילי עקב פגם שכלי או מוסרי. "רפה הרוח" הוא מי שכושרו השכלי חלש, אך לא במידה המספיקה להגבלתו ב"איסור מעשה". פלניול וריפר מציינים כי ההבחנה בין ה"בזבזן" ל"רפה הרוח" היא קשה.
לגבי האנשים מסוג זה מונה החוק מעשים מסוימים בדיני ממונות שאין הם יכולים לעשותם אלא בסיוע של "יועץ מטעם השופט" (conseil judiciaire{ייעוץ מישפטי, צרפתית}). מעשה שעשה ה"בזבזן" או "רפה הרוח" בחריגה מדין זה בטל מיסודו, אך בדומה למה שראינו לעיל - רק מצד הבזבזן או "רפה הרוח" עצמו ניתן המעשה להתקפה. היועץ יכול לתקוף מעשה של בן חסותו אף שלא בטובתו של הלה.צד)
פה) פלניול וריפר, א', עמ' 331.
פו) שם, עמ' 332-335.
פז) שם, עמ' 360-362.
פח) שם, עמ' 333.
פט) שם, עמ' 677, 346.
צ) שם, עמ' 710, 711, 712, 740, 741.
צא) שם, עמ' 766-768.
צב) שם, עמ' 710.
צג) שם, עמ' 778, 779.
צד) שם, עמ' 784-818.