שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
הדבר לא נידון במקורות בפירוש, אך מסתבר כי את התשובה יכולים אנו להסיק באופן כפול: ראשית, מתוך החיזוק המשפטי שהזכיון מעניק לרשות-הפעולה המיוחדת הניתנת למזוכה, ושנית - מרמז עיוני מסוים המצוי במקורות בכל-זאת.
אשר לחיזוק המשפטי נראה כי מתבטא הוא בזה, שהמזוכה מקבל זכות מוחלטת לכל ריווח שיופק בתחום הזכיון על-ידי ניהול עסק מאותו סוג שהזכיון חל לגביו, ובקשר לכך אף ניתנת תביעה למזוכה למניעת התחרות שלא כדין עמדו, תוך שעבוד נכסי המתחרה לפיצוי על כל הפסד שיגרום.ט) והנה, התביעה הנערבת על-ידי אחריות הנכסים להפסד - ודאי אינה יכולה להיחשב כמקנה את נכסי-האחריות בראוי למזוכה כבר בטרם שנתגשמה הפגיעה ונתברר הנתבע, - ממש כשם שהסיכוי להיפרע מחבלן אפשרי בעתיד, בדיני הנזיקין, אינו מוסיף מלכתחילה על נכסי כל אדם;י) אבל הזכות לכל ריווח שיופק פירושה הוא זכות מסוימת ומגובשת מעכשיו, שברגע בו יבוא הריווח לעולם הריהו כבר יהיה מוחזק למזוכה, והזר שיתיימר לזכות לעצמו ייחשב כגנב (או שולח יד בפקדון) - ומסתבר אפוא פשוט, שאפשר לראות את הזכות כמקנה את נכסי הריווח בראוי מלכתחילה, ואף אם עדיין לא נתברר מאי-זה צד יבואו הנכסים או אם יבואו בכלל.יא) לפי זה משמע כי הזכיון העברי אמנם הוא גם-כן קניין, ולא כנשוא מופשט כלשהו, אלא שוב בחפצים חומריים - אבל על-כל-פנים אין זה קניין במוחזק, כי אם קניין בראוי, ואין הוא נידון אפוא בדיני הקניין שבסתם אלא הוא סוג של קניין מיוחד, בצד התביעה ובצד הקניינים האחרים בראוי, כגון זכות היורש,יב) זכות הארוס,יג) וכו'.
ועל-פי הרמז העיוני שאמרנו, מסתבר כי אין המסקנה צריכה להשתנות אף אם החיזוק שיינתן בזכיון לא יהיה כל-כך רחב, אוטומאטי וישיר, ולמעשה יוגן המזוכה רק על-ידי תביעה על הפסד,יד) או בתביעה למניעת התחרות מלכתחילה בלבד, או אפילו רק על-ידי הגנה שאופייה ציבורי - כגון שהמתחרה יוכר כ"רשע". הדבר מסתבר מתוך כך שאגב בירור ההלכה נדחות דיעות מסוימות, אשר על-פיהן ניתן היה לומר כי הגנת הזכיון בדינינו אמנם היא מצומצמת בגדרים שהזכרנו - בעוד שכל הדעות האלו נזקקות לסוגיה האחת של "מצודת הדג" ו"הדגים דיהבי סייארא", בבבא בתרא דף כ"א עמ' ב', אשר לפי רש"י מצטרפת בה ההבחנה בין זכיון - או סיכוי של ריווח המוגן על-פי דין - לבין סיכוי שאיננו מוגן, לשאלה אם יש שם קניין בראוי ואם לא. המדובר הוא כאן בהגנת סיכויו של דייג אשר "נתן עיניו בדג עד שהכיר חורו", וממשיך רש"י ומפרט כי טעם ההגנה והזכיון הוא, ד"כיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו, ובטוח הוא שילכדנו, דה"ל כמאן דמטא לידיה", - אבל אם הסיכוי הוא פחות מזה, אין שם הגנה, וממילא אין שם זכיון. והינה לפי זה ניתן היה לכאורה להסיק כי עצם הבטחון העובדתי בקניין העתיד הוא הוא המעלה את המצב לדרגת קניין מוגשם כבר מעכשיו (אם כי בהכרח נגביל ונאמר: קניין-בראוי), וההגנה הניתנת לזכות (או לקניין הראוי) בזמן שבינתיים אינה אם-כן יסוד ההתפתחות המשפטית-המושגית הלזאת, כי אם רק פרייהּ. אולם, מסקנה כזאת היתה יותר מדי פזיזה, כפי שנראה מיד, בסעיף הבא בהמשך: הזכיון אינו נוצר על-פי הבטחון העובדתי בסתם, כי אם על פי הבטחון שגדריו נמצאו מספיקים כדי לצרף לו הגנה משפטית, ועל-כל-פנים - מבחינה דוגמתית, בהבדל מבחינת ההתפתחות ההיסטורית - אי-אפשר כמובן להפריד בין מושג הקניין-בראוי ומשמעותו המעשית, שהם "כאילפס וכיסויה". יוצא אפוא, שגם אם סיכוי הדייג הוא מוגן "משום דה"ל כמאן דמטא לידיה", הרי לא עצם הבטחון הזה הוא הגורם המשפטי להתהוות הקניין המוגן בראוי מלכתחילה, כי אם העובדה שהבטחון הזה הוא מוכר ומוגן; ומתוך צירוף הדעות הנידחות משמע, שאמנם די לנו בהכרה והגנה כלשהי כדי שיבואו הדברים מבחינה מושגית לכלל "הווה לן כמאן דמטא לידיה" - או, במלים אחרות, לכלל אותו הקניין המוגשם בראוי, החוזר ומתבטא מצידו בהגנה הניתנת.
את הכלל המתגלם בכך שוב אפשר לנסח לאמור, שלא רק ציפיית-קניין המובטחת בדין במישרין (כמו במושג ה-Anwartschaft {זכאות, גרמנית} הגרמני),טו) אלא גם כל ציפיית-קניין המוגנה איך-שהוא מבחינה משפטית מלכתחילה, הריהי בבחינת קניין ראוי בדינינו, באין נפקא מינה מהו טיב ההגנה (והקניין הוא כאן הבעלות או השעבוד הנתונים לאדם על תנאי מלשעתיד, בצרוף למכלול אחד עם הזכות או צרור הזכויות המבטיחות מעכשיו את צפייות הקניין העתיד). למעשה, זהו כלל שההגיון הענייני היה מחייבו על-כל-פנים, ואישור נוסף אפשר למצוא לו גם בצירוף אותן הדעות הנידחות שאמרנו אל העובדה המאלפת, שבבבא מציעא דף ט"ז עמ' א' אמנם נזכרת "מצודת הדג" - בגוף הגמרא עצמה - בנשימה אחת עם ציפיית היורש, שהיא קניין-בראוי לכל הדעות.
ט) דוק בתשו' חת"ס חחו"מ סי' ע"ט וקע"ה.
י) שהרי בינתיים לא רק קניין הנכסים במוחזק איננו מוחלט, אלא גם שעבוד הנכסים בראוי - אף הוא עצמו נתון רק על תנאי מלשעתיד. והשווה גינוסר, עמ' 6-8.
יא) תוך כדי כך יש להניח כי אף אם הריווח לא ייגבה לאלתר, אלא הוא יגיע על-פי קשר חובי, הרי גם התביעה לגביו תיעשה תביעת המזוכה; כי יהא שהזכיון מתייחס מבחינה מושגית במישרין אל הריווח הנגבה, הרי מכל-מקום - משנתבררה ראייותו של ריווח מסוים - מוכרחה הראייות להתברר למזוכה.
יב) זכות הירושה בדיני ישראל הריהי בבחינת קניין ראוי בנכסי המוריש (שו"ע חו"מ סי' רע"ח סע' ג'), בהבדל מן התפיסה האירופית, שאינה מכירה את זכות-הירושה כ-Anwartschaft {זכאות, גרמנית} (אנקצרוס-ניפרדי, א', עמ' 556). מסתבר כי ההבדל נובע מכך שזכות הירושה הישראלית היא מוחלטת, מה שאין כן בשיטות של אירופה, שבהן יכולה זכות הירושה לא רק להיסכל, אלא גם להישלל על-ידי צוואה.
יג) כתובות פ"ג א'.
יד) דברים אלה יש להבדיל ממה שאמרנו לעיל, שהסיכוי של תביעת נזיקין כשלעצמו אינו מקנה בראוי את הנכסים העשויים לערוב לתביעה: אכן, אין הוא מקנה את הנכסים העתידים לערוב לתביעה שעדיין לא נולדה, אך רוצים אנו לומר כי מקנה הוא בראוי - מעכשיו - את הנכסים אשר אפשרות התביעה העתידה באה להבטיח את השגתם.
טו) אנקצרוס-ניפרדי, א', עמ' 310.