שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
הסתירה הראשונה היא, שעל פי מסקנתנו בנתוח העקרוני חל הקנין "בההיא הנאה" משעת המעשה החומרי ולמפרע, משעת ההסמכה (או, בניסוח הפוך, משעת ההסמכה, ועל תנאי משהה שהמעשה החומרי יתקיים על פי תום לבו של הקונה - וכמובן, באופן סביר - בהסתמך על דברי ההסמכה); ולעומת זאת, במקרים הקודמים שניתחנו, לא זו בלבד שלא גרסנו שום תחולה למפרע כזאת, אלא יש גם שדחינוה בפירוש. התירוץ הפשוט של סתירה זו הוא, שבכל אותם מקרים לא בוצע המעשה על ידי הצד הקונה לבדו, בהסתמך על דברי המקנה, אלא המעשה בוצע על ידי המקנה והקונה יחד,רטו) וממילא משמע כי הסתלקות עלומה של המקנה בתקופה כלשהי שבינתים אין לה כאן מקום מטבע הדברים. במקרים מסוג זה, במלים אחרות, גם אם היתה בהם הידברות והסמכה מוקדמת - מכל מקום חוזרת ההסמכה ומתאשרת בשעת ביצועו של המעשה המבוקש; בהתאם לכך יכולים אנו להתעלם מן ההסמכה המוקדמת ולהחשיב רק את ההסמכה האחרונה המחודשת; לפי זה, שוב, ממילא נמצאים ההסמכה וביצוע המעשה מלוכדים ברגע אחד - והתפיסה שהעלינו מקודם יוצאת אפוא מקוימת גם במקרים הללו. אולם, עם זאת, נראה שאפשר לתת למקרים הללו גם ביסוס עיוני נפרד, משל עצמם. הדבר נרמז במקרה של חלוקת השיתוף בגורל, אשר טעמו לא הוגדר משום "ההיא הנאה דסמיך עליה" או "דמהימן ליה", אלא "בההיא הנאה דקא צייתי להדדי". במקרים האחרים מסוג זה אמנם חוזרים ומופיעים הביטויים הראשונים - כי באמת חשוב בהם יותר יסוד המהימנות; אולם מכל מקום, גם במקרים הנותרים הללו, ודאי אפשר למצוא, בצידו של יסוד המהימנות, גם את יסוד "ההנאה דקא צייתי להדדי", המתגלם בביצוע ההדדי של המעשה המבוקש - וניתן לומר כי במקום שמצטרף היסוד הזה, או שיסוד זה הוא הגורם היחיד או העיקרי, נעלם העניין של תחולה למפרע, והקניין נוצר בבת אחת, עם ביצוע המעשה המבוקש. הדבר חוזר, כמובן, ומדמה את דין הקניין "בההיא הנאה דקא צייתי להדדי" לדין בקניין על פי מעשי הקניין הרגילים שסקרנו לעיל (וכפי שכבר הערנו בקשר למקרה של חלוקת השיתוף); אולם, הדמיון - כפי שכבר ציינו גם כן - הוא רק חיצוני, ויש להיזהר מערבוב (כפי שעוד נחזור ונברר, כמובטח).
ואילו הסתירה השניה היא, שבניתוח העקרוני הסקנו שקניין "בההיא הנאה דקא סמיך עליה" הוא דווקא בראוי, בעוד שבמקרים הקודמים ראינו שהקניין יכול גם להיות במוחזק. סתירה זו מיתרצת במה שראינו בינתים, שהקנין "בההיא הנאה דקא סמיך עליה" אמנם אינו מוכרח להתמצות כלו באחריות הנזקית למקרה של הפרת ההבטחה (שבקשר לזה הסקנו שם את המסקנה הנידונה), אלא עשוי הוא להעמיד גם את עצם קנין הדבר המובטח בעצמו, ויתר על כן - שקניין עיקר הדבר המובטח וקניין האחריות הנזקית אף עשויים להתלכד לאחד. והנה, קניין עיקר הדבר המובטח - אין שום סיבה הגיונית שהוא יהיה דווקא בראוי ולא במוחזק: אמנם, מדברים אנו על "הבטחה" - אך מדברים אנו גם על סוג של קניין האמור לחול משעת קיומו של מעשה מסוים ולמפרע - ומושגי "ההבטחה", ההסמכה והמהימנות ודאי יכולים למצוא את שילובם במקרה שבו מוזמן פלוני לעשות מעשה על סמך זה שהמזמין מקנה לו נכס פלוני במוחזק מעתה, למקרה שהמעשה ייעשה.רטז) על אחת כמה וכמה שאין מניעה להיקנוּת הנכס במוחזק, כאשר אין בכלל עניין של אחריות נזקית להפרת ההבטחה, והקניין הוא "בההיא הנאה דקא צייתי להדדי" - ואמנם, כל המקרים של היקנוּת במוחזק שראינו עד כאן שייכים לסוג זה.ריז)
אולם, אפילו כאשר הקניין הוא רק "בההיא הנאה דסמיך עליה" - ולא משום "דקא צייתי להדדי" - יתכן שיהיה לנו קניין במוחזק, ללא שום קניין לואי בראוי (לבד מ"אחריות טעות סופר", שעליה הערנו זה עתה, והנלוית בסתם על כל הקנאה במוחזק, ממילא), והיינו משום כך שהיקנות הנכס המובטח במוחזק הריהי ממילא גם בבחינת מילוי האחריות להקנאתו - והדברים מתלכדים אפוא, בדומה למה שראינו אצל הערב.
את כל המסקנות האלו נחזור ונבדוק עתה על פי המקרה האחרון שעוד נותר לנו, והוא מן הסוגיה שבכתובות ק"ב ב', זה לשונה: "אמר רב גידל אמר רב: כמה אתה נותן לבנך? כך וכך. וכמה אתה נותן לבתך? כך וכך. עמדו וקידשו - קנו. הן הן הדברים הנקנים באמירה. אמר רבא: מסתברא מילתא דרב בבתו נערה, דקא מטי הנאה (הנאת דמי הקידושין) לידיה, אבל בוגרת, דלא מטי הנאה לידיה - לא. והאלהים, אמר רב: אפילו בוגרת; דאי לא תימא הכי - אבי הבן, מאי הנאה אתא לידיה? אלא בההיא הנאה דקא מיחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי".
סוגיה זו מעוררת קודם כל בעיה בדבר היחס בין הקניין "בההיא הנאה דקא מיחתני אהדדי" לבין מעשה הקידושין. מבחינה עניינית מתגלה כאן דמיון למה שראינו לעיל בהתנאת האחריות המוגברת של השומר - והיינו שכשם שבמקרה ההוא היתה ההתנאה בבחינת תנאי לואי לעסק היסודי של השמירה, כן גם כאן, פסיקת הנדוניה היא בבחינת תנאי לואי לעסק היסודי של הקידושין. נגד תפיסה כזאת אפשר לטעון, שהקידושין נערכים פה בין צדדים אחרים, שאינם כלל הצדדים המשתתפים בפסיקת הנדוניה, וקשה אפוא לראות את עריכת הקידושין כגורם שאינו רק תנאי חיצוני לקיומו של עסק הנדוניה, אלא כיסוד מהותי ופנימי בהעמדתו של עסק הנדוניה עצמו. אולם, מן המשנה בכתובות פי"ג מ"ה ברור שאמנם המדובר הוא כאן בתנאי לואיריח) - ומשמע שעל אף השוני בין דברי רב גידל בשם רב ("הן הן הדברים הנקנים באמירה") לבין מה שראינו לעיל בדברי הר"ן, בקשר לחלוקת השיתוף בגורל ("דודאי בדיבורא בעלמא לא קנו משום ההיא הנאה, אלא הכא אגורל קא סמיך"), מכל מקום אין השוני ממשי, מפני שגם כאן, כמו בכל המקרים האחרים שראינו, יש לנו בגופו של מעשה הקניין השלמה של מעשה חומרי לדיבור ההסמכה. חוזרת רק השאלה ונשאלת, כיצד אפשר שעסק חוזי בין צדדים יהא לא רק תלוי בתנאי חיצוני, אלא עצם לידתו תהא נובעת ממעשה קניין שנערך בין צדדים אחרים, בעסק אחר - והתשובה היא, שהנה אמנם לומדים אנו אפשרות כזאת מן הסוגיה שלפנינו. במלים אחרות, משמע כי דיני ישראל מאפשרים את הדבר, שאם עסק נערך בין צדדים פלונים על דעת עריכתו של עסק אחר בין צדדים אחרים, בעוד שהעסק השני נערך על דעת העסק שנערך בין הצדדים הקודמים, הרי העסק הראשון מקבל תוקף עם עריכתו של העסק השני, ונהפך לחלק אינטגרלי ממנו.
רטו) כך במקרה חלוקת השיתוף על ידי הטלת הגורל; כך במקרה הקנאת הגזלן במסירת שטר ללוקח; כך במקרה מתן הכסף (וקבלתו) על ידי השליח; כך גם במקרה של הפקדת הנכס ביד השומר - וכן אפילו במקרה של העמדת ערבות בפני בית הדין, שאז מתלכדים למעשה, ברגע אחד, הצהרת הערב על נכונותו לערוב והחלטת בית הדין לקבל את הערבות ולמנוע את הירידה המידית לנכסי החייב.
רטז) למסקנה זו אין ראייה לסתור ממה שנקבע בעה"ש חו"מ סי' של"ב סע' י"א, שעבודת הפועל, בהתאם להזמנה, אינה יכולה להקנות לו נכס כלשהו שהובטח לו בתמורתה במוחזק. טעם הדין הזה, כפי שעוד יתברר לנו במקום אחר, הוא שהזכות לשכר עבודה מבשילה והולכת עם ביצוע העבודה, ואינה מבשילה באופן כולל ברגע אחד. ממילא משמע כי הזכות מוכרחה מלכתחילה לעבור את הגשר של היותה נתונה בראוי - והתשלום, בדיעבד, במוחזק, שוב אינו אפוא תמורה ישירה של העבודה, כי אם רק סילוק של הזכות לשכר. לעומת זאת, כאן אין אנו מדברים על שכר עבודה - או אפילו על שכר מעשה - כי אם על שכר המהימנות בת הרגע, וזה עשוי אמנם להיקנות במישרין במוחזק.
ריז) גם במקרה של הקנאת הגזלן אין לנו עניין באחריות נזקית במסגרת הנידונה כאן, כי האחריות הנזקית קיימת שם מכל מקום על פי הדין המיוחד של "אחריות טעות סופר", שעוד נכירנו להלן.
ריח) "הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל - תשב עד שילבין ראשה. אדמון אומר: יכולה היא שתאמר, אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי, עכשיו שאבא פסק, מה אני יכולה לעשות, או כנוס או פטור. אמר רבן גמליאל, רואה אני את דברי אדמון". ובאמת, ברור שהמדובר הוא כאן בתנאי לואי, גם אם הלכה היא כאדמון - ור' בגמרא על משנה זו, כתובות ק"ט א'. ר' גם מנקודת ראות נוספת להלן, בסוף סעיף ז' של פרקנו, מס' 3, אות ו'.