שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בדיני ישראל מובלט בהפקרה צד שחרורו של הנכס לזכות-התפיסה הכללית,ס) שזהו היסוד המבדיל בין הפקרה לבין הסתלקות אחרת מן הקניין על בסיס חד-צדדי, כגון הקדש או נדר צדקה.סא) עם זאת, אין המפקיר צריך להתכוון דווקא לזכות את הכל: די שיכוון להסתלק מקניין-הגוף הנתון לו, שלא לטובת מישהו או משהו מסוים, ובזה ממילא יזכה את הכלסב) ותהיה הפקרה.
כוונה זו, להסתלק מקניין-הגוף, סתם, הריהי היסוד המהותי היחיד הנדרש בהפקרה בדיני ישראל, ואין צורך שיהיה גם אבדן ההחזקה.סב-1) בהתאם לכך מתאפשר שזניחת החפץ בצורה ובמסיבות שיש בהן כדי להורות על כוונה להסתלק מקניין-הגוף, סתם, עולה כדי הפקרהסג) - ואף-על-פי שבדרך-כלל לא תועיל הזניחה כדי להפסיק את זיקת-ההחזקה עצמה, כפי שראינו בספר על "ההחזקה ודיניה".סד) עם זאת יש לדייק היטב ולהבחין בין זניחה שאמנם עולה ממנה כוונה חיובית להסתלק מקניין-הגוף לבין זניחה המורה רק על הקלת-הדעת בבעלות. רק זניחה מן הסוג הראשון עולה כדי הפקרה. לעומת זאת זניחה מן הסוג השני פוטרת אמנם מן החובה להיטפל בחפץ כדי להשיבו בבחינת אבדה ומאפשרת זכייה לכל על-פי דיני היאוש, אך היא כשלעצמה אינה מפקיעה את הבעלות בינתים.סה) ההבחנה בין שני מיני הזניחה אין לה אמנם שום חשיבות מעשית מרובה, ולמעשה אף נוהגים מקורותינו להבליע את שני מיני הזניחה במושג האחד של הפקרה; אך על-כל-פנים, ההבחנה חופפת מציאות עובדתית ועניינית הגלומה בטבע הדברים, ומכאן גם הצדקתה המעשית, לחיתוך הדין במקרי-גבול נדירים (כגון שזרק אדם כתב-יד בלתי-חשוב בעיניו לארגז-הפסולת שלו, בעלית הגג, אשר לילדים ושכנים היתה גישה חופשית לקחת ממנו ככל שיעלה בדעתם; ובעוד ששום אדם לא הספיק לתפוס את כתב-היד לעצמו נפטר האיש, ויורשיו הרואים את הכתב כבעל-חשיבות באים למחלוקת אם נכלל הוא בירושה ושייך להם בשותפות, או שמא עדיין כל מי שיצליח לתפוס ראשון את הכתב יוכל לזכות בו לעצמו).
חזקת זניחה מן הסוג השני - היינו, במלים אחרות, חזקה של יאוש - עשוייה לעתים קרובות לעלות ממסיבות המקרה, אף אם לא היה שום מעשה של זניחה, כפי שראינו בספר על "ההחזקה ודיניה".סו) דוגמאות נוספות לכך, שכדאי כאן להביא, הריהן מקרה החפצים המגיעים מאליהם לחצר הזולת ואשר מן הסתם גנאי הוא לבעליהם להטריח על בעל החצר כדי לבקש את הוצאתם,סז) וכן מקרה העשבים שלבעל השדה אין בהם תועלת, אלא גורמים הם לו נזק.סח) בדומה לכך, גם ההפקרה הגמורה יכולה לפעמים להתקבל מתוך ייחוס הכוונה המתאימה לבעלים על-פי המסיבות, אף שלא בעקב זניחה ממשית,סט) - ועל-כל-פנים מתקבלת ההפקרה על-ידי גילוי הכוונה בפירוש, בפני אדם, ולו גם במלים עקיפות.ע) לגבי עניינים שבין אדם למקום, יש אומרים כי ההפקרה מועילה אף אם לא באה לביטוי אלא בדברים שבלב.עא) אולם, במה שנוגע למקרקעין, אין הדין מכיר ברצינותה ושלמותה של הפקרה אלא אם הובעה בפני שלשה, שיוכל אחד מהם לזכות לעצמו בקיום עדותם של שני האחרים.עב)
תוך שלשה ימים מהפקרת הנכס, אם לא זכה בו שום אדם בינתיים, יכול המפקיר לחזור בו על-ידי גילוי כוונתו - ואף אם מדמה הוא לזכות מן ההפקר כזר, בדרך תפיסה, נחשב הוא כחוזר. טעם הדבר הוא בתקנה הבאה למנוע הערמה על חובת המעשר, כי פירות הנקנים מן ההפקר פטורים.עג)
ההפקרה יכולה גם שלא להיות מוחלטת, כי אם על תנאי. קודם-כל, על תנאי מפסיק, שאם לא יזכה אדם בנכס המופקר תוך זמן קבוע, הרי זה יחזור לבעליו. בהפקרה כזאת אין חוששים להערמה: אין הבעלים יכולים לחזור בהם ממנה, וכשתופסים הם את הנכס לעצמם בתקופת התנאי - דינם כזוכים מן ההפקר.עד) התנאי המפסיק בהפקרה חשוב בקשר לאיסור הבעלות בנכסים מסוימים בתקופות מסוימות - כגון חמץ בפסח או בהמה המושאלת לעכו"ם העובד בה בשבת. מלבד זה תיתכן הפקרה על תנאי תחולה - היינו שעל-פי קיום התנאי או כשלונו תתברר תחולת ההפקרה, או אי-תחולתה, למפרע, - אבל לא יתכן תנאי של שיור שעבוד לבעלים, וממילא גם לא ייתכנו בהפקרה תנאים על מימוש זכות התפיסה הכללית.עה) במלים אחרות פירושו של דבר הוא כי ההפקרה עצמה - בבחינת מעשה משפטי - אמנם אינה מוכרחה להיות מוחלטת, אבל תוכנה - מצד גדרי סילוק הקניין - צריך על-כל-פנים להיות שלם.
עם זאת, הענקת שעבוד לרבים (מושג שנעמוד עליו בפרק הבא) דומה להפקרה - הן בזה שדי לה באמירה בלבד הן בזה שמזכה היא את הרבים, - ומתוך כך מוצאים אנו שמושג ההפקרה מתפשט אף עליה (כגון ב"הפקר לפירות" או ב"הפקר להילוך).עו) אולם, יש להיזהר בדבר, כי בהפקרה מסוג זה עיקר הכוונה איננו בסילוק הקניין, כי אם בזיכוי חיובי, וגם מצד ההלכה יש הבדל - כי ההפקרה מסוג זה, מעצם טיבה, נזקקת לתנאים של מימוש הזכייה - ויש לראות בה איפוא מוסד קרוב (בדומה להקדש ולנדר-צדקה), אך שונה מן ההפקרה הרגילה באופן מהותי.
ההפקרה - אף-על-פי שאינה הקנאהעז) - מכל מקום דינה כמעשה של קניין, ובהתאם לכך נחוץ שאמנם יימצא הנכס ברשות המפקיר להפקירו וכי אמנם תהיה שם גמירת-דעת מלאה להפקיר, בלי שום טעות או פגם בכשרות. הרשות הנחוצה למפקיר היא אותה עצמה הנחוצה לשם הקנאת גופו של הנכס; ולכן, נכס הנתון בידו של שומר, יכול בעל-הבית להפקירו, אף בלי שום הידברות עם השומר - אבל נכס שנגזל, אין בעליו יכול להפקירו.עח) העובדה שהחפץ משועבד לאחר אינה מונעת הפקרה, כשם שאינה מונעת את הקנאת הגוף, וההפקר חל בכפוף לשעבוד. אולם, לענין זה ההפקרה היא חלשה יותר מן ההקנאה הרגילה: ההקנאה הרגילה אינה מפקעת שעבוד לקניין במוחזק, אבל שעבוד לקניין בראוי (כגון "שעבוד נכסים") הריהי מפקיעה; לעומת זאת ההפקרה אינה מפקיעה אפילו שעבוד לקניין בראוי, ובעל-חובו של המפקיר - אפילו במלווה על-פה - גובה מן הנכסים המופקרים, אף בידו של תופס, אלא אם נמצאים למפקיר נכסים מספיקים אחרים. אם נמצאים למפקיר נכסים אחרים, ושום אדם עדיין לא זכה במופקר, ידו של הנושה על העליונה: רוצה, גובה מן המופקר, רוצה - זוכה במופקר לעצמו ותובע את החוב מן הנכסים האחרים.עט)
באשר לנכסים שההפקרה תיתכן בהם, נשאר לנו לשאול אם היא תיתכן במקרקעין, כשנתונים הם לדין החזרה ביובל. נראה לומר כי מקרקעין כאלה ודאי צריכים היו לחזור גם אחר הפקרה;פ) ומאחר שההפקרה צריכה לסלק את קניין הבעלים לגמרי, ואילו במקרקע העומד לחזור ביובל אין קניין-הגוף מסתלק,פא) משמע שבמקרה כזה אין ההפקרה אפשרית.פב)
ס) שו"ע חו"מ סי' רע"ג סע' ג' ו-ה'.
סא) עה"ש שם, סע' ד'.
סב) יוצא מן הכלל המקרה של הפקרת עבד כנעני מבוגר. עבד כזה "יש לו דעת ויד לזכות בנפש עצמו", ועם הפקרתו הריהו ממילא יוצא לחפשי (בכפוף לצורך בגט שחרור -שו"ע חו"מ סי' רע"ג סע' ו', ובאר היטב שם, ס"ק ד', ופ"ח מהל' עבדים הל' י"ג).
סב-1) דוק בבאר-היטב על או"ח סי' תפ"ח ס"ק ט"ו.
סג) עה"ש חו"מ סי' רס"א סע' ד'.
סד) בפרק ג', סע' י"א.
סה) דוק בעה"ש חו"מ סי' רס"א סע' ד׳ ובבאר-היטב באותו סימן, ס"ק ד', והשווה בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ז', סוף סע' א'.
סו) פרק ז', בסמיכות להערה י"ג וסע' ב'.
סז) בבא מציעא קי"ח ב', ורש"י שם, ד"ה והשאר של תחתון.
סח) בבא מציעא ק"ז א' ("הני תחלי דבי כיתנא אין בהם משום גזל").
סט) כריתות כ"ד א' (דיני שור הנסקל ועיר הנידחת).
ע) שם, עמ' א' -ב' (דין האומר אי-אפשי במתנה שבאה לידו).
עא) הגהת הרמ"א על שו"ע חו"מ סי' רע"ג סע' ז', ובאר-הגולה שם, ס"ק כ'.
עב) שו"ע חו"מ סי' רע"ג סע' ז'.
עג) שו"ע חו"מ סי' רע"ג סע' ט'; ור' אנציקלופדיה תלמודית, ערך הפקר, סי' י"א.
עד) שו"ע חו"מ סי' רע"ג סע' י'.
עה) דוק בירושלמי גטין פ"ז סוף הל' ג', ור' פני-משה שם.
עו) אנציקלופדיה תלמודית, ערך הפקר, עמ' ס"ט.
עז) עה"ש חו"מ סי' רע"ג סע' ב'.
עח) שם, סע' א'. כדין המיטלטל הגזול הוא גם דין המיטלטל שאבד ונתיאשו הבעלים, אלא שאין לכך כמעט חשיבות מעשית, שהרי הבעלים נפטרים מכל-מקום מנטל זכותם על-ידי היאוש.
עט) קצות-החושן על סי' רמ"ה ס"ק ב' ו-ג'.
פ) דוק בבכורות נ"ב ב', ושלא כמובא באנציקלופדיה התלמודית, ערך הפקר, בעמ' פ"ג.
פא) משנה למלך על פי"א מהל' שמיטה ויובל הל' א'.
פב) אמנם, החזון איש הסיק (ר' בדבריו המובאים בפ"ד מהל' ערכין הל' א', בהוצאת "אל המקורות") שבקרקע הכפופה ליובל יש הפקר, והתופס מחזיר ביובל; אבל לע"ד קשה הדבר, מן הטעם המוסבר. קשה גם לנסות ולתרץ את הדברים באופן שהפקר הגוף אמנם לא יהא כאן, אלא שיהא על-כל-פנים הפקר הגוף לפירותיו: אמנם, ראינו שיש מושג של הפקר-לפירות לרבים (ושאף זה איננו הפקר במובן המדויק); אך כאן צריכים אנו הפקר לקניין-פירות פרטי לתופס הראשון - והרי זה דבר הסותר את מהות ההפקר, לפי מה שהוכרע בה, באופן מובהק.